כך מסממים ספורטאי למוות: הטרגדיה של שחקן ההוקי קרח דרק בוגארד

"לא מזמן הלכתי לראות קרב, ופתאום פרץ משחק הוקי"
(רודני דיינג'רפילד)

שנה לפני שמת במאי 2011 משילוב קטלני של משככי כאבים ואלכוהול, נבחר דרק בוגארד לשחקן הקשוח ביותר ב-NHL. שחקני ליגת ההוקי האמריקאית הם שהשתתפו בסקר שערך המגזין ספורטס אילוסטרייטד, ואין היתה זו הפתעה שהמנצח הגדול היה שחקן ניו יורק ריינג'רס, על 117 הקילוגרמים ו-201 הסנטימטרים שלו. זו לא היתה הפעם הראשונה שבוגארד הוכרז כאחד משחקני ההוקי המאיימים ביותר בעולם. במאזנו 70 קרבות לאורך שש עונותיו בליגה (לצד שלושה שערים בלבד), וכמעט בשום שלב של הקריירה שלו לאף אחד היה ספק בנוגע לתפקידו על הקרח: להטיל פחד על היריבים, ואם מבט מאיים לא מספיק, צמד אגרופים משופשפים בוודאי יעשו את העבודה.

ואילו, באופן מעוות למדי, סיפור ההצלחה של דרק בוגארד ככל הנראה הוא גם זה שגרם למותו. אם היה שחקן שולי, אם לא היה נכנס לליגת ההוקי הבכירה בארצות הברית והופך לשם דבר בענף, אולי היה בין החיים היום. על קו המחשבה הזה נמצאת גם משפחתו של בוגארד, שביום שני שעבר הגישה ל-NHL כתב תביעה בן 55 עמודים שיכולים להיות מתומצתים, בסופו של דבר, אל תוך האשמה חריפה אחת: ליגת ההוקי האמריקאית, כך טוענת המשפחה של אחד משחקני ההוקי המפורסמים והאהובים של העשור הקודם, היא זו שאחראית למותו של דרק בוגארד. האם יש בטענות של המשפחה מן האמת? מוקדם לדעת. ב-NHL אמורים להגיב להאשמות הקשות בחודש הקרוב. אולם, בין אם העניין יוכרע בבתי המשפט לצד כזה או אחר, חייו ומותו של האיש שעלה לגדולה בזכות יכולתו הבלתי נלאית לגרום כאב לאנשים ומת בסך הכל בגיל 28 כשניסה ביתר שאת לגרום לכאב שלו עצמו להפסיק, מסתירים בתוכם לא מעט שאלות ותשובות גורליות. נניח, על חלקנו שלנו במיתות או התאבדויות של שחקנים אותם למדנו להעריץ לאורך השנים, אובססיות לפרסום ולכסף, ועתידו של ההוקי – וגם של הפוטבול, והכדורסל, ולמען האמת גם הכדורגל – בעולם המודרני.

"הוקי זה סוג של הפרת סדר עם ניקוד"
(העיתונאי דאג לארסון)

דרק בוגארד מעולם לא נחשב לכישרון או פוטנציאל גדול. בילדותו לאו דווקא היה טוב מחבריו על משטח הקרח, אך כמעט תמיד היה רחב וחזק מהם. בכיתה ט' התחלקו 95 קילוגרמיו על 195 סנטימטרים, והוא ידע שאם ברצונו להגשים את חלום ה-NHL, המקל לא יביא אותו לשם; אגרופיו, כן. “הוא ידע שהכישורים שלו לבד לא יספיקו", אמר לפני מספר שנים אחד המאמנים הראשונים של בוגארד. “אני זוכר אותו בגיל 16, מרים משקולות ומתאגרף. הוא ידע את העבודה". העבודה היתה להפוך לאינפורסר – תפקיד כפוי טובה משהו שבדרך כלל ניתן לשחקן הגדול ביותר בקבוצה, שכל מטרתו היא להטיל אימה על היריבים, להגן על השחקנים הטובים ביותר ולהיות זה שהולך מכות.

