בוידאו: נבחרת גרמניה מתאמנת במתחם חודורוב
אימון נבחרת הולנד במוצאי שבת התקיים במגרש קצף בחיפה. להולנדים יש כמה כוכבים צעירים שבעתיד עשויים לככב בצמרת היבשת דיילי בלינד, סטפן דה וריי ולוק דה יונג, חלוץ מנשנגלדבך שכבר היום עושה חיל בבונדסליגה. האימון התקיים באווירה נינוחה, אולי נינוחה מדי לאור העובדה שכמעט לא נכחו בו עיתונאים ישראלים. באימון נבחרת איטליה לא היה אפילו אחד, ומסיבת עיתונאים שתכננו האזורי לא התקיימה. כולם זוכרים איזו היסטריה נרשמה כשנבחרת פורטוגל הגיעה לפה במרץ, אפשר רק לדמיין את ההמולה התקשורתית שהייתה נוצרת לו הולנד או איטליה הבוגרת נחתו פה.
משחקי יורו 2013 ישודרו בספורט1 ובספורט2
מכאן מתבקש לקלס, ללעוג ולהגיד "רק בישראל", לזעוק על חוסר המקצועיות שיש פה ועל אמנות החאפר הישראלית. אלא שלכיסוי הדל של הנבחרות הזרות יש הצדקה מסוימת. אפילו יותר ממסוימת. אליפות אירופה לנבחרות צעירות, עד כמה שזה יישמע מוזר, היא רק קצת יותר מטורניר הכנה. את הפירות שלה יקצרו, אם בכלל, בשלוש, חמש ועשר השנים הקרובות, אבל להווה אין כמעט משמעות. ביורו 2007, למשל, זה שאליו הגיעה גם ישראל, זכתה הולנד הצעירה שבשורותיה כיכבו רויסטון דרנתה, דניאל דה רידר וריאן באבל. שש שנים חלפו, וכל השלושה מהלכים אבודים ביבשת. לחברם מייסיאו ריכטרס, מלך השערים של הטורניר, אין היום קבוצה שתקלוט אותו אחרי שהידרדר מבלקבורן עד לליגה האוסטרלית. בציר 2007 העגום כבר לא ייצר אימפקט על נבחרת האורנג'.
בנבחרת הישראלית מקווים שהסקאוטים יתרשמו מכמה שחקנים בכחול לבן ומייחלים לרכבת שגרירים שתעצור במספר תחנות באירופה. חצי גמר יהיה בונוס נחמד ומפתיע, אבל בשלב זה הוא לא בתכניות. גם מבחינת ההתאחדות לכדורגל הרווח אינו מיידי. אם יעבור הטורניר בהצלחה, ירשום אבי לוזון הישג עצום שהוא כבר הרבה יותר מטיפוח תדמיתי. בפנקסי אופ"א יירשם שישראל אירחה אירוע גדול בהצלחה, מה שיקנה לה נקודות זכות ויקרב אותה למשהו בקנה מידה גדול יותר.
נקודת ההתייחסות הזו יוצרת עבור התקשורת בעיה. ספורט, בעיקר כדורגל, הוא במובנים מטאפוריים (ולעתים גם לא) עניין של חיים ומוות. כל משחק קריטי, כל הישג חשוב, הניצחון מרומם וההפסד מדכא. די לראות את מפלס הלחץ שעלה בברזיל לאחר התיקו עם אנגליה במשחק החניכה של המרקאנה החדש, כדי להבין מה יקרה לו חלילה יפסידו הסלסאו את הגביע על אדמתם בשנה הבאה.
כשהתובענות והלחץ לא באמת קיימים צריך לייצר אותם. תפקידה של המדיה הוא לעורר, להדליק, להטריף. נכון לעכשיו, אף כלי תקשורת לא הצליח לעשות זאת. אפילו מקרה החתימה של גיא לוזון בסטנדרד ליאז' עבר בשלווה רדומה (רק תארו לעצמכם מה קורה פה אם אלי גוטמן חותם עכשיו בקבוצה באירופה). כל האתרים והעיתונים מקדישים כתבות ועמודי שער לטורניר, ב"חדשות הספורט" וב"יציע העיתונות" נתנו התייחסות רחבה ויפה, אבל הייפ אין. אוטוטו ייפתח פה טורניר גדול עם שחקנים גדולים, ואף אחד כמעט לא מצליח להגיד עליו משהו מעניין. התחושה הכללית היא של חגיגה ריקה מתוכן ותכולת יציעים שתבזה את המעמד.
אלא שהעובדות בשטח נוגדות את כל מה שההיגיון מחייב להניח על פי הלך הרוחות: הכרטיסים למשחק הזה אזלו, להוא נותרו רק עוד כמה ספורים, אוהדים אנגלים מגיעים, ספרד-גרמניה יהיה מפוצץ. פתאום זה נראה כמו פוטנציאל לפסטיבל טהור ואמיתי ומסתבר שעם ישראל יכול לאהוב כדורגל גם כשהאמוציות נשארות בצד, גם ללא התלהמות ובלי טראש טוק, אם מציעים לו מוצר איכותי. ברגעים האלה אתה מבין שיש מקרים שבהם לא חייבים להיות סנסציוניים, שלפעמים צריך לחוש לבד את הרגע ולדעת שקורה פה משהו גדול. בינתיים התקשורת אולי לא מצליחה להוציא מים מהסלע הזה, אבל האוהדים מסתדרים בעצמם ועושים לבד את העבודה.
זו תמונת המצב לפני היורו, אבל איך זה ייראה אחרי נורבגיה? האם במקרה של ניצחון יתחילו הציפיות לנסוק ואיתן הלחץ והבלגן? האם לאחר הפסד יתייצב גיא לוזון כמו גיא לוי אז ב-2007 ויתקוף את מבקריו?
שריקת הפתיחה כמעט כאן, 90 הדקות הראשונות של הטורניר עומדות לעבור. ואז כבר נגלה לאן זה הולך באמת.
לאתר יורו 2013 בוואלה! ספורט