לפני שנכתוב מילה נוספת על המשחק השישי בגמר המזרח, נעצור לרגע להודות לאלוהי הכדורסל על הסדרה שמספקות לנו מיאמי היט ואינדיאנה פייסרס. זאת הסדרה השנייה בלבד בפלייאוף הנוכחי שמגיעה למשחק שביעי, כאשר בסדרה הקודמת התחרו ברוקלין נטס וחצי מהסגל של שיקגו בולס, ככה שקשה להגדירה כבלתי נשכחת. זאת ה-סדרה של הפלייאוף - סדרה כל כך שקולה, שאף אחת מהקבוצות לא הצליחה לשמור על מגרשה הביתי, וגם לא לחבר שני ניצחונות רצופים. יש בה שני מאמנים שמגיעים עם תוכנית מוכנה לשבש את מה שעבד ליריבתם במשחק הקודם - והם עושים זאת בהצלחה.
זאת ה-יריבות הקבוצתית והאישית הכי אימתנית שראינו עד עתה בפלייאוף (בין יתרונות המאצ אפ של אינדיאנה ליתרון בכישרון של מיאמי), ובמרכזה מפגש ראש בראש בין שניים משלושת מספרי ה-3 הטובים בליגה - לברון ג'יימס ופול ג'ורג' - שמתחרים בניהם בהגנה (לפרקים) ובהתקפה (כל הזמן). פלייאוף 2013 הבשיל בדיוק ברגע המתאים ביותר - שנייה לפני המשחק האחרון שלפני גמר ה-NBA, במפגש בו ההיט פייבוריטים, אך הפייסרס הוכיחו שניצחון שלהם לא יכול להיחשב כהפתעה.
בסדרה הזאת התפתח נרטיב ברור ואחיד: לאינדיאנה יש יתרון מובהק בכל הנוגע למשחק הפנים בהשוואה למיאמי, וכאשר היא מונעת מהאחרונה לצמצם את הפער הזה, אז בכל משחק נתון, היא יכולה למנף את היתרון בצבע לניצחון. הפייסרס מצאו מולם את הקבוצה הטובה בליגה, כאשר ללא קשר ליתרונותיה של האלופה המכהנת, באמתחתה של אינדיאנה מספר חסרונות מובנים: כושר הנעת כדור ויכולת ניהול משחק בעייתיים שמוליכים לאיבודים רבים מדי, התקפה יעילה מיריבתה בכתשע נקודות פחות למאה התקפות, וחוסר יכולת מעשית לקלוע שלשות ביציבות ובאחוזים סבירים. ועדיין, למרות כל החסרונות, הפייסרס מסוגלים לעמוד כשווים מול ההיט, כי לפחות בחצי מהמשחקים עד עתה, הם הצליחו להביא לידי ביטוי את שלל היתרונות שהגובה והמסה שלהם מקנים להם.
הלילה זכינו לתצוגת שיא של עליונות שחקני הפנים של הפייסרס. השיא כמובן היה הרבע השלישי, בו אינדיאנה חדרה וחפרה שוב ושוב, כך שהיא קלעה 16 נקודות בצבע - נקודה יותר מכל מה שקלעה מיאמי באותו רבע. ההיט לעומתם לא הצליחו לקלוע ולו נקודה אחת מתחת לסל באותו רבע, כאשר לברון מוותר על ניסיונות החדירה שלו, וויד לא מורגש, ובוש כבר מזמן עבר דירה לקשת השלוש. לכן לא מפתיע שאינדיאנה סיימה את המשחק עם פי שניים נקודות בצבע ממיאמי (22:44), וכאשר מדובר במשחק עם תוצאה נמוכה - ליכולת לקלוע סלים קלים לשתי נקודות, השפעה רבה עוד יותר על תוצאת המשחק.
השליטה של אינדיאנה בצבע התרחשה בשני צדי המגרש, ולא הוגבלה רק ליכולתה לקלוע מתחת לסל או לעצור את יכולתה של האלופה. אינדיאנה הציגה הלילה שוב את עליונותה בריבאונד - על מרבית קבוצות הליגה, ובטח על ההיט. הפייסרס קלטו הלילה 20 ריבאונדים יותר מיריביהם כאשר בולטים במיוחד 15 הריבאונדים שלקחו בהתקפה - שישה יותר מאשר ההיט. הפער בריבאונד ההתקפה גדול יותר מאשר הפער באיבודים, וכך למרות שאינדיאנה איבדה 18 פעמים את הכדור, היא עדין סיימה את המשחק כשהיא מובילה את הנתון הלא רשמי של הזדמנויות לסלים קלים מול הגנה לא מאורגנת.
ועוד נתון אחד - אולי הנתון שמספר באופן הטוב ביותר את יכולת ההרתעה של גבוהי הפייסרס ובראשם רוי היברט: לאינדיאנה היו רק שלוש חסימות במשחק, אבל מיאמי רשמה את האחוז הכי נמוך שלה מהשדה העונה (36.1%). אם הפרס לשחקן ההגנה המצטיין היה מחולק היום, ללא ספק היברט היה קוטף אותו בקלות. כאשר פרס זה ניתן לשחקן פנים, הוא לא צריך להימדד רק ביכולתו של השחקן להוריד גגות, אלא גם ביכולתו למנוע מהיריבים את עצם לחשוש להיכנס לצבע ולשנות להם את הזריקות. היברט, אם זה באורך שלו ובזריזות היחסית שמאפשרים לו לצאת צעד מחוץ לצבע ולמנוע חדירה, ואם זה בכוח ההרתעה שמולידה נוכחותו - מציג בסדרה מול מיאמי תצוגת תכלית של יכולת זאת. אחוזי השדה הרעים של מיאמי הם תוצאה של כמות הזריקות מחצי מרחק ושל מצבי הזריקה הלא נוחים להם היא אולצה לאורך משחק שלם. אלו משמעותיים יותר מעוד איבוד או שניים או עוד חסימה.
זוכרים את העבירה של כריס אנדרסן במשחק החמישי על טיילור הנסברו? בין אם היא הייתה מחויבת המציאות - כלומר תרמה לדרבונם של שחקני ההיט הכבויים - ובין אם לאו, התנהלותו לאחר המשחק היא לבטח כזאת שאפשר וצריך היה להימנע ממנה. אנדרסן היה צריך לקחת כדוגמה את גואקים נואה וטאג גיבסון והתנהגותם לאחר המשחק השני בין שתי הקבוצות. לכאורה מדובר במקרה שונה, שתי עבירות טכניות לכל אחד מהשחקנים, לעומת עבירה בוטה (Flagrant) מדרגה 1, ששונתה לאחר מכן, על ידי הליגה, לדרגה 2, קרי הרחקה ממשחק נוסף.
למרות השוני, יש דמיון רב - בשני המקרים השחקנים בחרו להראות זלזול מוחלט בשופטים, וכפועל יוצא - בהנהלת הליגה כולה. ההבדל בין שני המקרים, הוא שבעוד שנואה וגיבסון שמרו את הזלזול הבוטה למהלך המשחק, ומיהרו להתנצל כבר במסיבת העיתונאים, אנדרסן בחר שלא להתנצל על העבירה המוגזמת, וצוטט מתייחס אליה כך: It is what it is" bro,. אנדרסן בחר שלא לתרץ את העבירה שלו באמוציות המלוות משחק פלייאוף, ובכך לא השאיר ברירה לליגה אלא להשעותו, למרות שזו ממש השתדלה להימנע מצעדים כאלה לאורך הפלייאוף, מלבד המקרה של גיי אר סמית (בכל זאת - זה גיי אר).
המהלך של איש הציפור אינו אחראי במיוחד - וזאת בהתחשב בחלופות האפשרויות העומדות בפני אריק ספולסטרה. בהיעדרותו, ונוכח חולשתו של האסלם במשחק, ספולסטרה נדרש לדקות רבות של גואל אנתוני. אנתוני הציג דקות טובות בהגנה הן על היברט והן על דיוויד ווסט, אולם באותה העת גם המחיש מדוע ספולסטרה די נמנע מלהשתמש בו בסדרה: חוסר יכולתו לנצל את המסירות של לברון, או לחילופין ריבאונד התקפה, לנקודות קלות בצבע. זה משהו שההיט לא יכולים להרשות לעצמם. כאשר אנתוני נמצא על המגרש, הפייסרס יכולים להרשות לעצמם לנייד שחקן פנים (לרוב היברט) לכיוונו של לברון, מבלי להיענש ממסירה של לברון או לקבל נקודות מתחת לסל. הדבר היה נכון במיוחד הלילה, כאשר וויד נגע מעט מאוד בכדור, ובהתחשב בתפקידו הנוכחי של בוש, להיט פשוט לא היה מי שישים נקודות קלות בצבע. מבחינה זאת, בביקורת המרומזת שהחליפו ביניהם וויד ולברון שניהם קצת צודקים. ההיט היו זקוקים הלילה לאנדרסן, ולו כאיום התקפי שפותח את הצבע, ובהתנהלותו הבעייתית הוא בגד באמונם של שחקני קבוצתו. ואז, בהיעדרו, ללברון היה קשה יותר לחדור ולמסור החוצה, וויד נגע מעט מדי בכדור, בוש נעלם, להיברט ו-ווסט היה קל יותר לסגור את הצבע, וזה נגמר בעוד הפסד.
במשחק השביעי, בלילה שבין שני לשלישי, אנדרסן יחזור לסגל הקבוצה ויקבל הזדמנות לכפרת עוונות. עד עכשיו כל אחת מהקבוצות תיקנה את טעויותיה ממשחק למשחק והגיעה מוכנה לנצח את המשחק הבא. זה המשחק האחרון בסדרה, ואנחנו יודעים שספולסטרה יגיע מוכן, ועכשיו השאלה אם פרנק ווגל יצליח לשמור על כושר קבוצתו מהמשחק השישי, ולנצח את הסטטיסטיקה שמבשרת על יתרון מוחלט לקבוצות ביתיות במשחקים מספר שבע. אני נשאר עם ההימור שלי מתחילת הסדרה - מיאמי בשבעה משחקים.