"החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות", אומר אחד הציטוטים הכי מפורסמים של ג'ון לנון. קיץ 2007. שלושה צעירים מבטיחים, בראשית שנות ה-20 של חייהם, נוחתים בזה אחר זה אחר זה בהופנהיים, כפר קטנטן בדרום-מערב גרמניה, אשר קבוצת הכדורגל המקומית שלו, שנמצאת בליגה השנייה, משחקת בכלל בעיר הגדולה הסמוכה זיסנהיים ומכוונת למעלה. השמות: ודאד איבישביץ', דמבה בה וצ'ינדו אובאסי, אלמוניים באותם רגעים עבור חובבי הכדורגל, אבל תוך שנה וחצי כולם יכירו אותם. לטוב ולרע.
חורף 2008/09. הופנהיים, שרק בשנת 2000 עוד שיחקה בליגה החמישית, מדהימה את אירופה ובעונתה הראשונה אי פעם בבונדסליגה, זוכה באליפות החורף עם 35 נקודות ו-42 שערים ב-17 המשחקים הראשונים של העונה. עכשיו היא כבר מתכננת חגיגות אליפות? "זה תואר בכאילו", מזהיר המאמן רלף רנגניק, אבל הבעלים דיטמאר הופ, יליד האזור ואחד ממייסדי ענקית התוכנה SAP, שאחראי על הקפיצה המדהימה של הקבוצה לאחר שהשקיע בה מאות מיליונים, מתלהב: "אני שמח וגאה. אנחנו כבר לא מועדון קטן מהכפר, אנחנו המועדון הבכיר באזור" והג'נרל מנג'ר יאן שנידלמייסר מבהיר: "הייתה לנו רק אפשרות אחת והיא להגיע אל ליבם של האוהדים בגרמני דרך הכדורגל היפה שלנו".
האופוריה נגמרה ב-14 בינואר 2009. במשחק אימון מול המבורג במהלך פגרת החורף הארוכה, איבישביץ', החלוץ הבכיר של שלישיית החוד הדורסנית הזו, שכבש 18 שערים בחצי העונה הראשונה, קורע את הרצועה וגומר את העונה. הופנהיים לא התאוששה עד היום ובקרוב מאוד היא כנראה תמצא את עצמה בחזרה בליגה השנייה ותצטרך להתחיל את המאבק מחדש. הבעיה היא שלא בטוח שהיא מסוגלת.
החל מאותה פציעה, הופנהיים התפרקה. היא חשבה בגדול וניסתה לרכוש מארסנל מיידית את ניקלאס בנדטנר, שסירב להגיע. ההתקפה נעלמה והקבוצה לא ניצחה 12 משחקים רצופים וסיימה רק שביעית את אותה עונה. ההמשך כבר היה מתסכל עוד יותר והיא הפכה לקבוצת מרכז טבלה טיפוסית, תרתי משמע, לאחר שסגרה שלוש עונות רצופות במקום ה-11 בבונדסליגה. העונה אפילו זה לא קורה ונכון להיום, שני מחזורים לסיום העונה, הקבוצה נמצאת במקום הלפני אחרון בליגה. אמנם רק שתי נקודות מחוף מבטחים, אבל ללא ספק עם לוח המשחקים הקשה ביותר בשני המחזורים האחרונים מבין הקבוצות הנאבקות נגד הירידה, כאשר נשארו לא משחקים מול המבורג (בבית) ודורטמונד (בחוץ).
אם כן, מה השתבש? רנגניק, שהיה אחראי על טיפוס הליגות ואימן את הופנהיים בין 2006 ל-2011, התפטר בפגרת החורף לאחר שלואיז גוסטבו נמכר לבאיירן מינכן ללא ידיעתו. מאז, שישה מאמנים עמדו על הקווים, אף אחד מהם לא שרד יותר מ-10 חודשים. העונה, ארבעה מאמנים עברו בהופנהיים, אבל איש לא הצליח לייצב את הקבוצה.
המאמן הראשון היה שחקן העבר מרקוס באבל, שמונה במהלך העונה שעברה. הוא הביא את השוער הצבעוני טים ויזה והפך אותו לשחקן היקר בקבוצה, אך השניים הפכו לסמל הבלגן בהופנהיים. שוער הנבחרת בעבר, שהגיע אחרי שנים ארוכות בברמן, היה גרוע וספג 25 שערים בעשרת משחקיו הראשונים. גרוע לא פחות, הוא גם נעצר פעמיים לאחר שהשתכר בפומבי ופעם נוספת פספס אימון לאחר שהתעורר עם חצי שן שבורה ואפס זיכרון לגבי מה שקרה. האוהדים, שגם כך העדיפו לראות את חביבם טום שטארקה מקבל הארכת חוזה בשער, ירדו לחייו של ויזה ובמשחק חוץ מול גרויטר פירת' הניפו שלט: "טים, בוא איתנו למשחקי החוץ, נשלם לך על האלכוהול".
בסופו של דבר, ויזה נזרק מהסגל ואת מקומו תפס הורליו גומש הברזילאי, שהושאל בחורף מטוטנהאם. גומש ייצב מעט את ההגנה הגרועה בבונדסליגה (ספגה 60 שערים ב-31 משחקים העונה) והוציא רק תשעה כדורים מהרשת בתשעה משחקים, אבל שבר את ידו בניצחון 0:3 על דיסלדורף לפני חודש וגמר את העונה. מכה קשה נוספת הייתה תאונת הדרכים המזעזעת של הקשר הצעיר בוריס ווקצ'ביץ', שנפצע אנושות ונכנס לקומה בספטמבר עד שהתעורר כעבור חודש וחצי, דבר שבוודאי הסיח את דעתם של שחקני הקבוצה, שבשלב מסוים הפסידו 11 מתוך 13 משחקים.
מעבר להבאתו הכושלת של ויזה, כמו גם זו של חוסלו, שהוחתם מריאל מדריד תמורת שישה מיליון יורו לאחר שסירב לשאלקה ודורטמונד, אבל מציג יכולת חלשה וכבש חמישה שערים ב-25 משחקים, באבל היה אחראי גם על אחת ההשפלות הגדולות בתולדות המועדון, תבוסה 4:0 בחוץ מול ברלינר AK מהליגה הרביעית בסיבוב הראשון של הגביע. אחרי 12 נקודות ב-14 משחקים, באבל פוטר. מאמן קבוצת המילואים פרנק קרמר מילא את התפקיד עד פגרת החורף ואז הוחתם מרקו קורץ, שזכור לנו כמי שהביא לקייזרסלאוטרן את איתי שכטר וגילי ורמוט.
גם הוא לא שרד יותר מדי, רק שלושה חודשים ו-10 משחקים, בהם צבר שמונה נקודות. תבוסה 3:0 לשאלקה חרצה את גורלו ומי שהובא היה מרקוס גיסדול האלמוני, שעבד בעבר במועדון והיה לאחרונה עוזר מאמן באותה שאלקה ממש. דווקא תחתיו הופנהיים התייצבה מעט וצברה שמונה נקודות בחמישה משחקים עד כה, כולל קאמבק גדול מ-2:0 לשוויון במשחק החוץ הקריטי מול ורדר ברמן, כאשר רק שער של נאלדו מוולפסבורג בדקה ה-86 קובע 2:2 ומונע ממנה עוד שתי נקודות יקרות. למרות ההתעוררות, המצב כאמור קשה ולא מעט אנשים בגרמניה ישמחו לראות את הופנהיים יורדת ליגה ונעלמת מחייהם.
הכדורגל הגרמני הוא עוף מוזר בליגות הבכירות של אירופה. 16 מתוך 18 קבוצות הבונדסליגה נמצאות בבעלות האוהדים. שתי היחידות שלא הן לברקוזן, לה יש קשר ארוך שנים עם ענקית התרופות באייר ולכן איש לא מתלונן, והופנהיים, שעלתה לגדולה בזכות הכסף של הופ. הבעלים לא אהוב, הקבוצה לא אהובה, אבל לאחרונה הוא הבטיח: "גם אם נרד, ואני לא חושב שזה יקרה, העבודה שלי כאן תימשך עם אותה התלהבות. היו כבר קבוצות שירדו ומיד עלו בחזרה. הנישואין שלי עם המועדון יימשכו".
בהנחה שהופנהיים תרד, מה הסיכויים שלה באמת לעלות בחזרה? אחד השחקנים המרתקים של הקבוצה, היפני בן ה-20 טקאשי אוסאמי, המושאל מגמבה אוסקה וכבש את השער המרהיב הזה (שכונה בגרמניה "בסגנון מסי") במשחק ידידות במהלך העונה, כבר הודיע שלא ימשיך בכל מקרה.
גם בלי אוסאמי, לקבוצה יש לא מעט כישרון, אבל היא תצטרך להילחם כדי להשאיר אותו. לחוסלו יש חוזה לעוד שלוש שנים, אך לא ברור אם יישאר בליגה השנייה. כמוהו גם קווין פולנד, אותו נזכה לראות מככב ביורו הצעירות בישראל בחודש הבא והשוויצרי המבטיח ארן דרדיוק, שמצא את הרשת פעם אחת בלבד העונה ויהיה חייב להשתפר.
הבונדסליגה השנייה לא מרשימה במיוחד. הרטה ברלין, קייזרסלאוטרן וקלן, שירדו בעונה שעברה, תופסות שלושה מארבעת המקומות הראשונים בליגת המשנה העונה (הרטה כבר הבטיח את עלייתה). פרנקפורט, שירדה לפני שנתיים, עלתה מיד בחזרה והרטה עשתה זאת גם שנה לפניה. מצד שני, הופנהיים כאמור תלויה לחלוטין בהופ ולמרות ההצהרות שלו, ייתכן שכמה שנים ללא התהילה של הבונדסליגה יעייפו אותו. ואז, המועדון הקטן, מהכפר הקטן, יחזור לאלמוניות שלו. בדיוק כמו זו בה היה לפני שש שנים.