אני הפסדתי? אני לוזר? על רצפי הפסדים בגמרים

מכבי חיפה פיתחה נאחס רציני בגביע המדינה. הירוקים לא זכו לשים את ידם על התואר הנכסף מאז 1998 ונראה שבשנים האחרונות המצב רק הולך ומחמיר. בעשרת הגמרים שבאו לאחר הזכייה ההיא, חיפה הגיעה אל המעמד פעם אחת בלבד והפסידה בפנדלים למכבי תל אביב (2002), אבל בשנים האחרונות היא מתקרבת פעם אחר פעם ולא מצליחה לזכות. ב-2009 בית"ר הפתיעה אותם עם 1:2 שמנע דאבל, ב-2011 שער נהדר של סלים טועמה אחרי שתי דקות נתן 0:1 להפועל תל אביב וכעבור שנה, שוב היו אלה האדומים שעמדו בפני הירוקים במשחק האחרון, הפעם עם שער של נוסא איגייבור בתוספת הזמן.

העטלפים אומנם במקום החמישי בטבלת הזכיות בגביע המלך בכל הזמנים, עם שבע במאזנם, אבל המאזן הזה יכול היה להיות הרבה יותר גבוה. ולנסיה היא הקבוצה היחידה בליגות הבכירות של אירופה שהצליחה להפסיד שלושה גמרים רצופים בשני מקרים שונים. בשנות ה-40', המשחקים נערכו במונטז'ואיק, הר היהודים בברצלונה תחת חסות הגנרליסימו פרנקו. בילבאו ניצחה את ולנסיה ב-1944 (0:2) וב-1945 (2:3 משער ניצחון בדקה ה-90), ריאל מדריד עשתה זאת ב-1946 (1:3, התואר הראשון הבלאנקוס לאחר עשר שנים). ריאל הייתה גם זו שגברה על ולנסיה, באותה תוצאה ממש, בגמר שנערך ב-1970 בקאמפ נואו, כעבור שנה הגמר עבר לברנבאו ושם דווקא ברצלונה חגגה עם 3:4 משוגע בהארכה על חשבון ולנסיה וב-1972, שוב בברנבאו, עוד יריבה שנואה של המקומיים, הפעם אתלטיקו מדריד, הייתה זו שתסכלה את העטלפים עם 1:2. בשני הגמרים האחרונים אימן את ולנסיה אלפרדו די סטפאנו, שמעולם לא זכה בגביע המקומי בספרד בתור מאמן. רק לריאל מדריד (20) ולבילבאו (13) יש יותר הפסדים בגמר מאשר ולנסיה, ששווה עם העשרה שלה לברצלונה.

הטופיז אומנם "זכו" למנוחה קלה בין ההפסד השני לשלישי, אולם סבלו קשות לקראת סוף שנות ה-80', לא מעט בגלל זהות היריבות להן הפסידו את התואר היוקרתי. ב-1985, שער דרמטי של נורמן וויטסייד בן ה-20, עשר דקות לסיום ההארכה, נתן למנצ'סטר יונייטד 0:1. חלפה שנה ואיאן ראש כבש צמד בדרבי ונתן לליברפול את הגביע עם 1:3 וב-89', חמישה שבועות בלבד אחרי אסון הילסבורו, ליברפול שוב הייתה הצד המאושר בדרבי הזה. סטיוארט מקול השווה לאברטון בדקה ה-89, אבל בהארכה, עוד צמד של ראש התגבר על שער נוסף של מקול והמייטי רדז ניצחו 2:3.

לאמריקה דה קאלי, אחת הקבוצות הגדולות של הכדורגל הקולומביאני, יש 13 אליפויות מקומיות. היא גם הגיעה ארבע פעמים בעבר לגמר גביע הליברטדורס, אבל שם נותרה ללא התואר. שלוש מאותן פעמים היו בזה אחר זה אחר זה. אאוץ'. במהלך ימי הזוהר של המועדון, שזכה בשנות ה-80' בחמש אליפויות רצופות, אמריקה עלתה לגמרים של 1985, 86' ו-87'. בפעם הראשונה, זה נגמר בדו קרב פנדלים אכזרי, בו ארחנטינוס ג'וניורס חגגה לאחר שאנתוני דה אבילה החמיץ את הפנדל החמישי והאחרון של הקולומביאנים. בשנה הבאה ריבר פלייט חיסלה את החלום עם 1:3 בסיכום שני משחקי הגמר ובפעם השלישית, האכזרית בטירוף, דייגו אגירה ניצחה עבור פניארול מאורוגוואי עם 0:1 בדקה ה-120. אגב, ב-1996, אותו דה אבילה ניצח עבור אמריקה את המשחק הראשון מול ריבר פלייט, אבל צמד של הרנן קרספו בגומלין השאיר את הקולומביאנים שוב ללא הגביע ברגע האחרון.

נכון, הכדורסל הישראלי נשלט כמעט בלעדית על ידי קבוצה אחת, מכבי תל אביב, אולם לאורך השנים קמו לא מעט אלטרנטיבות, שניסו לנגוס במעמדם של הצהובים. היריבה העירונית האדומה הייתה קרובה מכולן ובשני מקרים שונים הפסידה שלוש פעמים ברצף בגמר הפלייאוף. הצרה העיקרית של הפועל היא, שאחת מאותן פעמים אפילו לא הייתה מול מכבי. הרצף הראשון, בסוף שנות ה-80', כלל שני הפסדי 1:2 בסדרות גמר דרמטיות, כאשר האדומים מגיעים כבר למשחק מכריע ולא מצליחים לזכות באליפות ראשונה מאז 1969. הסדרה השלישית והאחרונה ברצף ההוא, זו של 1989, כבר הסתיימה ב-0:2. הפועל שבה לגמר הפלייאוף ב-1992 וגם שם הגיעה למשחק מכריע, לפני שמכבי גירדה 2:3 ועוד אליפות. כעבור שנה, הפועל גליל עליון זללה דובדבנים וגם את האליפות, אחרי 1:3 בגמר על האדומים ההמומים, ששנה לאחר מכן נכנעו שוב למכבי, הפעם 0:3. משם הגיעו קריסה, עלייה מחודשת (שהסתיימה בשני סוויפים רצופים של מכבי בגמר הפלייאוף), עוד קריסה ועוד עלייה.

גם כאן, השליטה הצהובה לא השאירה הרבה למתחרות, אבל היו כאלה שהגדילו לעשות והצליחו לטפס לארבעה גמרים רצופים, רק כדי לנפץ את חלומות האוהדים בכל פעם מחדש. הראשונה הייתה הפועל תל אביב, שזכתה ב-1962 והפסידה למכבי בכל ארבעת הגמרים הבאים בהפרשים קטנים (ארבע נקודות, שלוש, שמונה וארבע). בין 79' ל-82' הפועל רמת גן התמקמה בצמרת והפסידה בשבע הפרש, 18, 10 ו-13. כעבור שנתיים, האורדונים שבו לגמר והפסידו בו להפועל תל אביב 73:79. אחרונת הדומעות היא הפועל ירושלים. אחרי שגברו פעמיים על מכבי בגמרים בלתי נשכחים, האדומים מהבירה טיפסו שוב לגמר בין 1999 ל-2002, אבל נפלו בנקודה, 11, ארבע ולבסוף, 26.

את מה שהאימפריה הצהובה עושה ליריבות בכדורסל המקומי, עשו לה בעבר ענקיות היבשת האחרות. מכבי עשתה את כל הדרך הארוכה אל שלושה גמרי גביע אירופה בסוף שנות ה-80', אבל הצהובים לא הצליחו לצרף גביע שלישי לארון. פעמיים ברציפות, ב-1987 ו-88', עמדה בדרכה טרסר מילאנו, שניצחה 69:71 ו-84:90, כאשר בוב מקאדו וחבורתו גוברים על דורון ג'מצי וחבריו. ב-1989 הייתה זו יוגופלסטיקה האגדית, עם דינו ראדג'ה וטוני קוקוץ', שהשאירה את מכבי בידיים ריקות עם 69:75. גם וארזה, בזמנו מובילג'ירג'י, ראויה לציון: היא הפסידה למכבי תל אביב ב-1977 בנקודה לריאל מדריד ב-78' בשמונה נקודות ולק.ק. בוסנה (אז יוגוסלביה, היום בוסניה) בשלוש הפרש.

אומנם מדובר בשני טורנירים שונים, אבל בצרות של יוגוסלביה מתחילת שנות ה-60' ועד לאמצע ה-70', אפשר להאשים בעיקר את ברית המועצות האימתנית, שניצחה אותם בשישה גמרים תוך 13 שנים. ההתעללות החלה עם 53:60 בגמר היורובאסקט 1961 שנערך דווקא בבלגרד. כעבור שנתיים יוגוסלביה הובסה בגמר המונדובאסקט מול ברזיל המארחת. עוד שנתיים חלפו ועוד הפסד לסובייטים ביורו, הפעם במוסקבה ו-67' זה קרה בגמר המונדובאסקט במונטבידאו, אורוגוואי. ב-69', חזרה ליורובאסקט, והפסד 81:72 לברית המועצות, ב-71' הפסד בחמש הפרש בגמר היורובאסקט בגרמניה ולקינוח, הפסד בשלוש הפרש בגמר המונדובאסקט 1974, שנערך בפורטו ריקו (וינקו ילובאץ', בעתיד מאמן מכבי תל אביב, היה בחמישיית הטורניר). בהמשך, רצף האימים נשבר ויוגוסלביה ניצחה את ברית המועצות פעמיים בגמר אליפות אירופה ופעמיים בגמר אליפות העולם. כיום, שתיהן כבר לא קיימות.

