אין הרבה דברים בטוחים בספורט האמריקאי. עונת הפוטבול תמיד תחל בספטמבר, משחק בין בוסטון סלטיקס ללוס אנג'לס לייקרס תמיד יהיה סופר מעניין, והסגל של הניו יורק יאנקיז תמיד יהיה נוצץ. אז זהו. שהשנה, לראשונה מזה שנים רבות, הקונצנזוס האחרון נשבר.
במשפחת סטיינברנר הציבו לעצמם מטרה להגיע לעונת 2014 עם תקציב נמוך מ-189 מיליון דולר (הלוואי על כולנו עשירית מזה), ולכן לא השתוללו בהחתמת שחקנים חופשיים, או בטריידים שיביאו כוכבים תמורת שחקנים צעירים, תופעות שכיחות בתקופת האב ג'ורג', עליו השלום.
אין כמעט אוהד פינסטרייפס שלא נכנס לחודש אפריל פסימי, שלא לומר מודאג, לנוכח השינוי שעבר הסגל של המנג'ר ג'ו ג'ירארדי. ניק סווישר, ראול איבנייז, אריק צ'אבז, אנדרו ג'ונס וראסל מרטין עזבו, ואיתם 94 ההום ראנס שלהם מ-2012. אה, כן, וגם רפאל סוריאנו, הקלוזר שסיפק מספרים פנטסטיים בעונה שעברה, כאלו שהשכיחו את הפציעה של מריאנו ריברה.
לא התרשמתם? להלן רשימת הפצועים, שמרכיבים קבוצה מרשימה לכל הדעות: הרביעייה הפותחת, שנעדרת כבר מתחילת העונה - אלכס רודריגז, מארק טשיירה ודרק ג'יטר, שיחזרו בסביבות אמצע העונה, וקרטיס גרנדרסון שצפוי להחמיץ בערך שליש עונה. תוסיפו לזה את פרנסיסקו סרוולי, קווין יוקיליס, אדוארדו נונייז, איבן נובה וג'ובה צ'מברליין, ומי בכלל זוכר את מייקל פיניידה, שהגיע לפני שנה פלוס ועוד לא זרק כדור אחד?
והתחליפים? לא מעט שמות שמי שלא נמצא עמוק בבייסבול לא ממש מכיר אותם: לייל אוברביי, שחקן בסיס ראשון חביב; כריס נלסון (מי?) בבסיס השלישי, כריס סטיוארט תופס, ג'ייסון ניקס בשורט סטופ והסטאר היחיד (נו מילא...) ורנון וולס בשדה השמאלי, שחקנים שהיו מתקשים למצוא מקום בליינאפ של סן דייגו פאדרס.
עד כאן הבשורות הרעות. רגע, בעצם יש עוד קצת. הבית המזרחי באמריקן ליג הוכתר לפני תחילת העונה כפתוח ביותר בליגה. טורונטו התחזקה בכל מה שזז בערך, כשהדובדבנים היו אר.איי דיקי (ששם המשפחה שלו אכן מסגיר את מצבו בינתיים), וחוסה רייס. בולטימור חוזרת אחרי עונה פנטסטית, בלי הרבה שינויים, לבוסטון יש רוטציה מצוינת וטמפה ביי? תמיד מפחידה.
אז אחרי 265 מילים מדאיגות, שמגובות בשעות על גבי שעות של טוק שואוז בתחנות רדיו ניו יורקיות, ובעמודים על גבי עמודים בדיילי ניוז המקומי או בניו יורק פוסט, מגיעה מציאות. ולפחות בינתיים, אין לה כל קשר לציפיות ולתחזיות. גבירותי ורבותי, 34 משחקים בתוך העונה, וניו יורק יאנקיז תופסים את המקום הראשון בבית המזרחי. וזו עובדה.
אז מהן בעצם הסיבות להפתעה הגדולה? לפני הכל, המנג'ר. ג'ירארדי, שב-10 מתוך 14 העונות שבילה בליגה היו בנשיונל ליג (השאר כמובן ביאנקיז), מתאים בסגנון ניהול המשחק שלו הרבה יותר לנשיונל ליג מאשר לאמריקן ליג.
ג'ירארדי מאוד אוהב לשחק "סמול בול", גניבות בסיסים, באנטס, היט אנד ראן, מהלכים שממש לא מזוהים עם ה"ברונקס בומברס" שלו, שרגילים פשוט לחבוט הום ראן אחד אחרי השני. השנה, לאחר שאיבד כל כך הרבה כח בליינאפ, "נאלץ" ג'ירארדי להתאים את סגנון המשחק של היאנקיז לזה שלו.
וראו זה פלא, האיש שספג לא מעט ביקורות מהתקשורת המקומית (למעט כמובן 2009 והזכייה בוורלד סירייס), הפך לאחד האהודים, כשהשבוע קרייג קרטון, בעל תכנית הבוקר בתחנת הספורט המקומית WFAN, אף קבע כי צריך להוריד את הכובע בפניו של ג'ירארדי על העבודה הסופר מדהימה שלו.
סיבה נוספת היא כמובן פיצ'ינג, הצד שפחות נפגע אבל גם לא ממש חוזק. ה"קור" של הקבוצה העונה, בדמותם של סיסי סבאת'יה, הירוקי קורודה ואנדי פטיט, מובילים את המפציצים למקום החמישי באמריקן ליג ב-ERA (3.75). במקביל, גם הצד האחורי של הרוטיישן, בדמותם של דייויד פלפס ופיל יוז מוכיח את עצמו, וכך קיבלנו 14 מתוך 21 הניצחונות.
ה"חיזוק" המשמעותי ביותר שהקבוצה מהתפוח הגדול קיבלה היתה חזרתו של הגדול מכולם, מריאנו ריברה, שנעדר מכל 2012 בשל קרע ברצועה, אך בגיל 43 הוא מייצר את אחת העונות הטובות בקריירה המרתקת שלו, עם 13 שמירות מ-13 הזדמנויות עד כה, ו-ERA גמדי של 1.88. דייויד רוברטסון ובון לוגן, שאמונים על הגשר ל"מו", עושים גם הם את שלהם והנה לכם בולפן לתפארת.
אך נראה שמעבר לכל זה, מה שבאמת עושה את ההבדל זה לא ממוצע החבטות, כמו הטיימינג שלהן. את עונת 2012 סיימו היאנקיז במקום השני באמריקן ליג בהומראנס ביחס לעליות לחבוט, כשפעם ב-22.5 אט-באטס העיפו המפציצים הומראן. השנה? הם רק במקום ה-11, כשהם נאלצים להמתין 26 אט-באטס עד ל"דינגר" הבא.
אז איך מדביקים את ההפרש? משיגים את הריצה האחת, שעושה את ההבדל בין ניצחון להפסד, ושומרים עליה, בזכות ההוא, ריברה. מבין שבע הקבוצות בכל הליגה עם למעלה מ-60 אחוזי הצלחה, ליאנקיז יש את הפרש הריצות החלש ביותר (פלוס 18 בלבד). אין השנה כמעט ניצחונות סטייל 0:10, כשמתוך 21 הניצחונות העונה, 13 הושגו בהפרש של שתי ריצות ומטה, וכידוע, על הפרש ריצות גם ככה לא מקבלים כלום במייג'ור ליג בייסבול.
וסיבה נוספת ואחרונה, אולי, בהצלחה של הפסים? השקט התעשייתי, הרבה בזכות אחד, כרמלו אנתוני. העובדה שלראשונה מאז 2000 יש לקבוצת הכדורסל של העיר, הניו יורק ניקס, ריצת פלייאוף מעניינת, וסיכוי תיאורטי להעפיל לגמר המזרח, לצד ריצות פלייאוף של שתי קבוצות ההוקי של העיר, הריינג'רס והאיילנדרס, מורידה את ג'ירארדי והחברים מתחת לרדאר התקשורת. ואולי, גם, בגלל שאיירוד לא שם. הוא תמיד מושך עוד 4-5 עיתונאים אחריו...
אז מה הלאה? עם כל האופטימיות וההצלחה המפתיעה, החיזוק חייב להגיע. קשה להמשיך ולסמוך על אוברביי או ג'ייסון ניקס. גרנדרסון ויוקיליס יחזרו בקרוב, אולי גם טשיירה, אך עיקר המעמסה תמשיך ליפול על הפיצ'ינג. וכל עוד סבאת'יה, פטיט וקורודה יישארו בריאים, אפשר לחלום שקבוצת ה-200 מיליון דולר החלשה בהיסטוריה תצליח להגיע לפוסטסיזן. ושם? אולי הרוחות של הבייב כבר יעשו את שלהן.