הסוד של משחקי הדרבי התל אביבי הוא שלעולם אינך יודע מה יניבו. הדרבי במחזור האחרון של 2006/7, זה שבו הפועל תל אביב טחנה את מכבי עד דק עם 0:3 מהמם שהושג כבר במחצית הראשונה, התברר כמונומנטאלי על אף שהיה אמור להיות לפרוטוקול בלבד. זו הייתה התמודדות שהפכה עונה מוצלחת של מכבי תל אביב על פיה, משחק אחד שהיה הגפרור שידליק את חבית הנפץ במועדון הכושל של לוני הרציקוביץ'. הדרבי הנוכחי היה רחוק מלאיים על העונה הצהובה, אבל הוא כן הציב, לפחות בחצי השעה הראשונה שלו, סימן שאלה על ההגמוניה של של האלופה. הלא לו הפועל תל אביב ניצחה, למרות כל הטרראם סביב מכבי העונה הייתה מסתיימת בשוויון במספר הניצחונות ביניהן; לו הפועל תל אביב ניצחה היא הייתה יכולה לייצר קאמבק תודעתי; לו הפועל תל אביב ניצחה היא יכלה להרוויח אוצר רגעי של מנת אהבה מאוהדיה.
אבל היא לא ניצחה. בעיקר בגלל הדקה ה-35.
בניתוחי הפוסט-מורטם מדברים על העליונות של מכבי תל אביב, על הכושר הגופני המוחץ, על הפור שאוסקר גרסיה נתן להפועל לפני שהוציא את איגנסיו פידלף האיום ומשה לוגסי הבינוני והחליט לשחק עם הרכב אמיתי שיודע ללחוץ ולהבקיע. הכול נכון, רק שחייבים לפני כן להתייחס גם להחלטה השערורייתית של לירן ליאני שלא להעניק פנדל לעומר דמארי ולהרחיק את פידלף.
מה עבר בראש של ליאני אפשר רק לשער. ייתכן שראה לנגד עיניו משחק מחוסל שיכול להפוך לטבח ספורטיבי ולהשפיל את האלופה הנכנסת; יכול להיות שלא רצה לשרוק לפנדל שני ברציפות לאותה קבוצה, תופעה ששופטי כדורגל בורחים ממנה כמו מאש; אולי שקלל את הכול ביחד, אולי דבר מאלה לא נכון. יש רק עובדה אחת בכל הסיפור הזה: ליאני טעה בענק, ולא בפעם הראשונה העונה. בדקה ה-35 הוא שלח את הפועל אל הגיליוטינה, עם השריקה לפנדל על לוגסי הוא גם הוריד עליה את המערפת.
זו הייתה שנה רעה לשופטי ליגת העל בכלל ולליאני בפרט. לא מעט שערוריות ליוו אותו, משחקים רבים הוא לא הצליח להעביר חלק. זהו שופט שכבר עבר עונות טובות יותר, שהפוטנציאל שלו להפוך לאחד הבכירים שיש לנו תמיד היה גבוה. אם יש לליאני חוש של ביקורת עצמית, הוא חייב להתעמת עם הטעויות של העונה הזו נגיעות יד שלהן לא שרק, פנדלים מפוקפקים שעליהם כן פסק, הדחיפה המתוקשרת של אביחי ידין (אגב, מקרה שבו די נעשה לו עוול, הוא שילם מחיר גבוה על כך שלא הרחיק בכל מחיר שחקן ארבעה ימים לפני חצי גמר הגביע). גם לאלון יפת יש לא מעט טעויות, אבל יפת יודע כבר שנים להעלים אותן מהתודעה. אצל ליאני כל טעות נצרבה. הגיע הזמן שלו לקחת את הפוטנציאל צעד קדימה ולממש אותו. כרגע, הוא לא ממש עושה את זה.
ועדיין, טעויות שופטים תמיד היו ויהיו, וכפי שכתב כאן שלום תקווה לא ליאני הוא שניצח, אלא הכושר הגופני של מכבי תל אביב שהכריע את המשחק באופן חד צדדי כל כך. מעולם לא חזרו הצהובים מפיגור שני שערים לניצחון בדרבי. הם עשו קאמבקים פעמיים בגמר גביע המדינה ב-1983 ובליגה ב-1994, בשני משחקים שהסתיימו בהפסד באצטדיון רמת גן. מהסיבה הזו בעיקר מדובר באחד הדרבים הגדולים של מכבי תל אביב בכל הזמנים, כי כל כך הרבה הושג בו מבחינתה: המהפך ההיסטורי, הניצחון השלישי ברציפות על הפועל בעונה אחת (הפעם האחרונה שזה קרה 2003/4) ובעיקר גושפנקה לנתון שהעלה אורן יוסיפוביץ ביום ראשון - הפיכתה האפשרית לאלופה המוחצת ביותר בהיסטוריה בהפרש הנקודות מהסגנית (המוליכה הנוכחית מכבי חיפה 2005/06, ב-16 נקודות).
