הכי קל בעולם לרדת על המופע של איל ברקוביץ' ביציע העיתונות, במסגרת הראיון המרתק שהובא שם עם יו"ר בית"ר ירושלים איציק קורנפיין. ברקוביץ' שבר מזמן את גבולות השיח. הוא צועק, הוא כועס, הוא מראה שהוא נעלב ממה שאומרים עליו תוך כדי. אבל בדבר אחד מרכזי הוא מבין יותר מכולם: אין דרך אחרת להתמודד עם המניפולציות של קורנפיין. יו"ר בית"ר טורף בלי לגהק את כל התמימים והעדינים שראיינו אותו עד היום. הוא האביר של כל העיתונאים הנאיביים שלא מבינים מה הם רואים מול העיניים. ברקוביץ', בדרכו הלא לגמרי טלוויזיונית, הצליח לקלף מעל קורנפיין את כל הספינים מאחוריהם הוא מסתתר בכישלונו כבר הרבה מאוד שנים. הוא עשה את זה בעיקר דרך שאלה אחת שהוא כל הזמן חזר עליה איך יו"ר שארבע שנים נכשל מקצועית לא לוקח אחריות על התוצאות שהוא מביא? איך?
התשובה של קורנפיין היתה בכלליות אחת ויחידה: אני נלחם בגזענות. מהרגע הראשון של הראיון נדמה היה שהדבר הכי חשוב שהיה לו להשיג הוא להכתים את המחאה נגדו בחודשים האחרונים כמחאה גזענית. ובזה הוא צודק, רק שהוא מתאר את הדברים בצורה שנוחה לו זו מחאה שנולדה מגזענות, אבל התפוצצה לממדים כאלה בגלל החצ'קון הענק שנקרא יחסי קורנפיין ואוהדי בית"ר. אם היחסים האלה היו תקינים, למחאה הזו היה קשה להגיע לממדים האלה. ברקוביץ' חזר ושאל את קורנפיין לגבי הקהל שנעלם מטדי, וזו היתה שאלה חשובה. כי אם הצעד של קורנפיין היה כל כך צודק ומובן בהבאה הלא אחראית של השחקנים הצ'צ'נים, מדוע הרוב הדומם לא התייצב לצדו והגיע למשחקי הקבוצה? התשובה לכך היא פשוטה: הרוב הדומם של בית"ר, לא תומך בקורנפיין באותה מידה שהוא לא תומך באלו שנהגו בגזענות מכוערת כלפי השחקנים הצ'צ'נים. אותו רוב כלוא בין שני צדדים שלא מדברים אליו.
כי אם מקלפים את טיעון הגזענות שבו קורנפיין נאחז וחושבים בצורה רצינית על האמירות שלו, מבינים כמה האיש הזה הוא כישלון מתמשך כיו"ר בית"ר. הגזענות הזו של אוהדי בית"ר, השירים המבחילים לעתים, היו שם גם כשקורנפיין היה שוער הקבוצה או בתחילת דרכו בהנהלת המועדון. אלא שאז זה לא הפריע לו כל כך. מרגע שהוא התעמת עם האוהדים באחד מאירועי המעצר השכיחים שלהם, הוא התהפך. הוא הבין שזה הדגל היחיד שנותר לו. ככה קשה לשים לב למה שהוא אומר בין השורות. והוא אומר דברים שאצל כל אדם אחר היו בלתי נסבלים. הוא מספר, למשל, על האירוע שבו גאידמק ביקש מעמותת האוהדים לוותר על הסעיף שמקנה להם את הזכות להביא רוכש, אחרת הוא לא ישלם משכורות. אתם קולטים? אדם שבקיא בפרטים היה מבין מיד שיש כאן חוצפה שאין כדוגמתה: גאידמק מחזיק בבני ערובה עד שישלם את המשכורות שהוא התחייב עליהן. ממתי מתנים תשלום משכורות עליהן התחייבת? ומדוע קורנפיין רואה בכך מהלך מובן, חמש דקות אחרי שהוא מסביר כמה זה לא מוסרי ללכת לפירוק ולא לשלם לאנשים את מה שמגיע להם?
בכל מקום שבו היה מתקיים דיון ענייני, סוגית הפירוק של קורנפיין היתה עומדת בפני שאלה חשובה לא פחות: כיצד אדם שיש לו אינטרס אישי בקבוצה, אדם שהקבוצה חייבת לו כסף, הוא זה שאמור להכריע בצורה נקייה בגורלה. הרי זה קשור בזה. ברקוביץ' מבין זאת, רק שהוא הביע את זה בצורה רעה. הוא שאל את קורנפיין: מדוע אתה לא עוזב? איך אתה לא נשבר? לא רק במקרה של הצ'צ'נים. ארבע שנים של ייסורים, של קללות, של חוסר פרגון על איך שהוא מנהל את המועדון למה לו? ברקוביץ', כמו כל אדם לא תמים, יודע בדיוק למה קורנפיין לא נשבר: יש לו עניין כלכלי לא קטן בקבוצה. אולי הוא באמת הפך להיות אביר המלחמה בגזענות. אולי באמת בחר לתקן את העולם. אבל עניין כלכלי יש לו בסוגיה, והוא מרחף מעליו כל הזמן.
קורנפיין אף אמר כי הטיסה לצ'צ'ניה היתה אינטרס כלכלי של גאידמק. הוא גם לא התבייש לומר "טעינו בדרך שבה הבאנו את הצ'צ'נים". אם כך, קורנפיין מודה שבהחלטה החשובה לה היה שותף היו לא מעט בעיות. על הבעיות האלה צריך לקחת אחריות, לא רק להודות בהן. להכתים קהל ענק, להנציח את התדמית הגזענית של בית"ר בצורה שלא היתה קודם, להכליל יציע שלם כל אלה חמורים כמעט כמו שריקות הבוז הנוראיות לסדאייב. הדרך היחידה להתמודד עם הספינים האלה היא הדרך של ברקוביץ', שלהגיד עליו שהוא גזען זה פשוט לא להכיר את ההיסטוריה שלו כשחקן באנגליה. לא לחכות מתחת לבית הפרטי של קורנפיין, כי זה נבזי ועלוב. לא לקלל את אשתו של היו"ר, כי זה מכוער ונחות. אבל כן להציב בפניו את השאלות הקשות: ארבע שנים של כישלון מקצועי ענק. מי לוקח עליו אחריות?
