אז מהו סוד ההצלחה הגדול? מה אפשר לאלכס פרגוסון לאמן 27 שנים את אותה קבוצה, להוביל אותה כל שנה לצמרת הגבוהה בליגה התחרותית בעולם, לגדל דורות של שחקנים גדולים ולזכות בתארים הכי גדולים שיש לעולם הכדורגל להציע? כדי להצליח כל כך הרבה שנים באותו מקום, לא מספיק להיות מאמן איכותי, צריך גם להימנע משתי תופעות פסיכולוגיות חשובות: שחיקה והתקבעות. ניתוח ההצלחה של סר אלכס בכלים פסיכולוגיים יראה שאותם מאפיינים אישיותיים, אלה שעזרו לו להתגבר על השחיקה וההתקבעות, הם גם אלה שהפכו אותו למאמן איכותי כל כך. המרכיב המרכזי בניתוח הזה הוא האמונה העמוקה של פרגוסון בשינוי.
כולם רוצים להשתנות, אבל מעטים מאיתנו מחויבים לשינוי כדרך חיים. רוב האנשים, אם יישאלו, יגידו שהם שואפים להשתנות כדי להשתפר, להיות טובים יותר מאשר עכשיו. התפיסה העומדת בבסיס חשיבה מסוג זה היא שקיים מצב אידיאלי, בין אם ניתן להגיע אליו או לא והסיבה היחידה שבגללה צריך שינוי היא שהאדם לא נמצא במצב האידיאלי הזה. התפיסה האחרת היא שעצם השינוי זה מה שחשוב, ללא שאיפה להתקדם למקום מסוים. בתפיסה הזאת אין לאן להגיע, העולם כל הזמן משתנה ומי שדורך במקום נשאר מאחור.
סוג החשיבה הזה קשה במיוחד עבור אנשים מצליחים מאוד, מאחר והשיטות שהובילו אותם להצלחה הוכיחו את עצמן וקשה להם לזנוח אותן. מאמנים מצליחים מתבססים על סגנון מסוים או על דרך מסוימת לתקשר עם השחקנים שלהם ולא רואים סיבה להשתנות עד שנהיה מאוחר מדי. זה מה שהופך את פרגוסון למיוחד כל כך בנוף המאמנים המצליחים וזה, לטענתי, מה שאפשר לו לשרוד כל השנים האלה, להפוך למוסד במנצ'סטר יונייטד ובכדורגל העולמי עד שהגוף שידר לו שהגיע הזמן ללכת.
המאפיין הבולט של מנצ'סטר יונייטד בתקופתו של פרגוסון הוא שאין מאפיין בולט. אם בעוד עשר שנים מישהו יטען שקבוצה מסוימת משחקת כמו יונייטד של פרגי, השאלה הראשונה תהיה איזו מהן. היו לו ארבע-חמש קבוצות שונות מאוד במאפיינים שלהן ובסגנון המשחק שלהן וככל שעברו השנים, הקבוצות של פרגוסון הפכו ליותר ויותר גמישות. אם בסוף שנות ה-90 עוד ניתן היה לדבר על 4:4:2 קלאסי שמבוסס על משחק אגפים, יונייטד של השנים האחרונות היא קבוצה שמחליפה סגנונות משבת לשבת וקשה להצביע על אלמנט מקצועי שמאפיין אותה.
גם בגזרת היחסים עם השחקנים שלו קשה להצביע על כללים שיעזרו לנו להסביר. פרגוסון עבד עם כוכבים מסוגים שונים ופיתח עם כל אחד מהם יחסים מסוג שונה. עם חלק היה פיצוץ, חלק עזבו מסיבות אישיות וחלק נשארו לכל אורך הדרך. הוא גם עבד עם שחקנים אפורים, עם מבריקים לא יציבים, עם משוגעים, עם ממושמעים וכמעט עם כל אחד הוא מצא את הדרך לשפר את מה שהיה חסר לו. לא הייתה שיטה, אלא אמונה אמיתית בכך שכל אחד שונה ועם כל אחד צריך לעבוד קצת אחרת. השחקן ששרד הכי הרבה זמן עם פרגוסון ומזוהה איתו יותר מכל אחד אחר, ריאן גיגס, הוא זה שלמד להשתנות בהתאם לשינויי הגוף שלו והקבוצה בה הוא משחק.