אבל הדבר שמכבי תל אביב השיגה יותר מכל הוא המראה התלת כיוונית שהציבה בפני הפועל תל אביב בשלושת החודשים האחרונים. בפעם הראשונה היא תפסה אותה לא מוכנה וביצעה בה לינץ'. בשנייה היא הפגינה עליונות פשוטה וניצחה בקלות. בשלישית היא נתנה לה את התחושה שאפשר לצאת מהקטסטרופה בשן ועין איכשהו, רק כדי להלום בה לאחר מכן ללא רחם ובחצי כוח.
כן, עד כדי כך מוזר היה הדרבי הזה מכבי תל אביב עלתה מנומנמת, עייפה, בהנגאובר כבד מחגיגות האליפות ועם הרכב שבו שלושה שחקנים לפחות עושים יותר נזק מתועלת ועדיין ביצעה את הסווינג הגדול אי פעם בדרבי. פערי רמות? הרבה יותר מזה.
יותר מ-20 שנים צועד וואליד באדיר יד ביד עם הכדורגל הישראלי. כשמסכמים קריירה שכוללת חמש אליפויות, חמישה גביעים, שני קמפיינים בליגת האלופות עם שתי קבוצות שנות ו-74 הופעות בנבחרת, אין שום ספק שמדובר באחד מגדולי השחקנים שהיו כאן. אבל דווקא הודעת הפרישה שלו מעלה מספר שאלות לגבי עתידו.
באדיר התרחק מאז ומתמיד מהמחלוקת סביב מוצאו. הוא מצא את הדרך לגרום לציבור הישראלי, אפילו לאוהדי בית"ר ירושלים, להתייחס ליכולותיו על כר הדשא בלבד. הוא הניף את צלחת האליפות בטדי אחרי גול ניצחון בדקה ה-94, ואפילו זה לא סייע לו להפוך לסמל של המגזר, סמל שמעולם לא חלם להיות. באדיר, השחקן הערבי הגדול ביותר בתולדות הכדורגל שלנו, תמיד סיפק את הסחורה במגרש ורק במגרש. מחוצה לו הוא היה טפלון, סכסוכים פוליטיים לא נגעו לו.
כשמסתכלים על באדיר מיד עולה בראש דמות של גיבור מיתולוגי אחר של הפועל תל אביב, ריפעת טורק. טורק מעולם לא פחד להתעמת עם הקונפליקט של ערביי ישראל מול היהודים, לא חשש להבהיר את עמדותיו ולהילחם על מעמדו של הכדורגלן הערבי בעולם נוטף גזענות כמו מגרשי הכדורגל בארץ. המיליטנטיות שלו השאירה אותו בשטח מאז פרישתו ב-1986 ועד היום. באדיר לא יהיה טורק, אם לא יקרה משהו יוצא דופן בדרך החשיבה שלו הוא ימשיך בברית השתיקה שרקם עם עצמו. בהיעדר האפשרות להתבלט על הדשא, עולה השאלה כמה זמן ובאיזו צורה יישאר בתודעה.
הנאמנות של באדיר לעקרונות המשחק תעמוד למבחן דווקא עכשיו. האם הקפטן היוצא של הפועל תל אביב ישמור על מעמדו כדמות בכירה בכדורגל הישראלי? האם הוא בכלל רוצה בכך?
רגע קטן של פרגון
אנחנו מבקרים לא אחת את יכולותיו של דני נוימן כפרשן, אבל התיאור שסיפק לשער של מהראן ראדי (תוכלו לראות בתקציר שלמעלה) היה רגע מזכך שבו דווקא הקול המונוטוני מעצים את הרגע.
עוד על הדרבי:
וואליד באדיר פורש: "אני שלם עם עצמי"
מהפך גדול ו-2:4 למכבי על הפועל בדרבי התל אביבי
שלום תקווה מסביר: הבדלי הכושר הגופני הכריעו
אניימה יודע מה ג'ורדי צריך לעשות כדי להשאירו במכבי תל אביב