קטמון היא המהפכה האמיתית בכדורגל הישראלי

בתקציר: ה-0:1 של הפועל תל אביב על בני יהודה

בסיכומי העונה שיחלו להשתלט על חייכם בעוד פחות משבועיים, סביר להניח שתמצאו את בשורת עמותות האוהדים בטור האכזבות והמפלות. כולם ציפו מהן להביא שינוי אמיתי תוך לקיחת אחריות על הנעשה בבית"ר ירושלים והפועל תל אביב, אבל שתי הקבוצות מסיימות את הליגה עם אותו מסך עשן ותחושת בלבול מייאשת שהיתה שם גם בסוף העונה שעברה. כבר במהלך העונה הזו ניצני הביקורת על כישלון התהליכים הללו צצו ועלו בכל פעם שאחת מהקבוצות נקלעה למערבולת ארגונית. איש לא חשב להסתכל שנייה על המסר האחר שמביאה עימה הפועל קטמון בליגה קצת יותר רחוקה מהעין והלב. אולי אחרי העלייה שלה לליגה הלאומית בסוף השבוע למישהו תהיה אפשרות להקשיב ולהפנים.

כי קטמון היא מהפכת האוהדים האמיתית, היא ההוכחה שזה נכון, היא התשובה שלכם לכל מי שיגיד לכם בעוד שבוע שזה לא אפשרי. ההבדל המרכזי בין קטמון לנעשה בליגת העל הוא בהבנה שמהפכה עושים עד הסוף, או לא עושים בכלל. או שמתנתקים לגמרי מכל ההרגלים הרעים מהעבר ולא משתפים פעולה עם הגורמים בהנהלת קבוצת הבית שהובילו להתרסקות המותג, או שלא עושים זאת. זה בדיוק מה שעמותת אוהדי בית"ר ירושלים והפועל תל אביב, על כל השוני שבסיפורים, לא השכילו להבין עד הסוף. האחת ניסתה להשתלב בניהול הקבוצה עם האנשים שמחריבים את המועדון יום-יום, שעה-שעה, השנייה חשבה שחיים רמון הוא בשר מבשרה. שתיהן, בהכללה, ניסו לזרוק תפוח אחד רקוב מהסל, תחת האמונה ששאר התפוחים לא נרקבו גם הם. שתיהן, בהכללה, ניסו להשתלב עם קורנפיין ורמון, ומהר מאוד נבלעו באינטרס שלהם והפוליטיקה הישנה שהם מייצגים. הכספים שגויסו בוזבזו לחינם, המוטיבציה לשינוי נחלשה עד אבדה כליל, חיילי המהפכה הפכו לשכירי חרב של העולם הישן אותו הם חלמו לשנות.

המסר של קטמון הוא שאין דרכי קיצור. סוד הקסם שלה הוא דווקא בכישלונות העבר, ביכולת לקום בכל בוקר ולנסות להצליח אחרי עוד כישלון. ואוי, כמה שקטמון סבלה. היא החליפה מאמנים רק כדי להחליף אותם במאמנים שאכזבו באותה מידה. היא צירפה שחקנים באותה מהירות שבה שחררה. השמש לא זרחה מיד עם הכרזת המהפכה. הקבוצה נדדה בין מגרשים בליגה א' בתחילת הדרך. אחר כך הבינה שעליה לרדת לליגה ג' כדי להיות קבוצה עצמאית וחדשה, בלי קשר להפועל מבשרת. בדרך היו שם ספונסרים שהתאכזבו, תקציבים שהגיעו בלידת עכוז – מי חשב אז שכל הקשיים האלה הם בעצם הדרך הנכונה להצלחה. קשיים בישראל הם בדרך כלל מדד לאי הצלחה. לכן גם הסיפור של קטמון מעט נשכח מהעין הציבורית, עד שפתאום גילנו אותה בליגה השנייה, פסע מליגת העל.

ברור, מי שירצה ימצא לא מעט נקודות שוני בין אוהדי הפועל ירושלים שהקימו את קבוצתם מחדש בליגה נמכה, לנעשה בבית"ר ירושלים והפועל תל אביב. אבל עדיין, המסר הכללי הוא זהה. אין מהפכות לייט. אין מהפכות ביניים. בפעם הבאה שאוהדי בית"ר ירושלים או הפועל תל אביב, על כל ההבדלים בין המקרים, ירצו להוביל מחדש שינוי, עליהם לזכור זאת. עליהם לדעת שאין הבדל מהותי בין גאידמק, רמון, קורנפיין, אנשי טביב או נציגי הראל. לכולם אין אופק אמיתי להציע לשני המועדונים הללו. להפועל קטמון כן.

הניצחון של הפועל באר שבע בנתניה יכול אולי לשנות מעט מהמנטליות הלוזרית והנכנעת של הקבוצה הזו. להשאיר זיכרון אחר של מועדון ברגעי מפתח. לתקווה הנאיבית הזו יש חשיבות עצומה במסגרת הציפייה לשינוי אמיתי במועדון. השינוי הזה, כולם כבר מבינים, יכול לבוא רק ממחלקת הנוער. רק ביום שבו לקבוצה תהיה תשתית בריאה של שחקני בית טובים ועוגן מקומי חזק ויציב של מועדון אמיתי, אפשר יהיה לעשות צעד קדימה. השאלה היא איך עושים זאת.

עד היום הפועל באר שבע התנהלה לפי התכנית הבאה: נשקיע יותר במחלקת הנוער, ושם ייווצר הגרעין לשינוי בקבוצה הבוגרת. הכספים שאלונה ברקת בזבזה לחינם בקבוצה הבוגרת במקביל לשינוי בהשקעה בנוער רק הגבירו את האמונה הזו. רבים אפילו טוענים שברקת חייבת לשנות את מדיניות ההשקעה שלה ולהעביר חלק מהכסף לטיפוח הנוער. יש רק בעיה אחת עם האמונה הזו – עד שלהפועל באר שבע לא תהיה קבוצת בוגרים מוצלחת וטובה, יהיה לה קשה לגדל מנהיגים מקומיים שהם מוצלחים וטובים.

המציאות היא שקובעת את התודעה, וכמו שהפועל באר שבע נראית, לא מפתיע שרוב השחקנים המובילים שיוצאים ממנה ומגיעים לבוגרים לא מגלים את האופי שייקח את המועדון הזה קדימה. היסטוריה של אכזבות ומפלות נטועה בהם, לא משנה כמה כישרון יש להם ומה הם עשו בנוער. היסטוריה של רגשי נחיתות, של פחד, של חשיבה קטנה מדי. את ההיסטוריה הזו הם כנראה לא יוכלו לשנות.

זו אולי צריכה להיות התובנה החשובה של אלונה ברקת לעתיד של הפועל באר שבע: להמשיך לשים את הקלפים המרכזיים שלה על הקבוצה הבוגרת, במקביל לשיקום מחלקת הנוער. זו לא תוכל לבוא לפני זו. את כישרונות הנגב הרבים שמתחבאים עדיין יתסיסו רק שחקני רכש באמת איכותיים שיקחו את הפועל באר לעבר אופק שונה. כל עוד הקבוצה הבוגרת לא משתנה מחלקת הנוער לא תשתנה גם היא. רק כשזה יקרה, רק כשהם ישנו את המציאות, יוכלו לעלות לקבוצה הבוגרת גיבורים מקומיים שלא יקשיבו יותר לגיבורי העבר הרכלנים שלא מרפים מהמועדון, והם אלו שיובילו מחדש את המועדון. סדר העבודה הנוכחי של ברקת, אם כך, הוא נכון. ביום שברקת תפגע בינגו במהלכים שלה בקבוצה הבוגרת, לכל ההשקעה שלו בנוער תהיה תמורה אמיתית ומעשית. לא לפני כן.

1. הצרות עם אוהדי בית"ר ירושלים הן אולי הדבר הכי טוב שקרה לאריאל הרוש. לא רק שהרוש יעזוב כנראה את הקבוצה שעיכבה אותו בשנה האחרונה עקב כך, גם לכישרון המעט בוסרי שלו יתווסף לא מעט אופי. ואופי, כידוע, זה חלק לא קטן בחוד שדרה של שוער. בעצם הבחירה שלו לנהוג כמו בן אדם הגון ומוסרי במצב אליו נקלע בפרשת הצ'צ'נים, הרוש חיזק את אותו עמוד שדרה. הוא עשה צעד חשוב במעבר בין כישרון לכוכב. בין צעיר לבוגר. המשחק המצוין שלו בסכנין, תחת סערת הרגשות והקללות בה היה נתון, כשהוא מבין שאולי זה משחקו האחרון עם סמל המנורה על החולצה, היה רמז דק למה שהרוש יכול להשיג בעתיד, לכשיידרש למבחני אופי קשים יותר קשים בקריירת המשחק שלו. אם הרוש יהפוך באמת לשוער ענק, זה יהיה לא מעט בזכות האומץ שלו לומר לכל אלו ששרקו בוז לסדאייב כמה הם אנשים קטנים.

2. הכל כבר נאמר על ירידת מכבי נתניה. אולי חוץ מהדברים הטובים שראינו ממנה בסוף השבוע. עם כל הדיכאון שכרוך בירידת ליגה, השבוע הזה היה מפגן עוצמה למהי מכבי נתניה בחברה הישראלית. כמות אוהדים לא שגרתית במשחק גורלי, אנשים שאם יתנו להם סיבה אמיתית לבוא למגרש ולא למאבקים עבשים על המקום השני כמו בימי יאמר, הם יבואו. אצטדיון חדיש, מתקן אימונים נהדר – העתיד של מכבי נתניה מובטח לעד. היא תחזור ותתאושש. אם כבר, ירידת הליגה צריכה להטריד יותר את כוכב הקבוצה בעונה הקודמת, אחמד סבע. בגילו, 33 פחות שלושה שבועות, קשה לקום מעונה כזו. סבע לא הצליח להרים את עצמו תוך כדי העונה, לא משנה כמה דקות משחק קיבל ואיזה מאמן עבד איתו. חולשתו במשחק מול הפועל באר שבע היתה אכזבה אמיתית למי שהאמין שהוא קורץ מחומר אחר. וזה היה משחק לשחקנים שקורצו מחומר אחר. בעונה הבאה לסבע תהיה הזדמנות קצרה להציל את סיפור הסינדרלה שלו, אותו הוא שרף מהר מאוד. אם לא יחזיר לעצמו את המוטיבציה והרעב של סינדרלה, העונה הזו לא תהיה תקלה בדרך אלא הפזמון בשיר הפרידה שלו מצמרת הכדורגלנים בישראל.

ההתנהלות הספורטיבית והעניינית של מכבי תל אביב במחזורי הסיום לא צריכה לעודד רק את אוהדי הקבוצה לקראת העתיד. היא גם מספקת קמצוץ של עניין לשני מחזורי הסיום בפלייאוף העליון עבור אוהד הכדורגל הממוצע, שרגיל לצפות בשלב כזה של העונה בשחקנים שחושבים רק על הים. מכבי תל אביב מכבדת את עצמה ואת מחזורי הסיום בליגה. עדיין מעניין לצפות בה כי היא לא מוותרת. כל זה נותן להפועל תל אביב אתגר אמיתי ורציני לקראת הדרבי התל אביבי. בניגוד למקרים מהעבר, אם האדומים יצליחו להתעלות ולנקום בצהובים על שני הדרבים האחרונים, זה יהיה הישג של ממש. יש רק בעיה אחת: מכבי תל אביב יודעת את זה היטב. היא משחקת כמו מי שלא תשכח את העיקרון לפיו התודעה של המועדון נקבעת בדרבי. היא לא תוותר על אפקט הפחד שיצרה אצל היריבה העירונית ותרצה להשאיר אותו אצלה גם בעונה הבאה.