כדי להבין טוב יותר את המנגנון שאפשר את זה, כדאי להעמיק את ההתבוננות בכמה מהדברים הראשונים שקופצים לראש כשחושבים על סר אלכס. עבורי, התמונה הראשונה שקופצת לראש היא תמונת השמחה שלו אחרי שער. קריאת השמחה, תוך המשך לעיסת המסטיק (אמנות מרשימה), הנפת הידיים למעלה ותחושה כללית של האושר הטהור ביותר שניתן להעלות על הדעת. מה שהיה מיוחד בכך זו העובדה שהמחזה הזה אפיין כמעט כל שער של יונייטד, גם ב-0:3, בדקה 87, במשחק חסר חשיבות מול וויגאן. לטוב, פרגוסון חי את המשחק כמו ילד לו זו הפעם הראשונה בה הוא רואה כדורגל. לרע, כי זה בא לידי ביטוי גם בכעס, כמו ביכולת שלו להתעצבן באמת על הכרטיס האדום לרפאל לקראת סיום ההפסד לצ'לסי השבוע. זה היה משחק חסר חשיבות עבור יונייטד, בשלב בו ניתן להניח שהוא כבר ידע שהוא פורש בעוד שבועיים ובכל זאת, זה הצליח ממש לעצבן אותו.
מצד שני, הציטוט הראשון שקופץ לראש בהקשר של סר אלכס הוא: "זה היה עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד", אחרי התבוסה 5:0 מול ניוקאסל. קל לראות איך הציטוט הזה מייצג את ההיפך המוחלט מתמונת השמחה. הוא מייצג את הפרופורציות, את היכולת לראות את התמונה הגדולה ולא להתרגש מהפסד שעבור רבים נראה באותו רגע כמו סוף העולם. בדיוק ההיפך מלחיות את הרגע.
בעשרות השנים האחרונות, כותבים פסיכואנליטיים בולטים מתייחסים ליכולת פסיכולוגית שמאפיינת רמת מורכבות גבוהה במיוחד ויכולת לתפקד בסיטואציות מסובכות במיוחד, היכולת להחזיק בו זמנית בנקודת מבט פנימית ונקודת מבט חיצונית. זו היכולת לשחק בשיא הרצינות ובו זמנית לזכור שזה משחק. להיות מאוהב בטירוף, תוך כדי ידיעה שהייתי יכול להתאהב גם בנשים אחרות. לחיות את הרגע במלואו, מבלי לוותר על היכולת להתבונן בו מתוך פרופורציה בריאה.
פרגוסון הוא הדוגמא הטובה ביותר בעולם הספורט לקיומה של התכונה הזאת והוא גם זה שמדגים את האופן בו היא תורמת להצלחה לאורך זמן. בלי היכולת לחיות את הרגע גם אחרי עשרות שנים, הוא היה נשחק. בלי היכולת לשים הכול בפרופורציות, הוא לא יכול היה לנהל מערכת מורכבת כל כך, שכוללת את הצורך להגיע לשיא בתקופה מסוימת ולהתאושש מעונות פחות טובות. השילוב בין שני החלקים אפשר לו גמישות מקסימלית. הוא שינה סגנונות והחליף שחקנים מבלי לאבד מהחדות ומהאמונה המוחלטת בסגנון החדש ובשחקנים החדשים, הוא העלה הרכבים משניים מבלי שזה יפגע ביכולת להשיג תוצאות.
הביטוי המובהק ביותר ליכולת של הקבוצה של פרגוסון להחזיק בשתי נקודות מבט במקביל היה האופן בו היא הייתה מכוונת למטרות משתנות. הקושי הגדול ביותר של קבוצות שמתחרות במספר חזיתות הוא מציאת האיזון בין הרצון לנצח כל משחק לרצון לנצח קודם כל את המשחקים החשובים. יונייטד של פרגוסון הייתה מהראשונות שמצאו את האיזון הזה והקבוצה היציבה באירופה בשמירה עליו. נדמה שהשחקנים שלו תמיד ידעו לשחק במינימום המאמץ ההכרחי עבורם להשיג תוצאה במשחק נתון, עד לרמה שפעמים רבות זה נראה ציני, נדמה היה שהם נהנים מהשגת התוצאה הרבה יותר מאשר מהמשחק.
אבל במידת הצורך, כל זה השתנה ברגע. יונייטד, בכל אחת מהתקופות, הייתה יכולה לעלות למשחק ליגה במטרה להבקיע מהר ולשמור כוחות לליגת האלופות באמצע השבוע, אבל אם פתאום היריבה הבקיעה שני שערים, מיד התבצע הסוויץ'. לא הייתה בעשרים השנים האחרונות קבוצה טובה יותר בביצוע הסוויץ' הזה, ממה שנראה כמו נמנום מוחלט למכבש על שער היריבה, עד שמושגת התוצאה הרצויה. כי הדריכות תמיד הייתה שם, גם כשנדמה היה שלא. הקבוצה כל הזמן חיה את הרגע, תוך שהיא שמה את הרגע בפרופורציות המתאימות עבורו.
כאן המחויבות לשינוי באה לידי ביטוי בגמישות מרהיבה. אם הסיטואציה השתנתה, מנצ'סטר יונייטד השתנתה יחד איתה. אם פתאום נדרש יותר מאמץ מהמתוכנן כדי להבטיח נצחון, התברר שאין לשחקנים בעיה להתאמץ. זה לא מקרה שהרגע שייזכר כגדול בקריירה של פרגוסון לא קשור להצגת כדורגל גדולה, אלא לזיהוי זריז במיוחד של שינוי בסיטוציה. מהמהפך מול באיירן בגמר של 99', אני לוקח בעיקר את הדקה שבין השער הראשון לשני. הזריזות בה שחקניו של פרגוסון חטפו כדור ויצאו להתקפה נוספת, הנחישות בה דייויד בקהאם ניגש אל כדור הקרן השני, כאילו הוא יודע בדיוק מה עומד לקרות, המהירות והדיוק בה כל זה קרה. כך נראית קבוצה שיודעת לזהות שהמצב השתנה לטובתה, שהיריבה שבורה מנטאלית ויודעת איך לנצל את זה כדי לסגור את הסיפור כבר באותה הדקה.
כך אלכס פרגוסון בנה קבוצות שמשנות ומשתנות כל הזמן, מרמת הדקה הבודדת עד לעשורים שלמים. כל רגע היה חשוב, אבל אף אחד לא חשוב מדי והייתה היררכיה ביניהם. כל משחק וכל דור היו עוד משחק ועוד דור בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד, כולם נעו על ציר היסטורי שאין שום דבר מעליו. אין טוב יותר או פחות, אין התקדמות או חזרה אחורה, כל מה שיש זה תנועה ושינוי. לפעמים הקבוצה נבנתה סביב שחקני בית, לפעמים סביב כוכבים שהגיעו מבחוץ, לפעמים היא אימצה אלמנטים מהכדורגל הלטיני ולפעמים נשארה קבוצה אנגלית מסורתית. הכול תלוי בהתאמה הטובה ביותר לסיטואציה הספציפית וגם כאן, זה נכון מרמת המשחק הבודד לרמת הבנייה של דור מסוים.
אבל כאן נכנס המוקש הגדול: זהו הניתוח של אלכס פרגוסון, לא של מנצ'סטר יונייטד. ברמת הקבוצה, בתוך ים השינויים האלה, תמיד נשאר דבר קבוע אחד, פרגוסון עצמו. הוא העוגן שאפשר את כל זה. בעוד שעבורו השינוי היה דרך החיים, עבור רבים מאוהדי הקבוצה זו הייתה בעיקר אמונה עיוורת בכך שהוא יודע מה הוא עושה ועכשיו מגיע השינוי היחיד שהם באמת פחדו ממנו.
לכן, עכשיו מתחיל מבחן מעניין עבור המועדון והקהל. בשנים הקרובות נוכל לדעת אם פרגוסון עיצב תפיסת עולם, הותיר במועדון מורשת שיותר גדולה אפילו ממנו. אם אוהדי יונייטד רוצים לשמור על מורשת כזו, הם יצטרכו להאמין, אבל באמת להאמין, שגם אתמול היה רק עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד.
* הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית