פלייאוף 2013 ב-NBA

אבולוציה בשידור חי: הכדורסל של המאמנים מהדור החדש ב-NBA

בניגוד לעבר, המאמנים של היום הם אנטי-כוכבים שמאמינים כי הפרטים הקטנים מכריעים משחקים גדולים, והסדרה הנוכחית בין מיאמי לאינדיאנה ממחישה יותר מכל את השינוי שעבר הכדורסל ב-NBA. אסף רביץ על ווגל וספולסטרה כמייצגי הדור החדש

  • אריק ספולסטרה
אסף רביץ

הסדרה בין מיאמי לאינדיאנה נהדרת מהרבה מאוד סיבות. אחת המרכזיות היא שהסדרה הזאת מביאה לידי ביטוי בולט במיוחד את הדור החדש של מאמני ה-NBA ואת הקבוצות שהמאמנים האלה בונים. ניתן לאפיין את הדור הזה כדור ההיי-טק - מאמנים שאוהבים להשתמש במידע שמספקות הטכנולוגיות החדישות ביותר ולהשתמש בו ביחד עם אלמנטים מסורתיים יותר כדי ליצור קבוצות הרבה יותר מתוחכמות ממה שהכרנו עד השנים האחרונות.

ליגת הכדורסל הטובה בעולם זקוקה לדור החדש הזה, היא מחפשת אותו כבר הרבה מאוד זמן. בין 1991 ל-2010 - שני עשורים בדיוק, שני מאמנים רשומים על 15 מ-20 האליפויות. העשור הראשון של המילניום השלישי התאפיין בשליטה מוחלטת של דור הנפילים - פיל ג'קסון וגרג פופוביץ' חילקו ביניהם את רוב האליפויות, הדרג השני כלל מאמנים וותיקים נוספים כמו ג'רי סלואן וריק אדלמן, שתיים משלוש האליפויות הנוספות נלקחו על ידי לארי בראון ופט ריילי. מדי פעם צץ מאמן מוצלח חדש כמו ריק קרלייל, אייברי ג'ונסון, מייק דאנטוני וסטן ואן גנדי, חלקם גם הביאו בשורות מקצועיות חדשות, אבל אף אחד מהם לא הצליח לשמור על יציבות ולעלות לליגה של הגדולים באמת. ביחד, הם לא הצליחו לתת תחושה של דור חדש של מאמנים עם בשורה אמיתית.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

על-ידי WE SURE חברה לביטוח
לכתבה המלאה
פיל ג'קסון וגרג פופוביץ' לקחו כמעט את כל האליפויות ב-20 השנים האחרונות. צריך דור חדש (צילום: AP)

בדור הנפילים, המאמנים הגדולים היו סופרסטארים לכל דבר. התחושה הייתה שהם מביאים לקבוצה שלהם איכויות שלא ניתן למדוד או להסביר. זה לא מקרה שהכינוי של הכוכב הגדול של הדור, מי שעשוי להיחשב לדמות החשובה ביותר ב-NBA בשני העשורים האלה, הוא הזן מאסטר. החשיבות הגדולה שלו הייתה באספקט הפסיכולוגי, ביכולת להביא את השחקנים הטובים ביותר בעולם לשיא היכולת שלהם.

כך היה לו גם חלק מכריע בהתוויית הכיוון של הליגה בתקופתו - הליגה של הכוכבים הגדולים, שבה ברגע שהשחקן הטוב בעולם עושה את הסוויץ' הפנימי אין שום דבר שניתן לעשות נגדו. אליו הצטרף בדרך כלל סקורר נוסף ואוסף שחקני משנה שהתמקדו בהגנה. יריבות מכל הסוגים ניסו לעצור את השילוב הזה בין סקורר או שניים גדולים להגנת ברזל ללא הצלחה (את פופוביץ' וסן אנטוניו אני מוציא מהמשוואה, נוצר שם אי שמנותק מכל דבר אחר שקורה ב-NBA ומחזיק מעמד עד היום).

ג'קסון טיפח את הליגה של הכוכבים הגדולים. מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

עם השנים התרחשו תהליכים חשובים. קבוצות התחילו להבין את שינויי החוקים שאפשרו הגנות מסוגים שונים והתחילו ללמוד את האפשרויות הגלומות בטכנולוגיות החדשות. בדומה לבייסבול ולפוטבול, חלחלה גם ל-NBA האמונה שהפרטים הקטנים יכולים להכריע משחקים גדולים. ניתן לעבוד על המיקום ההגנתי בכל רגע נתון ומול כל יריב נתון עד לרמת הסנטימטר, ניתן לדעת מהם המקומות בהם כל שחקן חזק וחלש בשני צדי הפרקט, ניתן לכוון את היריבה לזרוק מהאזורים בהם היא פחות יעילה. והאלמנטים האלה יכולים לעזור גם כאשר השחקן הטוב בעולם מגיע לביקור.

הסלטיקס של סוף העשור הקודם נחשבת לקבוצה המכוננת של הגישה החדשה. ברגע שהתקבצו בבוסטון פול פירס, קווין גארנט וריי אלן, אף אחד לא חשב שהסיבה המרכזית לכך שהקבוצה הזאת תהפוך לקונטנדרית קבועה תהיה ההגנה שלה. לדוק ריברס מגיע הרבה מאוד קרדיט, בעיקר על הצד המנטלי, אבל את הפילוסופיה ההגנתית התווה טום תיבודו. המטרה המרכזית שלו הייתה להשתמש בכל הכלים האפשריים כדי לנטרל את הגורם מספר אחד באליפויות - הכוכבים הגדולים של הקבוצות הכי טובות. בוסטון הייתה מצופפת את הצבע יותר מכל קבוצה אחרת ושולחת לשם שחקני הגנה מצוינים ואקטיביים. ריברס ותיבודו ידעו שלשחקנים כמו קובי בריאנט ולברון ג'יימס יהיו דקות או משחקים בהם לא ניתן יהיה לעצור אותם, אך האמינו שרוב הזמן הגנה מצופפת תצליח להאט אותם באופן משמעותי ותכריח את שחקני המשנה לקחת יותר אחריות. וזה עבד.

השינוי שהביאו בוסטון ודוק ריברס חילחל לכל הליגה (צילום: רויטרס)

תיבודו לקח את ההגנה שלו לשיקגו, וניתן רק לשער כמה רחוק הוא היה מגיע בשנתיים האחרונות אלמלא הפציעה של דרק רוז. אך בשנתיים האלה הליגה גם השתנתה באופן משמעותי. הסטטיסטיקה הגיעה כמעט לכל מקום וקבוצות הפכו להיות הרבה יותר שיטתיות גם בהגנה וגם בהתקפה. נבנו קבוצות לא סטנדרטיות שבמקום לנסות להיות די טובות בהכול הן מנסות להיות מאוד טובות באספקטים מסוימים גם על חשבון הזנחת האחרים. ניתן דגש רב לשני תחומים שהוכחו כחשובים במיוחד בניתוחים הסטטיסטיים - ריבאונד ושלשות מהפינה. קבוצות מוכנות להקריב לא מעט כדי לבנות סגלים ששולטים בשני התחומים הללו (בשני הצדדים, כולל מניעת שלשות מהפינה של היריבה). הגנה איכותית כבר לא יכולה להסתפק בלצופף את הצד של הכדור ולהכריח את היריבה לזרוק מבחוץ, קבוצות כמו הספרס, הניקס, הרוקטס והווריורס יפרקו הגנות כאלה עם מבול שלשות.

מה שמוביל אותנו אל מיאמי ואינדיאנה, שתי ההתפתחויות המעניינות ביותר בחשיבה האסטרטגית של קבוצות בליגה. במובן מסוים, שתיהן מהוות תגובה אחת לשנייה שנוצרה בו זמנית. האלופה הייתה יכולה להסתפק בלמלא את הסגל סביב שלושת הגדולים במומחי הגנה ובקלעי שלוש אחד או שניים, עם השדרוג של לברון בשנתיים האחרונות זה יכול היה להספיק גם כך, אבל ריילי וספולסטרה בחרו לבנות סגל מאוד לא קונבנציונלי בשאיפה למקסם את היתרונות ההתקפיים שיוצר קינג ג'יימס. הם עטפו אותו בקלעי חוץ כדי לפנות לו את הצבע לחדירות ולנצל את היכולת שלו להוציא כדורים לשלשות בפינה בתזמון המושלם. ספולסטרה לא הסתפק בכך, אלא הוסיף תרגילי חסימות רבים שמכריחים את ההגנה היריבה לחשוב כל הזמן. מיאמי הפכה לקבוצה שהשלשות מהפינה הן הנשק המסוכן ביותר שלה.

הסגל של ספולסטרה ממקסם את היכולות של לברון (צילום: רויטרס)

ווגל, מצידו, בנה הגנה שהמטרה המרכזית שלה היא למנוע מהיריבה לקלוע שלשות. לעומת הגישה של תיבודו (שבעצמו הכניס שינויים בכיוון דומה להגנה שלו), הוא ממעט להביא עזרה על הכוכבים וסומך על השילוב בין הסטופר פול ג'ורג' לעזרה בצבע של רוי היברט. בפלייאוף היברט נראה כמו שחקן שיצא ממשחק מחשב, המיקום והתזמון שלו הם תוצר של טכנולוגיה שיורדת לפרטים הקטנים ביותר, צוות אימון שיודע להשתמש בה ושחקן שרוצה ללמוד. בכלל, היכולת להשתמש בהתקפות והגנות מתוחכמות כל כך דורשת שחקנים חכמים במיוחד ובעלי מוטיבציה ללמוד, ניכר שהשחקנים בשני הצדדים מאמינים בשיטות המיוחדות של המאמנים שלהם.

כך הגענו לסדרה שנפתחה באופן לא צפוי - הקבוצה עם הכוכבים הגדולים עושה מאמץ להפעיל את שחקני המשנה, קבוצת ההגנה האיכותית שמולה לא מביאה עזרה ומנסה להכריח דווקא את הכוכבים לנצח אותה. שתי ההתפתחויות המקבילות נפגשו ויצרו תנאי פתיחה מרתקים לסדרה שהמשיכה להתפתח באופן מרתק, בעיקר בצד בו מיאמי תוקפת ואינדיאנה שומרת. מצד אחד הפייסרס ממשיכים לנטרל את קלעי השלשות של מיאמי (ואפילו מעט פחות מקפידים על הסגירה שלהם בגלל כושר הקליעה החלש של רובם), מצד שני מיאמי משתמשת בחמישיות בהן כולם קולעים מבחוץ כדי להפוך את השחקן של היברט למוציא לפועל כשהסנטר מגיע לעזרה, מצד שלישי אינדיאנה מנצלת עד תום את חיסרון הגודל שמיאמי בחרה לעצמה.

ווגל מנצל כל פגם אצל היריבה (צילום: רויטרס)

המשחק החמישי אמנם הוכרע על ידי כמה דקות גדולות של השחקן הטוב בעולם, בדיוק כמו פעם, אבל הסדרה הזאת היא הכול חוץ משחזור של סדרות מהעבר. זו סדרה של הדור החדש עם שני המאמנים שמייצגים את הדור הזה בצורה הטובה ביותר. יכול להיות שאינדיאנה הנוכחית לא מספיק עמוקה ומוכשרת כדי להדיח את מיאמי, אבל בכל מקרה הסדרה הזאת נותנת תקווה שכיום יש לקבוצות כלים יותר טובים מבעבר כדי להתמודד עם קבוצות הכוכבים. ומי שמסוגלים לעשות זאת הם מאמנים שהם לא סופרסטארים ולא שולטים ברזי המזרח הרחוק, אלא חובבי סטטיסטיקות מורכבות שמסוגלים לעניין גם את השחקנים שלהם בכך שאם הם יתמקמו חצי מטר ימינה, השחקן שמולם יקלע בארבעה אחוזים פחות טוב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully