"את יודעת מי היה שם במגרש האימונים ליד אבא שלך"?, שואלת המראיינת את סרינה וויליאמס, "לא", משיבה לה סרינה. "הוא קרא לריצ'רד (אביהן של ונוס סרינה) אבא", מקשה מעט המראיינת. "כן, זה מוזר, אני באמת צריכה לשאול את אבי מי זה היה" סוף הסצנה. הדיאלוג הבלתי פתור הזה ממצה את הפספוס של הסרט התיעודי "ונוס וסרינה". האב ריצ'רד מביא לאימון של סרינה את אחד מבניו האובדים וסרינה ממשיכה להכות כדורים מבלי לשאול שאלות. הצוות, שקיבל גישה נרחבת למאחורי הקלעים של משפחת וויליאמס, התבקש כנראה בתמורה שלא לחפש בציציות.
הסרט עוקב אחר האחיות לאורך שנת 2011, שתיזכר כגרועה ביותר בקריירה של שתיהן. הוא מראה כיצד הן התמודדו עם פציעות ומחלות שאיימו לגדוע להן את הקריירה: סרינה עם תסחיף ריאתי שהרחיק אותה במשך שנה מהמגרשים, ו-ונוס עם מחלת החיסון העצמי שתקפה אותה והשביתה אותה בחלק גדול מהעונה. שתיהן לא זכו ב-2011 באף תואר גראנד סלאם.
אולם במקום להתמקד במעקב אחר תהליך ההחלמה הפיזי והמנטלי מתפזר הסרט ליותר מדי כיוונים. הוא מנסה גם לתאר את שנת 2011 וגם לסכם את הקריירה שלהן, גם לשלב קטעי ארכיון מילודתן וגם להביא מרואיינים נטולי הקשר כדי לדבר עליהן. התוצר הסופי נראה כמו לקט מקרי בלי שום חוט מקשר. קבוצת המרואיינים שגויסה אמנם מרשימה ברמת הניים-דרופינג - ביל קלינטון, כריס רוק, עורכת מגזין "ווג" אנה ווינטור, ג'ון מקנרו והנציג הישראלי ארנון מילצ'ן שהציע לונוס חוזה ענק ראשון בפומה - אבל כלל לא ברור איזה ערך מוסף היא מביאה. "זה כמו להסתכל על לברון או דוויט הווארד", אומר קלינטון על האחיות בעוד פיסת פרשנות מיותרת.
הסרט כמעט ולא דן בהיבטים הספורטיביים של הקריירה של האחיות, ביכולות שלהן, בשיטות האימון, בשינוי שהביאו עמן למשחק, ביריבויות, בהפרשי היכולת שנפערו ביניהן בשנים האחרונות ובשאיפות שלהן לישורת האחרונה של הקריירה. במקום זאת הוא מעדיף להתמקד בהווי וברכילות משפחתית. במיוחד בולט בהיעדרו האב ריצ'רד, ללא צל של ספק הדמות המשמעותית ביותר בקריירה ובחיים של האחיות. המצלמה עוקבת אחריו על מגרש האימונים ובסיטואציות אחרות, אבל לא מצליחה להתחקות באמת אחר דמותו השתלטנית והחידתית, אחר שיטות האימון המשונות שלו, אחר היחס העוין שבין האיש מעיירה שכוחת אל בלואיזיאנה לבין עולם הטניס הלבן.
יחד עם זאת, "ונוס וסרינה" לא לגמרי בלתי מעניין. גישה כזאת לעולמה של משפחת וויליאמס לא יכולה לשעמם. קטעי הארכיון שמתעדים את האימונים של ריצ'רד והבנות במגרש רעוע בגטו של קליפורניה מראים עד כמה הדרך לצמרת הייתה על הנייר בלתי אפשרית, וכמה תעוזה נדרשה מהאב כדי להאמין באמונה שלמה שבנותיו יגיעו להן שהגיעו. אנחנו למדים כיצד הוא התחנן לקבל כדורים משומשים ממועדוני טניס והיה ממלא בהם עגלת קניות. כך היה יוצא עם ונוס וסרינה למגרש ומאמן אותן מבוקר ועד הערב בקשיחות צבאית ובשיטות בלתי קונבנציונליות. "לא הלכנו למסיבות בית ספר, לא דיברנו בטלפון, רוב הזמן היינו על מגרש האימונים", משחזרת ונוס. את הבסיס למד ריצ'רד מסרטונים ומספרים, בלי שום ידע מקדים בתחום, והשאר לפי החושים.
"כתבתי תוכנית של 78 עמודים עוד לפני שהן נולדו, והתוכנית הייתה ששתיהן יהפכו לאלופות", מספר ריצ'רד, אך מי שניבא לה את ההצלחה הגדולה בתחילת הדרך הייתה דווקא האחות הפחות מעוטרת לבסוף, ונוס. סרינה, מסתבר, נחשבה קצת מגושמת מדי ובעלת אופי בעייתי והפכה לבת חסותה של האם. העובדה הזו מאירה באור מעניין את המשך הקריירה של הבנות. עבור ונוס, העובדה שדווקא סרינה היא שהייתה הראשונה להניף צלחת גראנד סלאם הייתה קשה להכלה, אבל היא הבינה שהיא "צריכה ללמוד ממנה או להתמוטט", ובחרה באופציה הראשונה. יחסי הכוחות שהציב האב בגיל צעיר, כמו בכל משפחה, התמידו עם האחיות אל תוך חייהן הבוגרים ועד היום.
סרינה, כבת הצעירה שגדלה בצל האחות הבכורה, מצטיירת כמי שמחפשת עדיין את אור הזרקורים, נלחמת על מקומה מחוץ ובתוך המגרש, לא מקבלת הפסדים לאחותה; בעוד ונוס מוכנה לזוז הצידה, לפנות לה את הדרך, לדאוג לה ולהרגיע אותה כשצריך. "אני אגואיסטית", אומרת על עצמה בכנות סרינה, "אף פעם לא הייתי אמורה להיות טובה, זו לא אני שהייתה שאמורה להיות שחקנית גדולה, אבל הייתי נחושה לא להיות סטטיסטית, וזו הסיבה שהתאמנתי יום ולילה בלי הפסקה, לא רציתי להיות בצד".
אבל האמת שאם יש נקודה אחת לקחת מהסרט הזה היא האופן שבו שתי האחיות והוריהן - ובמיוחד סרינה ואמה - רואים את מלאכתם כשליחות נגד הגזענות שעדיין נוכחת מאוד לראייתם בחברה האמריקאית ובספורט הלבן בפרט. סרינה מזכירה שוב ושוב לוחמי חופש כמו רוזה פארקס ומרטין לותר קינג, ובאותה נשימה מדברת על עצמה ועל ההתמודדות שלה עם קהל ותקשורת עוינים. המשפחה טוענת כי יחס גזעני מלווה אותם לאורך כל הקריירה. "שחקניות אומרות דברים הרבה יותר גרועים ממני, ושוכחים להן את זה מהר מאוד. איתי ממשיכים להתעסק בזה שנים אחרי", מבכה סרינה את היחס התקשורתי כלפי התפרצויות הזעם שלה.
אחרי סערה נוספת שנגרמה לאחר שהתפרצה על השופטת במשחק הגמר מול סטוסור בארה"ב 2011, אותו הפסידה, רואים את ג'ון מקנרו לוקח אותה מיד אחרי המשחק לחדר צידי, שם הוא מפציר בה להתנצל במסיבת העיתונאים. היא מסרבת. "אני מאמצת את הגישה של מלקולם X", היא מסבירה, במשפט שמבהיר עד כמה השד הגזעני עדיין מפעפע מתחת לפני השטח, אפילו בפסגות הגבוהות ביותר.