כן, מכות של ממש. בערך הוויקיפדי הלועזי "מכות בהוקי קרח", משתמשים במילה Tradition, כלומר - מדובר במסורת בענף, כזו שהולכת אחורה עד המאה ה-19. בדרך כלל, קרבות במהלך המשחק הם ספונטאניים - מהלך אלים הופך לתגרה, למשל - או מתוכננים ומסוכמים על ידי שני האינפורסרים של הקבוצות. בסדרת הכתבות הנפלאה שלו בניו יורק טיימס, תיאר ג'ון בראנץ' את תפקיד האינפורסר כך: "אין עוד ספורטאי כמו אינפורסר בהוקי, תפקיד שנתפס לחלופין כאציל וברברי, הכרחי ומצער". בוגארד ודומיו מכונים לא פעם "בריונים", סוג של שומרי ראש על הקרח, ומאז הקמת ליגת ה-NHL ב-1914, לא נכתבו כללים של ממש בכל הנוגע למכות במהלך משחק. ישנם מספר חוקים לא כתובים: בדרך כלל, שני האינפורסרים יתכנסו במרכז הזירה ולא ירביצו לשחקנים אחרים, קטנים ונחוצים יותר, ורק אחרי הסכמה הדדית וג'נטלמנית יורידו את הכפפות ויתחילו לפרק אחד לשני את הצורה למשך דקה או שתיים. השופטים, בניגוד לכל ענף ספורט אחר, עומדים בצד ומסתכלים לדקה או שתיים, עד אשר הם מחליטים להפריד וגוזרים על האינפורסרים הרחקה בת חמש דקות. לאחר מכן הם יכולים לחזור ולהילחם שוב. אגב, בהוקי הבינלאומי ובאולימפיאדה החוקים הרבה יותר נוקשים, וקרבות בתוך הזירה בדרך כלל ייגמרו בעונשי הרחקה משמעותיים וקנסות.

למרות כל הכתוב לעיל – ולמען האמת, כנראה שבגינו – לא פעם הבריונים הם השחקנים הפופולאריים ביותר, גם על ידי חבריהם לקבוצה וגם על ידי הקהל. דורות שלמים של ילדים בארצות הברית התחנכו על המסורת המקדשת אלימות. גם הם, בוודאי, רצו לעמוד במרכז זירת קרח כשעשרות אלפי צופים מריעים לאגרוף הימני שהם מנחיתים על מישהו. כזה היה גם דרק בוגארד. אלילו הגדול ביותר היה בוב פרוברט, אחד האינפורסרים הגדולים בתולדות הענף, שמדורג רביעי בתולדות דקות ההרחקה הרבות ביותר ב-NHL עם 3,300. בסופו של דבר, בוגארד הצליח לשחזר חלק מהמורשת של פרוברט. כששמע שאלילו מת ביולי 2010 מנזק מוחי שככל הנראה נגרם בשל קריירת המשחק האלימה שלו, אמר בוגארד: “מי שחי על החרב גם מת מהחרב".

פחות משנה תעבור, ודרק בוגארד יצטרף אל בוב פרוברט בגן העדן של הבריונים.

"אנחנו מקבלים כל הזמן ניתוחי אף ב-NHL, ואפילו לא צריכים ללכת לבית חולים בשבילם"
(שחקן היכל התהילה, בראד פארק)

בוגארד טיפס לאט לאט מקבוצות חצי-מקצועיות, לקבוצות מקצועיות, ומשם, בקיץ 2005, ל-NHL ולמינסוטה וויילד - הקבוצה בה יעביר את מרבית הקריירה שלו, ובה יהפוך לכוכב פופולארי במיוחד. הקרב הראשון שלו בליגת ההוקי הגדולה בתבל הגיע כבר בחודשו הראשון בליגה, והקורבן היה קיפ ברנן מאנהיים. הקשיבו לתשואות הקהל וההתלהבות והצחוק של השדרים:

אוהדי הוויילד התאהבו בן רגע ברוקי עב הבשר שקיבל את הכינוי "בוגימן", על שם המפלצת המיתולוגית שנועדה להפחיד ילדים אמריקה. באוקטובר 2006, ארצות הברית כולה למדה להכיר את אגרופיו של דרק בוגארד. זה קרה כאשר בוגימן פגש לקרב קצרצר במרכז הזירה את שחקן אנהיים טוד פדורוק, המכונה “המקרר”. ושוב, נסו לשים לב לשדרים, לקהל, לשאר השחקנים:

הנזק? אף שבור, לסת שבורה ועצם לחיים ש"התפוררה כמו גיר", לדבריו. במגזין Mensjournal הגדירו את המכה ההיא כ"אגרוף ההרסני בתולדות ההוקי המודרני". אל פניו של פדורוק הוחדרו פלטות טיטניום, אך הוא ובוגארד נותרו מיודדים. בסופו של דבר, מדובר בביזנס. עם כל קרב שהפך ללהיט ביוטיוב, הלכה וצמחה לה מורשתו של בוגארד, ושחקנים החלו לפחד ממנו. על ההילה של אינפורסר ב-NHL ניתן לעתים ללמוד לפי כמות הקרבות שהוא לא מנהל: בריון שנלחם מעט הוא בריון מפחיד במיוחד, כזה שאף אחד לא רוצה להתעמת איתו. בתום משחק פלייאוף נגד אנהיים ב-2007, אוהדי מינסוטה קראו בשמו של בוגארד. למאמן הוויילד לא נותרה ברירה, והוא הכניס את האינפורסר לקול תשואות הקהל המשולהב. בוגארד בסך הכל החליק להנאתו על הקרח, חלף על פני ספסל היריבה, וחייך. הקהל יצא מגדרו. "אם הגג לא היה מחובר בברגים, הוא היה עף באותו רגע", נזכרה אימו באותו משחק. "הוא אפילו לא היה צריך ללכת מכות או לפגוע באף אחד".

"לפעמים אנשים שואלים אם הקרבות בהוקי אמיתיים. אני עונה - אם הם לא היו אמיתיים, הייתי משתתף בהם יותר"
(אגדת ההוקי וויין גרצקי)

לא פעם, היה פוגש דרק בוגארד אנשים שביקשו ממנו להרביץ להם, כדי שיוכלו להגיד שקיבלו מכות מבוגימן. מעמדו החדש כסוג של גיבור מעמד הפועלים שהוא גם סלבריטי של ממש קסם לו, והוא ניצל אותו כדי לעשות קצת כסף מהצד. בקיץ 2007 הוא ואחיו – גם כן שחקן הוקי - ניהלו קייטנה בת יום אחד לגילאי 12 עד 18. תמורת 40 דולר, יכולתם גם אתם ללמוד איך ללכת מכות על הקרח. "אנחנו לא מלמדים איך להילחם ולפגוע באנשים", אמר בוגימן, "אנחנו מלמדים אותם איך להגן על עצמם כדי שהם לא ייפגעו על הקרח”. בארצות הברית קמה תרעומת מסוימת, אך דעכה באותה מהירות שהתפוגגה בסוגיית האקט השיווקי הזוועתי של יוסטון ארוס. לקראת סוף 2002, פרסמה הקבוצת מליגת הפיתוח (ה-AHL) הודעה רשמית באתרה, ובה נכתב: "אנחנו יודעים כמה אוהדים נהנים מתגרה טובה. לכן, אם לא יהיו מכות רציניות במשחק הקרוב שלנו, כל אוהד יקבל כרטיס חינם למשחק הבית הבא". בליגה אמנם הכריחו את ראשי יוסטון לבטל את היוזמה המצמררת משהו, אבל ראשי ההוקי האמריקאיים עושים, בסך הכל, את אותו הדבר, עם שינוי בודד: הם יודעים מתי לטמון את ראשם בחול, מתי להביט הצידה.

כמובן שהיה אינטרס ברור לטקטיקת בת היענה הזו: הקהל האמריקאי אוהב לראות מכות, אולי יותר משהוא אוהב לראות הוקי. “כשקבוצה מבקיעה, האוהדים שלה יקומו על הרגליים, אבל כשמתחילות מכות, כולם קמים על הרגליים", אמר ז'ורז'ה לארקה, שפרש לפני כשלוש שנים ממשחק. ג'ונתן קיי, עיתונאי מהעיתון הקנדי נשיונאל פוסט, תיאר אחרי מותו של בוגארד את אחד המשחקים אותם פקד: “היו לי מקומות טובים, ממש ליד הקרח. מאחורי ישבו שורה של אנשי עסקים. הם שתקו ורק כשהחלו מכות קפצו על הרגליים והחלו להתלהב כמו קופים. אשתי ואני היחידים שנותרו ישובים ביציע. זה כאילו כולם סביבנו מיד חזרו אחורה שלוש מיליון שנים אחורה במובנים אבולוציוניים. לקרבות בהוקי אין שום קשר למשחק, הם שורדים רק בגלל שהם פונים לחלק הכי פרימיטיבי ושבטי במוח שלנו". לליגת ה-NHL לא היה כלכלי לוותר על אחד הנכסים הגדולים שלה. בעוד שבליגת הפוטבול האמריקאית עשו בשנים האחרונות שינויים חוקתיים וטכניים שנועדו להגן על השחקנים (במידה, כמובן), לראשי ההוקי טוב עם המצב הנוכחי. ובתוך המצב הזה, דרק בוגארד עלה לגדולה. אלא שהדרך מעלה היתה רצופת עצמות שבורות, דיסקים פרוצים ומוח שזועזע על בסיס פחות או יותר שנתי.

בשלהי עונת 2008/09 החל כוכב מינסוטה לקבל משככי כאבים, ומהר מאוד הסיפור יצא מכלל שליטה. אחרי שנותח באפו ובכתפו, קיבל מהרופאים 150 כדורי אוקסיקודון שהתפרשו על פני 16 ימים בלבד. משפחתו של בוגארד בטוחה שבתקופה ההיא בוגימן החל לפתח תלות והתמכרות בתרופות, ועל זה מבוסס מרבית כתב התביעה שלה בו נטען, בין היתר, כי במהלך עונת 2008/09, קיבל דרק בוגארד 1,021 משככי כאבים מרופאים שונים בליגה.

כן, אלף עשרים ואחד כדורים בעונה אחת.

"הרופאים סיפקו לו תרופות כאילו הן היו ממתקים", אמר וויליאם גיבס, עורך הדין של משפחת בוגארד. ואחיו הצעיר של דרק - זה מהקייטנה - הוסיף: "הוא היה בחור גדול, אז הרופאים רשמו לו מרשמים כפולים מאלה שהיו יכולים למוטט את רוב האנשים. הוא היה לוקח 30 כדורים ביומיים. לפעמים הוא היה צריך לבלוע שמונה או עשרה כדורים במכה כדי להרגיש בסדר".

"עד גיל 18, האמריקאי הממוצע חזה ב-200 אלף מעשי אלימות בטלוויזיה. רובם במהלך משחק מספר 1 של פלייאוף ה-NHL"
(העיתונאי סטיב רושין)

בפגרה שלפני עונת 2009/10, ביקש אחד הרופאים מדרק בוגארד לחשוב על כמה שיותר מילים שמתחילות באות R. בוגימן לא הצליח לחשוב אפילו על אחת. הוא מעד באימונים והחל לסבול מבחילות. למרבה הצער, האינטרס של בוגארד וקבוצתו דאז, מינסוטה, היה זהה: להסתיר את ההתמכרות שלו ואת מצבו המידרדר, כדי לשמור על התדמית שלו לכשיחזור למשטח הקרח. הקבוצה טענה כי בוגארד ייעדר מספר שבועות משום שהוא מחלים מזעזוע מוח, ולמעשה שלחה אותו לסדנת גמילה. כששב למשחק החמישי של העונה, נזרק אל הקרח והיה מעורב בקרב הבא עם שחקן קולורדו דייויד קוצ'י. שימו לב להבעת הפנים של בוגארד בתום העימות הזה:

משפחתו של בוגארד מעריכה כי בשנתיים האחרונות של חייו – עונת 2009/10 המדוברת וזו שאחריה – שוב קיבל מאות כדורים, וביניהם הידרוקודון, וייקודן, אוקסיקוטון, ואף טופל לפחות 13 פעמים בזריקת טוראדול, שאמורה להסוות כאב. במובן מסוים, זה עבד: בהמשך העונה בוגארד השתתף בשמונה קרבות נוספים, ובקיץ של 2010 הוחתם על ידי ניו יורק ריינג'רס על חוזה שאמור היה להכניס לכיסו 6.5 מיליון דולר בארבע שנים, ובכך להפוך אותו באופן רשמי לאינפורסר העשיר ביותר בליגה. הפתיחה היתה לא רעה. אלא שבאחד המשחקים הראשונים של אותה עונה שבר את האף, וב-9 לדצמבר, 2010, ספג זעזוע מוח נוסף, הפעם מידי מאט קארקנר, שחקן אוטווה:

"זה מרגיש טוב להפיל בחור גדול כמוהו", אמר קארקנר אחרי המשחק, בלי לדעת שדרק בוגארד ספג את זעזוע המוח האחרון של חייו, בקרב האחרון של חייו, במשחק ההוקי האחרון של חייו. הריינג'רס הודיעו כי האינפורסר שלהם סובל מפציעה בכתף בזמן שבוגארד נשלח לביתו, ולא הצליח להתאושש. על פי דיווחים, היה נוסע פעם בשבוע ללונג איילנד וקונה תרופות באלפי דולרים. חשבון הטלפון שלו בפברואר 2011 הודפס על פני 222 דפים. לפיו, בוגארד שלח קרוב ל-14 אלף סמסים באותו חודש. הוא היה אדם בודד ומכור, ובשלב מסוים של הדרך צירף לקוקטייל הקטלני הזה גם מנה נכבדה של דיכאון. ב-13 במאי, 2011, חודש וחצי לפני יום הולדתו ה-29, נמצא דרק בוגארד ללא רוח חיים בדירתו על ידי אחיו. סיבת המוות: מנת יתר של כדורים ואלכוהול.

"אני קורא לכל מי שרוצה לבטל את הקרבות, לקרב"
(הג'נרל מנג'ר של טורונטו מייפל ליבס, בריאן ברק)

לאחר מותו, הסכימה משפחתו של דרק בוגארד לתרום את מוחו לאוניברסיטה הרפואית בבוסטון, שמבצעת בשנים האחרונות מחקרים פורצי דרך בנוגע למוחם של ספורטאים המשתתפים בענפים אלימים (בעיקר אגרוף, פוטבול והוקי). אף אחד לא הופתע לגלות שגם מוחו של בוגארד, כמו אלה של עשרות ספורטאים אחרים, אופיין בדיעבד ממחלה המתקראת CTE (באנגלית - Chronic Traumatic Encephalopathy), ומזכירה במובנים מסוימים אלצהיימר. המצב המוחי המדובר בדרך כלל נגרם ממכות לראש, ולמרבה הצער, ניתן לאבחן אותו רק אצל אנשים שהחזירו נשמתם לבורא. “CTE נגרם מהיסטוריה של טראומה מוחית", הסביר אחד הרופאים בבוסטון. “הטראומה גורמת להתנוונות של רקמות מוח. השינויים הללו יכולים להתחיל חודשים, שנים או אפילו עשורים אחרי הטראומה האחרונה או אחרי סיום קריירה ספורטיבית, ולהביא איתם איבוד זיכרון, בלבול, שיקול דעת מוטעה, אגרסיביות, דיכאון, ובסופו של דבר גם לשיטיון".

מספר לא מועט של אתלטים מפורסמים שהתאבדו בשנים האחרונות – בין היתר, שחקני הפוטבול ג'וניור סיאו, אנדרה ווטרס, ודייב דוארסון והמתאבק כריס בנואה - סבלו מ-CTE. אלא שב-2011 קרה דבר מוזר מאוד, שבעיני ה-NHL בוודאי לא ייחשב כמוזר כלל: מלבד דרק בוגארד, מתו שני אינפורסרים נוספים, ווייד בלאק וריק ריפיאן – הראשון ככל הנראה מהתאבדות, השני בהחלט מהתאבדות. ועוד לא התחלנו בכלל לדבר על חיי היום היום של אותם בריונים. ברנט מאיירס, ששיחק כאינפורסר בליגה למשך 12 שנים, והיום משמש כיועץ בתכנית גמילה, אמר לפני כשנתיים לג'ון בראנץ' מהניו יורק טיימס: “להיות אינפורסר זו אחת העבודות הכי קשות בספורט. כל מה שאנשים רואים זה 20 אלף עומדים ומריעים לך. הם לא רואים את הזמנים החשוכים. הם לא רואים אותך מתכווץ בפינה החדר בבית המלון, מפחד פחד מוות מהקרב הבא". באותה סדרת כתבות של בראנץ', צוטט גם כריס נוויסקי, שחקן פוטבול ומתאגרף לשעבר שעובד כיום באוניברסיטה בבוסטון. לאחר שצפה באחד ממשחקי ההוקי הקרובים לביתו ובקטטה שהתפתחה, אמר: “הם מחליפים כסף תמורת תאי מוח".

בעוד שבליגת הפוטבול האמריקאית החלו לעבוד פעולה עם חוקרי מחלת ה-CTE, שבינתיים מתפרנסים בעיקר מבדיקת מוחם של שחקני NFL, ראשי ליגת ההוקי לא ביצעו שינוי משמעותי בחוקה או ב"חוקים הבלתי כתובים" בשנתיים האחרונות, וספק אם הם הולכים לעשות כך. רק פסיקה תקדימית יוצאת דופן בעניינו של בוגארד תגרום, אולי, לשינוי כלשהו. לעת עתה התרבות היא אותה תרבות בדיוק. לפי אתר Hockeyfights.com (ארכיון סטטיסטי מפואר המרכז אלפי קרבות שונים לפי תאריכים שונים, עם קטעי וידאו ואפשרות להצביע מי ניצח בהם), מאז תחילת העשור הקודם נערכו 7,210 קרבות ב-NHL. בממוצע, עד העונה הנוכחית, זה אומר שבכל משחק שני יש קרב. וכל קרב כזה עלול להביא איתו קורבן חדש, עליו יבכו רק בדיעבד.

"דרק כל הזמן היה שם כדי להגן על החברים שלו", כתבה אימו של בוגארד, ג'ואן, בכתב התביעה שלה, “אבל מי היה שם כדי להגן עליו?”

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il