האגדה שלא רצו להקריא לכם

1. הפועל תל אביב לא מחכה להגעתו של רן בן שמעון. היא מתפללת לבואו של המושיע. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, בן שמעון צפוי להיענות לחיזורים הנואשים ולחתום כמאמן האדומים. על פניו, אין שידוך מתאים יותר. בן שמעון הוא אדום בנשמתו, באופיו, בגישתו לחיים. החברות הקרובה שלו עם מנכ"ל הקבוצה, אמיר לובין, היא בבחינת מין מצא את מינו. היא מראה כמה בן שמעון מתאים למועדון הזה, כמה הוא מאמין בערכיו ובתרבות שהוא מייצג. ואה, כן, הוא גם מאמן כדורגל נהדר – בדיוק מה שהפועל תל אביב צריכה כעת.

אלא שבדיוק בגלל הדברים האלה, בן שמעון צריך לזכור טוב טוב לקראת מה הוא נכנס. יותר מאשר שהפועל תל אביב צריכה מאמן מעולה, היא צריכה מערכת חזקה ומקצועית. ואת זה אין שם כרגע. הפועל תל אביב רוצה לרכוש את כל אלה דרך בן שמעון. היא רוצה להפיל הכל עליו. שהוא יחפה על הכל. שהוא יהיה המערכת. שהוא יהיה הניהול המופתי שלה, שהוא יהיה הסקאוטינג המבריק שלה, שהוא יהיה המאמן, המנהל המקצועי, המנהל הכללי. בן שמעון יכול לעשות זאת, אם יתנו לו הרבה זמן. אם יתנו לו חוזה ארוך טווח. אם לא יתחילו לדבר עליו במערכת בעילום שם ברגע שהדברים מעט לא הולכים.

כולנו זוכרים מה קרה לבן שמעון כאשר הוא הגיע למערכת מבולגנת ולא רצינית כמו מכבי תל אביב של שניידר. בקרית שמונה השקטה קל לו, כמו שקל לברק בכר – למאמן יש את התנאים הכי טובים להצליח. בהפועל תל אביב אין. בהפועל תל אביב מחפשים מושיע. רק שהם חייבים לזכור דבר אחד: ברוב המקרים, יש רק סוג אחד של מאמן שמצליח במועדון היצרי הזה: מאמן קשוח וחזק, מהסוג של דוביד שוויצר האליל. בפעם הקודמת זה היה גוטמן וקשטן. ניסיונות צעירים ואופנתיים לא עמדו בעומס הנפשי, לחץ הקהל והמקורבים הכריע והשפיע.

ובהפועל תל אביב של 2013 הלחץ הנפשי על המאמן הוא הרבה יותר גדול מהרגיל. אם בן שמעון לא יעמוד באתגר הזה כהלכה, הוא ישאיר אחריו שורה תחתונה לא קלה בכלל: כישלון בשתי קבוצות גדולות שהימרו עליך. לכן, כמה שזה נשמע מפתה להיענות להפועל תל אביב, זה גם מסוכן. האופציה להמשיך באירופה ולחכות להזדמנות טובה יותר בקבוצה ישראלית גדולה היא לא הכי רעה במקרה שלו, אם זה עוד לא מאוחר מדי.

2. הדרבי התל אביבי צריך לספק אות אזהרה לכל אלו שכבר מכתירים את מכבי תל אביב לעשור הקרוב וטוענים שהיא תשלוט בליגה בשנים הבאות. לטיעון שלהם יש בסיס רחב של אמת, אבל חייבים להיזהר מחטא היוהרה, שאפיין את הדרבי בדקות הראשונות. שלטון כזה לא משיגים בדיבורים. מכבי תל אביב חשבה להשיג בעבר תארים דרך דיבורים, ולמדה שזו לא הדרך. מכבי יודעת שקנאה בין שחקנים, סכסוך במחנה אימון, התחזרות רגעית של הקהל – כל אלו יכולים לפרק את החבילה בשנייה אחת. מי שרוצה לשלוט כאן בעשור הקרוב צריך לזכור שהדרך לשם עוד ארוכה, ארוכה מאוד.

1. הרבה מעלות הפכו את וואליד באדיר לאחד הגדולים בדורנו, לא פחות. גדול השחקנים הערבים הישראלים בכדורגל שלנו. אחד שהצליח בשתי קבוצות ענק, הגיע בהן להישגים כבירים בעמדות שונות על המגרש, שיאן ההופעות שלנו בגביע אופ"א, שנמצא ברשימה מכובדת מאוד עם ענקים אחרים, ואדם שהצליח לתחזק קריירה ארוכה כמעט ללא נפילות – בקבוצה ובנבחרת, בליגה ובאירופה. ובכל זאת, דבר אחד היה חסר שם כדי לספק את תאוות התקשורת חובבת הסנסציות, אשר מורכבת לא מעט משמאלנים אשר מאכלסים אותה: הוא לא קידם את מעמד השחקן הערבי דרך התמודדות פוליטית אמיצה עם הקונפליקטים.

באדיר הגיע לאן שהגיע בזכות הרבה דברים אחרים – אופי ומימדים פיזיים לא רגילים, אבל גם לשקט התעשייתי שלו יש חלק לא קטן בכך. באדיר הוא גיבור לאומי דווקא בגלל שברח מהאש הפוליטית. הוא המסר לדורות הבאים של בנו עמו – אין דרך נכונה לצלול למים העכורים האלה מבלי לצאת משם עם כוויה. אין דרך שלא להתבלבל מיד אחרי שאתה יוצא בהצהרות פוליטיות. ישראל זה לא ארה"ב, ומאבק השחורים שם אינו דומה לסיפור הערבי-ישראלי, כפי שנוהגים לא מעט להשוות כאן, תוך היאחזות בגיבורי הספורט האפרו-אמריקאים: בישראל הסיפור אינו רק גזע. הוא גם דת. פוליטיקה. היסטוריה. הוא לא מורכב רק מרוע של צד אחד, אלא מטעויות של שני הצדדים. לכל צד טיעון צודק משלו. זהו מאבק שונה לגמרי מכל מה שאנחנו מכירים בהיסטוריה של הגזע. אין דרך לצאת ממנו טוב חוץ מאשר להתעלות עליו ולהתעלם ממנו.

זאת הייתה הגדולה של באדיר. להבין זאת מהר מאוד, אחרי שנכווה באיזה ציטוט על שירת ההמנון במשחק נבחרת. לא ברור כמה באדיר חשב על זה, אבל מעטים הערבים הישראלים שניסו להיות מוחמד עלי ובאמת השפיעו על החברה שלנו. החברה שלנו שונה. הסיפור הוא אחר לגמרי. באדיר הדגים שהדרך הכי טובה לשנות משהו בחברה הזו הוא להצליח בה. להראות כמה אתה חזק בכלים שאתה חזק בהם, בתחום שאתה שולט בו. זה הניצחון הכי גדול שלו על אלו שטובעים בעולם הקשה שנקרא המזרח התיכון, והניצחון של באדיר הוא לא פחות מענק. הוא המסר הכי חזק שיכול היה להביא לעולם, יותר מכל פרובוקציה של אחמד טיבי או חנין זועבי.

2. בני יהודה נפרדה השבוע מפדרו גלבאן - אחד הזרים הכי גדולים שלה והכי טובים שעברו בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. גלבאן אמנם לא הוביל את בני יהודה לתואר חשוב, אבל הוא בהחלט מותיר אחריו מורשת שממהרים לשכוח אותה: גלבאן הוא ההוכחה שאפשר עדיין להביא זרים טובים לכדורגל הישראלי. שכל הסיפורים על השוק המזרח אירופי שהעשיר את הליגה שלנו בשנות ה-90 והיום כבר לא רלוונטי לכיס הישראלי, הם לא יותר מהקטנת ראש בענף שאוהב להקטין ראש.

גם השנה היו בליגה שלנו כמה זרים לא רעים: מנגה, איבשקביצ'יוס, צוצאליץ', פריצה כמובן. אבל לא כולם מקבלים את ההכרה, וחמור מכך: לא כולם משנים את התפיסה לפיה קשה להביא זרים טובים לכדורגל הישראלי. מה שמצחיק הוא שמספר השווקים מהם אפשר לדלות מציאות רק הולך וגדל עם השנים. עם עין טובה, עם חשיבה לא עצלנית, עם סקאוטינג נכון ואומץ מקצועי בהימור ובקליטה – אפשר להביא לכאן גלבאן אחד לפחות לכל קבוצה. זרים שאפילו יובילו קבוצות. זרים שימלאו המון חוסרים שיש בליגת העל בכדורגל, ויתנו לה כוחות שהיו לה בעבר. עד מתי ימשיכו להחביא מכם את הבשורה הפשוטה הזו?

אתמול הודיעה ההתאחדות לכדורגל באופן רשמי שהמשחק המרכזי בליגת העל יישאר בערוץ הראשון בשנים הבאות. זוהי בשורה לא רעה בכלל. בוני והחברים שהוא מביא לפאנל מספקים לנו מוצר איכותי ומהנה, מקצועי ומרגש. הבעיה עם המוצר הזה היא מה קורה בין המעברים לשולחן של בוני. בזמן האחרון ציוותו בערוץ הראשון בין יורם ארבל לדני נוימן, במה שנראה כמו הציוות הכי גרוע שאפשר היה לסדר במשחקי כדורגל.

גם בדרבי התל אביבי אפשר היה להבחין בכך. אף אחד מהצדדים לא מחפה על החסרונות של השני. האחד לא מזהה שחקנים בסיסיים, השני לא אומר כלום מעבר למובן מאליו. ארבל לא נהנה מפרשן שלוקח אותו צעד קדימה, ונוימן נגרר להתעסקות בזיהוי של שחקנים במקומו של השדר – אחד התחביבים המפוקפקים שלו. ארבל לא מאתגר את נוימן, נוימן לא מאתגר את ארבל, שנראה כמי שפחות מתאים לו לשדר ליגה ישראלית מעמדת שידור רחוקה באצטדיון לא לגמרי מודרני. הם לא מייצרים חן משותף, הם לא מייצרים דינאמיקה מיוחדת, רק העצמת החסרונות האחד של השני. טוב יעשו בערוץ הראשון אם יחשבו בשנים הבאות על ציוות אחר שיגרום לצופה להתעסק במשחק עצמו ולא במלל המעצבן שיוצא מפי השדרים שלו.

לניצחון של מכבי חיפה על עירוני קרית שמונה יש משמעות לא קטנה, מעבר לחשיבות הבריאה של נקמה ספורטיבית ביריבה שניצחה אותך במעמד חשוב. בזמן האחרון, המבקרים המעטים שלא מוכנים להכיר בהישג הבלתי נתפס של אריק בנאדו במכבי חיפה מרימים את ראשם. הנה, הם אומרים, האמת יוצאת לאט לאט לאור. עייפות? אווירת סוף עונה? זה לא מעניין אותם. לכן, דווקא בגללם, חשוב למכבי חיפה לסיים עונה כמו שצריך, ולהגיע לעונה הבאה עם אותו מטען חזק וכוח אלקטורלי שעזרו לבנאדו בתחילת דרכו. בלעדיו, הוא יתחיל עונה עם שק כבד מדי של ספקות.

בכל הקשור לניהול מערכת וחיבור קבוצה, בנאדו הדגים השנה שהוא מסוגל להעביר מהערכים שהביאו אותו להיות בלם ענק גם לחניכים שלו. השקט, המקצועיות, החוכמה. לא כל שחקן גדול מצליח להשריש מעצמו ברגע שהוא עובר להיות מאמן. את הספק בתחום הזה בנאדו הסיר מזמן. בקיץ הקרוב, אם כבר, הוא יצטרך להתמודד עם ספק לא פחות חשוב בהתפתחות של מאמן כדורגל: שליטה רחבה ומגע קסם בכל הקשור לשוק השחקנים. זהו תחום שעושה מאמן לא פחות מייצוב של מערך הגנה, ובמכבי חיפה 2013 זוהי נקודת מפתח.

יתרון הכסף כבר מזמן בתל אביב. ריבוי הזרועות במערכת בתחום הזה כבר הרסו למכבי חיפה כמה עונות בעבר. בנאדו יצטרך ללכלך לא מעט את הידיים: להתעקש על שלו מול הבוסים והאינטרסים במכבי חיפה. לצלול לכל ניואנס בשוק השחקנים החדש כמו עכבר רשת ולהתעלות מעל הבינוניות שאפיינה את מכבי חיפה בשנים האחרונות. בנאדו, הכי רחוק באופיו מהאנשים שעושים זאת, סוג של עודד קטש אם תרצו, יצטרך להפוך את עורו גם בעניין הזה. אם בנאדו יתגלה כעילוי גם בתחום שוק השחקנים, מכבי חיפה יכולה להיות רגועה לקראת העונה הבאה, אותה היא מתחילה מנקודת מאוד חזקה ובטוחה.