מסיבת פרידה: אורן יוסיפוביץ על המשחק בדוחא

צפו: כל שערי ההכרעה בתחתית, בזה אחר זה

גישות וחניות: את פארק אוסטרליה בנו בשביל שני דברים - הופעות של אהוד בנאי ומקום מפגש חירום של אוהדי בית"ר ירושלים. בזמן שברחוב הראשי של סכנין פקקים עצבניים, אוהדי האורחת אפילו עוד לא עלו לטיוליות. הם טוענים שהם חיכו מעל לשעה לטרמפ הראשון שיכניס אותם לדוחא הנצורה. שעה לפני המשחק היו 15 אוהדי בית"ר ביציע. בשריקת הפתיחה היו 500. כעבור כרבע שעה הגיעו כולם. אפשר היה להיות יותר יעילים.

קופות: נוער 30, מבוגר 60.

כמה המשחק היה צריך לעלות: שתי קבוצות חגגו הישארות בסיום, המתח היה היסטרי והיציעים צבעוניים מכל בחינה שהיא. אבל לא נשלים עם 0:0. לעולם לא. 25 שקל.

קהל בני סכנין: גם הגיעו בהמוניהם, גם התנהגו למופת, גם היו אחראים לרגעי מופת של סדאייב. יותר מ-7,000 אדומים הביאו את ארגנטינה לגליל. שאלה אחת – למה רק כשקשה? איפה הייתם עד עכשיו? ציון: 8

קהל בית"ר ירושלים: באמת תודה שנזכרתם. כשקובי מויאל הוביל את החבר'ה לחימום הוא ראה כ-20 ירושלמים ביציע. הם עודדו, הוא התלהב וכולם רצו לקהל. בשלב מסוים הם הפכו ל-1,000. כשסדאייב מורחק הם היו בטירוף – לא מהסיבות הנכונות. בית"ר חייבת את הקהל שנטש אותה; את הקהל שגם לו אחריות בהידרדרות המועדון. ציון: 7

הרגע של המשחק: דקה 33. סיראז' נאסר עושה 0:2 בנתניה. בתוך ארבע דקות (מאז השער הראשון של דובב גבאי) הפך מחזור התחתית הלוהט אי פעם לפסטיבל גישושים רופס.

המספר הנוסף: 13. בסיום המשחק, אחמד טיבי, לא נגענו: "אני רוצה להודות לשחקן הכי חשוב שלנו, לשחקן ה-13 – הקהל".

***

כנראה שכדי לפתור את הסכסוך הלא נגמר לא צריך שיחות ולא גישור ולא חינוך ולא סובלנות. צריך רק מכבי נתניה. תוך שלושה מטחים הם הפכו את חבית התבערה שנקראת סכנין-בית"ר לחול וים וארטיק. משחק שהתחיל עם רבאק, עם קללות, עם גליצ'ים לכתפיים, הפך לחבקת אחת גדולה.

בשער הראשון של דובב גבאי, כל דוחא זעקה "באר שבע". כמו בטלפון שבור עברה הבשורה, אבל המסר נקלט יופי – אפשר להירגע. ה-0:2 גמר את העונה. 22 מלפפונים זוחלים אחרי כדור.

קובי מויאל, שהסתער על כל יריב במשך 33 דקות, קיבל פתאום טפיחה על השכם. "הלו, קובי, הכול בסדר", אמר לו שחקן סכנין, "תורידו את הרגל מהגז". כך התמסמסה היריבות הכי גדולה בישראל, זלגה מבעד לאצבעות הרגליים של קובי דג'אני. דיברנו על קונספירציות. לא היה צריך קונספירציה, נתניה שברה את עצמה. נגמרה העונה, רק שישרקו כדי שנוכל לתכנן את הנופש בתאילנד. המנכ"ל דנינו והיועמ"ש ויינשטיין, אורחי הכבוד, אמרו בדקה ה-70 יפה שלום וחזרו להילחם בפשע ובשחיתות, בהתאמה. אפילו חגיגות ההישארות היו מינוריות.

מזל שהיה לנו את זאור סדאייב.

אתמול בדוחא לא מכרו 100 אחוז מהכרטיסים. מכרו 120 אחוז. אין מעברים, אין כיסאות, אין שורות. יש אנשים. כשבית"ר ירושלים יצאה מהמנהרה לחימום, יציעי סכנין היו מפוצצים. הבוז לצהובים-שחורים היה מרשים. ואז הם שמו לב אל הצ'צ'ני. "סדאייב, סדאייב", צרחו המקומיים, וסדאייב, בלי להתבלבל, מחא כפיים והודה להם. קצת יותר משלושה חודשים הוא בארץ, וסוף סוף קצת תמיכה. אימא סדאייב ראתה כי טוב, והצטלמה עם צעיף של סכנין ודגל איסלאמי. גם הבן ראה כי טוב, ובדקה התשיעית הוא כמעט העלה את בית"ר ל-0:1 היסטרי. זו היתה ההזדמנות הכי טובה של בית"ר, וזו היתה הבעיטה האחרונה של סדאייב בישראל.

כי בחלאילה הוא לא ממש בעט. שילוב של מיקום נורא של אלון יפת והשקעה של חאלד חלאילה, גרמו לזה להיראות כאילו סדאייב רצח לקשר את הפיקה. במציאות הוא לא ממש נגע. אבל יפת, שנזהר לחמם את האווירה אפילו עם צהובים, שלף אדום וקירב בין סדאייב למטוס. ואז הגיע אחד מרגעי העונה. הקהל של סכנין היה בטירוף. הקהל של בית"ר עוד יותר. הרמוניה מושלמת, שנאה ואהבה. כולם בעד ונגד כולם. הירושלמים היו בעננים, וידעו למי להודות. עם הירידה למחצית, אלף משוגעים זימרו – כנראה בפעם הראשונה בחייהם – "אלון יפת, אלון יפת!".

במחצית השנייה לא באמת ניסו, לא אלה ולא אלה. חתרו למגע כמו אורתודוכסים לוד. לקראת הסיום הכרוז ביקש לא לפרוץ למגרש. "מי רוצה לפרוץ?", אמר אוהד מקומי, "אם כבר, ניסע לבאר שבע ונפרוץ שם". שריקה, ואף אחד לא פורץ. שחקני בית"ר שרו "גם בתקופות הכי קשות" במקלחת, שחקני סכנין חגגו עם השפרצות מים. בשתי הקבוצות ידעו חגיגות גדולות יותר העונה. אתמול, בהישארות, זה היה יותר אנחת רווחה. אחרי עונה כזו, אפילו כוח לשמוח לא נותר.

זה לא שלשלומי דורה היו חסרים הישגים נאים במועדון, אבל מרקו בלבול קיבל ירושה קשה לשיפוץ. טור הפרש השערים עמד על 20- אקוטי, והמאמן החדש נכנס לברוך הגנתי. באסיפה הראשונה הוא הקרין קטעי וידאו, ביקש להימנע מהטעויות, אמר שהחבר'ה סופגים יותר מדי שערים שטותיים. וזה עבד. בלבול סגר פלייאוף תחתון בלי הפסדים, עם 4 ספיגות ב-7 משחקים (פי 3 טוב יותר ממה שקיבל).

"שיניתי את סגנון המשחק", הוא אמר אחרי שחגג עם השחקנים וההנהלה במסעדה בעיר. "ההישג שלנו מדהים, לא הפסדנו לאף קבוצה בפלייאוף. ברגע שהחבר'ה הפנימו את הגישה, היה קל לעבוד. ההנהלה מדהימה, מגיעות מחמאות לכולם, בעיקר לקהל הנהדר".

היה יפה להיות אתמול בסכנין ולהבין איך המנגנון הזה עובד, כשהוא עובד. צעדה המונית לעבר האצטדיון, כל העיר נושמת את הקבוצה, בתוך כל בית - אולטראס. בסיום המשחק, כל החבר'ה בכיכר הראשית, במסעדות, במזנונים. זיקוקים, ריקודים. כולם נושמים כדורגל, כולם נושמים את הקבוצה. עכשיו המטרה – לגרום לזה להמשיך גם בעונה הבאה. ומה עם העונה הבאה של בלבול? "אין לי חוזה, לא דיברנו ושום דבר לא סגור. טוב לי פה וכל אדם רוצה להישאר איפה שטוב לו. נראה מה יהיה. באתי למטרה מסוימת, הייתי מאוד ממוקד במטרה והמטרה הושגה. זה מה שחשוב".

איציק קורנפיין אכל תפוח או אגס. טישרט של ישראלי בהודו, החולצה המכופתרת ביד. האוויר שיצא לו מהריאות בדקות האחרונות יכול לתפעל כל טחנת רוח. הוא נכנס לרכב שלו, בלי לחכות לאף אחד. הוא כיבה את הטלפון הנייד, נתן גז ונסע. לכו תדעו אם תראו אותו שוב בבית"ר.

אלי כהן, חולצה בחוץ, ריקנות של אחרי. מה שהוא עבר בחודשים האחרונים. "הסיוט מאחורינו", הוא אומר בלי חמצן. "מקווה שישמרו על בית"ר". ישמרו. גוף שלישי. זה לא יהיה הוא, כנראה.

"אנחנו בני חורין", צוהל ז'אן טלסניקוב, שכבר יצא להשתלמויות בגרמניה וחזר יומיים לפני הזמן רק כדי להספיק לקחת חלק במשחק ההישרדות. עוזר המאמן רואה יתרונות בחודשים המסויטים האחרונים: "פתחנו פה פתח. אין ספק, זה לא היה קל, אבל בפעם הבאה שיצטרכו לעשות דבר כזה, הכול יהיה יותר פשוט". מה יהיה בעונה הבאה? הוא לא יודע.

שי חדד יוצא עם כובע הפוך. "לא ישנתי שבוע", הוא אומר. "אלו היו החודשים הכי קשים בחיים שלי". ומה עכשיו? הוא מחייך.

אבי ריקן יצא אחריו. "נו, נרגעתם?", שאל את הסובבים דקות לאחר משחקו האחרון בצהוב-שחור.

קובי מויאל מתחתן עוד שבוע. הוא לא ישן לילות. הוא לא הספיק לתכנן כלום, הוא אומר, חצי מתנצל. הוא חולם על חו"ל, או על כל מקום. הוא לא אומר שהוא רוצה לעזוב, אבל הוא לא אומר שהוא מת להישאר. הוא יושב על שולחן בחדר ההלבשה הדל של סכנין. קאדייב מגיע, מבקש תמונה. הם מצטלמים. סדאייב מגיע אחריו. הם מתחבקים. "זאור", הוא צורח בחיבה.

אם בסכנין חגגו אתמול הישארות בליגה, בבית"ר ירושלים זו היתה מסיבת פרידה. הקבוצה שהיתה העונה - הטובה, הרעה וההזויה – לא עוד. בעלים, יו"ר, מנהל, מאמן, סגל. המהפכה קרובה. שחקני המפתח לא יבלעו את הפיתיון של העונה שעברה. הם לא יחכו להבטחות. ההצעה הראשונה תקטוף אותם. אז אתמול, כולם נהנו מהדקות האחרונות, דקות למזכרת. בית"ר ירושלים, כפי שהכרנו אותה, חדלה אתמול מלהתקיים.

פתאום גם סדאייב נראה שונה. גבוה, חזק, מחויך. הוא לוחץ יד לכולם. לא הגיע לך אדום, אמרתי לו. הוא מסמן תנועת 'משוגע' עם האצבע ומתכוון לאלון יפת. "הכול בסדר", הוא מוסיף ברוסית שתורגמה על ידי טלסניקוב. מה בסדר, מה? "הכול. אין לי שום דבר רע להגיד על התקופה שלי בישראל. גם היום, כל האוהדים היו בסדר גמור". ככה, פשוט ככה. טלסניקוב מנסה לחקור למעננו, זורק עוד משפט ועוד משפט. אבל זאור לא מרחיב. "חראשו, חראשו". נאדה.

אלי כהן שומע את השיחה ומתקרב.

"הם טסים הלילה?", הוא שואל את טלסניקוב ששואל את סדאייב.

"כן".

"תגיד לו שהיה נחמד מאוד".

לטוויטר של אורן יוסיפוביץ

מייל: orenjos@walla.co.il

כל הגולים של אמש - דקה אחר דקה

סדאייב וקאדייב עזבו את ישראל