אם לברון ג'יימס וחבורתו יצלחו את גמר המזרח מול אינדיאנה, מיאמי תהפוך לפרנצ'ייז השישי בלבד בתולדות הליגה שמגיע לשלושה גמרי NBA רצופים. שתיים מתוך אותן הקבוצות, רשמו רצף מזעזע של שלושה הפסדים במעמד הבכיר של עולם הכדורסל. לניקס זה קרה ממש בימים הראשונים של הליגה, כאשר בעונת ה-NBA השנייה אי פעם הם הפסידו 4:3 בגמר לרוצ'סטר. חלפה שנה והקבוצה מהתפוח הגדול שוב נכנעה במשחק שביעי דרמטי, הפעם למיניאפוליס לייקרס, שהייתה זו שגם ב-1953 השאירה את הניקס ללא התואר, הפעם אחרי 1:4. אחרי שהלייקרס נדדו ל-LA, הגורל עבר להכות בהם. לוס אנג'לס ידעה לא מעט הפסדים לבוסטון בשנות ה-60', בהם הסלטיקס שלטו ללא עוררין בליגה. הירוקים ניצחו את הלייקרס ב-1962 ו-63, שוב ב-1965 ו-66 ושוב ב-1968 ו-69. שנה לאחר מכן, כשבוסטון סופסוף לא הגיעה לגמר, היו אלה דווקא הניקס, עם וויליס ריד הצולע ועם לא אחר מאשר פיל ג'קסון, שקטפו מהלייקרס את התהילה בשבעה משחקים.

ענף הטניס מכיל לא מעט גמרים גדולים בכל עונה וביניהם הגרנד סלאמים למיניהם, טורנירי המדינות וכו'. השליטה של שחקנים כאלה ואחרים על משטחים כאלה ואחרים לאורך ההיסטוריה יצרה גם מפסידים גדולים. אפילו רוג'ר פדרר, אולי גדול הטניסאים בכל הזמנים, נכנס לרשימה השחורה, לאחר שחטף מרפאל נדאל 3:1, 3:1 ו-3:0 משפיל לקינוח בשלוש שנים רצופות. אליפות ארצות הברית הפתוחה לעומת זאת, לא האירה פנים לצ'כי האגדי איבן לנדל, שהפסיד את התואר ממש במשחק האחרון לא פחות מחמש פעמים תוך שמונה שנים. בפעמיים הראשונות (1982, 1983) המשוכה הייתה ג'ימי קונורס וכעבור שנה היא הפכה לג'ון מקנרו. כאן מגיעה הגדולה של לנדל, שזכה בתואר שלוש פעמים ברציפות עם ניצחונות על מקנרו (1985), מילוסלאב מאצ'יר (86') ומאטס וילנדר (87'), רק כדי להפסיד בעוד שני גמרים רצופים לוילנדר (88') ובוריס בקר (89'). וכך, שמונה גמרים רצופים בארצות הברית, הסתיימו עם שלושה תארים בלבד. שווה לציין גם את ביורן בורג השבדי, שמעולם לא זכה בארצות הברית, אך הפסיד ארבעה גמרים בשש שנים.

בטניס הנשים בכלל מדובר בחגיגה. כריס אברט לויד הפסידה למרטינה נברטילובה חמישה גמרים בווימבלדון תוך שמונה שנים ועוד אחד לאיבון גולאגונג קלאווי (תיכף נגיע אליה). אברט לויד גם זכתה פעם אחת בטורניר בתוך שמונה השנים הכואבות (1978-85). נברטילובה סבלה מגורל דומה ברולאן גארוס, שם אברט נקמה בה בגמרים של 1985 ו-86' ושטפי גראף ניצחה אותה ב-87'. מרטינה הינגיס, פעם אלילה, זכתה באוסטרליה ב-1997, 98' ו-99' ואז הפסידה ב-2000 (ללינדזי דבנפורט), 2001 ו-2002 (פעמיים לג'ניפר קפריאטי), אבל המקרה הכי מתסכל שייך כאמור לגולאגונג קלאווי. האוסטרלית עם שבעה תארי גרנד סלאם במאזנה, אבל יכולה הייתה להיות עם כל כך הרבה יותר. ב-1971 ו-72' היא הפסידה בגמר באוסטרליה וב-1973 שוב באוסטרליה, כמו גם בארצות הברית, שם המשיכה לרצף של ארבעה הפסדים. סך הכול, שבעה תארי גרנד סלאם שחמקו ממנה ברגע האחרון תוך חמש שנים.

אם כבר הזכרנו את אוסטרליה, מקום של כבוד שייך לנבחרת הפדרציה של ארץ הקנגרו. לאוסטרליות יש שבע זכיות במפעל, אבל גם עשרה הפסדים בגמר. שישה מהם, לא פחות, הגיעו ברצף. הדיכאון החל ב-1975, עת מרטינה נברטילובה הובילה את צ'כוסלובקיה ל-0:3 בגמר, כאשר את אוסטרליה מייצגת, איך לא, גולאגונג קלאווי המסכנה. כל חמשת ההפסדים הבאים היו מול ארצות הברית, שלושת הראשונים הוכרעו ב-1:2 לאמריקאיות ושני האחרונים ב-0:3. מאז רצף האימים הזה, אוסטרליה חזרה פעמיים לגמר והפסידה בשני המקרים. היא עדיין מחכה לזכייה ראשונה מאז 1974.

הלוזרית הגדולה ביותר של הספורט האמריקאי היא בפאלו. הבילס מעולם לא זכו בסופרבול, למרות שהופיעו ארבע פעמים במעמד. כל אותן ההופעות היו ברצף בתחילת שנות ה-90' ופעם אחר פעם האוהדים בצפון מדינת ניו יורק נותרו שבורים. הפעם הראשונה, ב-1991, הייתה הכואבת מכל, כאשר סקוט נורווד החטיא עם הבאזר את בעיטת השדה שהייתה נותנת לבפאלו את הניצחון (ה-wide right המפורסם) וניו יורק ג'איינטס זכתה בתואר. שנה לאחר מכן, וושינגטון הניפה את הגביע ובשנתיים הבאות, דאלאס הגדולה מחצה את הבילס בסופרבולים חד צדדים. עוד מפסידות סופרבולים ששוות אזכור הן דנבר, שעם ג'ון אלווי הגדול הובסה שלוש פעמים תוך ארבע שנים (1987 מול הג'איינטס, 88' מול וושינגטון ו-90' מול סן פרנסיסקו) ומינסוטה, שהפסידה ב-1970 לקנזס סיטי, ב-74' למיאמי, ב-75' לפיטסבורג ו-77' לאוקלנד.

גם ליגת ההוקי הבכירה, ה-NHL, סיפקה כמה רצפי הפסדים אכזריים במיוחד. הבולט מכולם הוא של טורונטו. המייפל ליפס זכו באליפות ב-1932 ואז הפסידו בגמר הפלייאוף ב-33', 35', 36', 38', 39' ו-40' - שישה הפסדים בשמונה עונות, מבלי להוסיף עוד אליפות למאזן. ארבע הפסדים בגמר תוך זמן קצר היו מנת חלקן של דטרויט רד ווינגס, שנפלה ב-61', 63', 64' ו-66' ושל מונטריאול קנדיאנס, שהפסידה ב-51', 52', 54' ו-55'. אולם בעוד ששלושת הקבוצות הנ"ל הן אימפריות הוקי עם שלל אליפויות בארון התארים, הרי שסנט לואיס בלוז המסכנה מעולם לא זכתה להניף את הגביע, אבל כן הפסידה בשלושה גמרים רצופים (1968 ו-69' למונטריאול ו-1970 לבוסטון).

לקינוח, אולי לא מדובר במפסיד בגמר ישיר, אבל אי אפשר לייצר רשימת לוזרים מבלי להזכיר את שמו של פרדריקס. האצן מנמיביה היה אחד הגדולים בעולם בשנות ה-90'. לצערו, הוא תמיד איחר בכמה מאיות. באולימפיאדה, פרדריקס קטף את הכסף בריצות ל-100 ו-200 מטרים פעמיים ברציפות, ב-1992 ו-1996. באליפות העולם, הוא שוב היה רק שני בריצה ל-200 מטר, לא פחות משלוש פעמים (1991, 1995, 1997). הזהב המשמעותי היחיד שלו היה באליפות העולם 1993, כאשר הקדים ב-200 מטר את ג'ון רג'יס הבריטי בתשע מאיות. עוד כמה צעדים מהירים לאורך הקריירה ופרדריקס היה נחשב לאחד הרצים הגדולים אי פעם. כמה צעדים.