האולימפיאדה הפרטית של שותי התה בחמש

משחקי חבר העמים הם האולימפיאדה הפרטית של אנגליה ושל האימפירה שכבר אין לה. לאחר שבמשך עשור ויותר הפכה אנגליה ללעג ולקלס באירוע הספורט הפרטי שלה, החזירה לעצמה ארצם של שייקספיר וסבסטיאן קו לפחות חלק מכבודה עם ההישג הטוב ביותר שלה במסגרת המפעל - 54 מדליות זהב, ו-165 סך הכל.

ועכשיו תעמידו את הנתון הזה מול העובדה שגם זה הספיק לאנגלים רק למקום השני, בהפרש של 28 מדליות זהב אחרי אוסטרליה (מדינה שאוכלוסייתה קטנה פי שלושה מזו של אנגליה), כדי להבין עד כמה הידרדרה אנגליה גם ברמה הספורטיבית, ולא רק מבחינה אימפריאלית.

אבל ההשפלה הספורטיבית כבר הפכה למנת חלקם של תושבי אנגליה, והם למדו לקבל אותה בחיוך מסוים. לא כל שכן אחרי אירוע שהוכתר כהצלחה מסחררת - לא רק במדד ההצלחה של המקומיים, אלא באיכות התחרויות, בעניין שעוררו, בתגובת הקהל ובאיכות הארגון.

במוקד העניין עמד איש אחד, עוד לא בן עשרים, שכבר שנתיים מרחף בגובה משלו בשחיה העולמית. נער הפלא האוסטרלי שבר שישה שיאי חבר העמים, לקח שש מדליות זהב ואחת כסף, וככה בשביל הסבבה גם שבר שיא עולמי אחד (3:40:08 דקות ב-400 מטר חופשי). הוא ידע שואן דן הוגנבנד תופס קצת כותרות משלו באליפות אירופה שנערכה במקביל, והוא רצה להזכיר לו מי כאן המלך.

עוד נחזור לכישרון של מר ת'ורפ, אבל קודם נעשה סקירה כללית של המיני-אולימפיאדה של שפוטי המלכה לשעבר: 6,000 ספורטאים (כולל 200 ספורטאים הסובלים מנכות כלשהי) השתתפו במשחקים, שכללו 17 ענפים - החל מהשגרתיים כמו אתלטיקה לגווניה, שחייה והיאבקות, ועד למוזרים ממש כמו כדורת דשא, הוקי שדה, כדור-רשת ובדמינטון.

ואגב, לפני שאתם צוחקים: ידעתם שהנוצית של הבדמינטון יכולה להגיע למהירות של 320 קמ"ש? גם אני לא ידעתי, אבל עכשיו הספורט הזה נראה לי טיפה פחות מצחיק.

הלאה: משחקי חבר העמים נמשכו 11 יום. מיליון אנשים צפו בתחרויות באופן אישי, ועוד מיליארד (!) מתוך 1.7 מיליארד תושבי חבר העמים, צפו בטלוויזיה. התחרויות יצרו 5,000 מקומות עבודה קבועים במנצ'סטר וסביבתה, והתנהלו בצורה כל-כך טובה עד שהאנגלים התחילו לדבר על הגשת מועמדות לאירוח אולימפיאדת 2012. הממשלה, איך להגיד? לא מתלהבת.

והספורט? על התצוגות של ת'ורפ כבר שמעתם, אבל לספורטאי המצטיין של התחרויות הוכתרה דווקא אישה - נטלי דו טואו, שחיינית דרום אפריקאית קטועת-רגל שזכתה בשתי מדליות זהב בשחיית נכים וקבעה שני שיאי עולם בדרך. דו-טואו התבלטה כשחיינית "רגילה" מחוננת במשחקי חבר העמים הקודמים, שנערכו לפני ארבע שנים בקואלה לומפור.

תאונת אופנוע גדעה את רגליה, ואת סיכוייה להפוך לכוכבת בינלאומית, אבל לא את הרוח הספורטיבית שלה. היא חזרה לבריכה עוד לפני שלמדה ללכת שוב וסימנה לעצמה את משחקי מנצ'סטר 2002 כמטרה, ואז דאגה לסמן וי.

הכוכב הגדול ביותר במשחקים (עם כל הכבוד לגבורתה של העלמה דו-טואו) היה כמובן ת'ורפ, המכונה "הטורפדו האנושי", אבל הוא לא היה לבד. גם בלעדיו הייתה אוסטרליה מעצמת שחייה אדירה. פטריה תומאס כמעט השתוותה להישגו עם חמש מדליות זהב, וגראנט האקט הבטיח את המשך שליטתם של בני היבשת הדרומית במשחים הארוכים.

האנגלים התנחמו בהישגים נאים באתלטיקה ובמשחקי מחבט (בדמינטון, סקווש), ומי שהפתיעה לטובה הייתה הודו, שסיימה שלישית בטבלת המדליות, עם 32 מדליות זהב ו-72 סך הכל.

כמובן שכמו בכל אירוע גדול היו גם הסיפורים הקטנים - על שחקן הסקווש שנתקע בשירותים בזמן שהיה אמור להיות מוצג בפני המלכה, על שחקן הכדורת שנשלח הביתה בעוון הטרדה מינית והתנצל, על פאולה ראדקליף, הרצה למרחקים ארוכים שסופסוף זכתה בתחרות חשובה לאחר אינספור כמעטים, על רץ המשוכות שבטעות צבע את שיערו לאדום ניאון, והיו גם עוד. הייתה אפילו שערוריית שיפוט - בגמר הנשים בהוקי שדה (2:3 להודו מול אנגליה, שלא תגידו שלא מעדכנים אתכם).

סך הכל, למרות ריח הארכאיות שנודף מכל מה שקשור לאימפריה הבריטית (ז"ל), הרי שמדובר באירוע ספורט מן הגדולים והמשמעותיים בעולם. למעלה מרבע מאוכלוסיית העולם הייתה מיוצגת, והאדון ת'ורפ וחבריו דאגו גם שמבחינת הזמן על שעון העצר תוכל האולימפיאדה הפרטית של שותי התה בחמש להתייצב בגאווה מול כל אירוע דומה - אם רק היה אירוע דומה למשחקי חבר העמים הבריטי.