פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נר לרגליו: סיפורו של הכדורסלן היווני ולדימיר ינקוביץ'

        כשבובאן ינקוביץ' הטיח את ראשו בעמוד הסל ורגליו נותרו משותקות, פאניוניוס ואוהדיה לקחו את בנו, ולדימיר, תחת חסותם. כשאימו עזבה, הם שילמו מכיסם כדי שישרוד. 20 שנה לאחר הפציעה הטראומטית שהדהימה את העולם, הוא מנציח את זכר אביו, ומככב בקבוצה לה הוא חב את חייו

        ולדימיר ינקוביץ' לא ישכח לעולם את היום בו התפכח. זה קרה באחת. כהרף עין. וללא שום התראה מוקדמת. זה קרה עת שהיה בן 11 בלבד, שמונה שנים לאחר שתמונתו של אביו, בובאן, הפכה למפורסמת בכל העולם ונצרבה בתודעה של מיליונים רבים – ולא מהסיבות הנכונות. באותו יום ארור ב-28 באפריל 1993, היום בו אביו הטיח את ראשו בעוצמה בעמוד הסל ומעולם לא חזר לעמוד על הרגליים, ולדימיר היה זאטוט שאירועים טראגיים כאלו נשגבים מבינתו. התמונות הקשות של אביו מדמם מראשו ומובהל לבית החולים תוך היסטריה-רבתי פתחו את מהדורות החדשות ביוון והפכו לסיפור בקנה מידה עולמי, אך אימו, דראגנה בלוייביץ', נקטה בשיטת ההסתרה. היא, שראתה מקרוב מדי – ממש מצידי המגרש – כיצד בעלה הופך במחי התרגזות שטותית אחת לשבר כלי סיעודי, מעולם לא הסבירה לו את שאירע, או ניסתה לעבד עימו את התפנית האיומה בחייהם.

        עד שפעם אחת הגיע אביו לתכנית אירוח בטלוויזיה הממלכתית ביוון. ולדימיר, או ולדו בקיצור, הצטרף אליו וישב מאחורי הקלעים. על המסך ריצדו התמונות והוקרן קטע הוידאו שביוון כבר הכירו היטב, אך ולדו התוודע להם לראשונה. שם, הכול השתנה. "פתאום הכול התבהר", סיפר לתקשורת היוונית לימים. "עד אז, לא דיברו איתי על זה. אבא שלי מעולם לא היה מוכן להעלות את הנושא. מצד אחד, הוקל לי. סוף סוף הבנתי למה אנשים מתייחסים אליי בצורה קצת שונה מילדים אחרים. מצד שני, זה היה מלחיץ. פתאום הרגשתי את כל המשא שיש לי על הכתפיים, יכולתי לחוש את הציפיות של האנשים ממני".

        גם הוא לא יכול היה להעלות בדעתו שזה יהיה רק הצעד הראשון בהתמודדות עם החיים בצל הטראומה. בשנים שיבואו לאחר מכן הוריו יתגרשו ואימו תעזוב לקפריסין, אביו יהפוך לסמל של אוהדי פאניוניוס וימות כעבור זמן-מה- ב-2006, מהתקף לב שנגרם כתוצאה ישירה מהצטברות שומנים בלתי נמנעת בעקבות אותה פציעה. והנה, היום, 20 שנה פלוס חמישה ימים חלפו, ו-ולדו עדיין עומד הרגליים. גם מבחינה פיסית, אך הרבה יותר מזה – גם מבחינה נפשית.

        בובאן ינקוביץ' על כיסא גלגלים (צילום מסך)
        אחת הפציעות הטראגיות ביותר בהיסטוריה של הספורט. ינקוביץ' מתקבל על ידי אוהדי פאניוניוס לאחר הפציעה (צילום: צילום מסך)

        ****

        סלובודאן ('בובאן', בכינויו השגור יותר) ינקוביץ' נולד ב-1963 בלוצ'אני, עיירה שקטה במרכז סרביה. כשהיה בן שמונה, נדד יחד עם משפחתו לבלגרד. כבר מגיל צעיר ניתן היה להבחין בכישרון הגדול בו ניחן: בגיל 16 עלה לראשונה לקבוצת הבוגרים של הכוכב האדום בה גדל. לא עבר זמן רב עד שהפך לאחד הכישרונות הבולטים במועדון, אך גם אז סבל ממה שיתברר בהמשך כמוטיב חוזר אצלו – חוסר מזל משווע. זו הייתה שעתה הגדולה של יוגוסלביה, שבדיוק הצמיחה כישרונות על כמו דראזן פטרוביץ', סשה ג'ורג'ביץ' ובהמשך גם דור הזהב הזכור של ספליט הגדולה – דינו ראדג'ה, טוני קוקוץ' ו-ולימיר פראסוביץ'. כל אלה הרחיקו אותו מאור הזרקורים, ומנעו ממנו להגשים חלום ישן נושן, לשחק במדי נבחרת סרביה באולימפיאדת ברצלונה 1992.

        מאוכזב ונחוש להוכיח את עצמו, עזב ינקוביץ' את קבוצת נעוריו ונענה להצעה של מי ששימש עבורו כמנטור וכאב רוחני בתחילת הקריירה – ולאדה ג'ורוביץ', שאימן אז את פאניוניוס. הקליק עם האוהדים היוונים היה מיידי. השידוך היה נראה מושלם. ינקוביץ' הפך למנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה, והתאהב האווירה המשפחתית במועדון הקטן, המגיע מהפרבר האתונאי ניאה סמירני. מספרים כיצד היה נוהג לעתים קרובות לרכוש עבור אוהדים מיעוטי יכולת מוצרי מזון ומצרכים. האוהדים משחו אותו למלך, והוא? הוא היה נראה כמי שמוצא סוף סוף את מקומו. אלא שהאידיליה הזאת אפילו לא החזיקה עונה אחת. ב-28 באפריל 1993, במשחק מספר ארבע בסדרת חצי גמר הפלייאוף היווני מול פנאתינייקוס, הגורל האכזר שוב הפציע. שמונה דקות לסיום, קיבל ינקוביץ' כדור מתחת לסל ופילס את דרכו לסל מול פראגיסקוס אלברטיס, אז עוד ילד פלא לא מוכר. ינקוביץ' קלע, אך השופט סטליוס קוקולוקידיס ביטל את הסל וסימן לעבירת תוקף. מכאן, ההמשך ידוע. ברגע של אובדן שליטה, ינקוביץ' נגח בעצמה בעמוד הסל, שלא היה מרופד כנדרש. התוצאות היו הרסניות.

        "אני הולך למות. אני לא מרגיש את הידיים שלי, לא מצליח להזיז את הרגליים", ייבב למאמנו, שבכה יחד איתו כל הדרך לבית החולים. ביום למחרת, הוא כבר היה ישוב על כסא גלגלים. הפגיעה העצבית הפכה אותו למשותק בפלג גופו התחתון, ובאופן חלקי גם בגפיים. בימים שלאחר מכן, הלך לבדיקות אצל מומחים בסרביה שנטעו בו תקוות שווא. הם אמרו לו שיוכל לחזור לשחק כדורסל ביום מן הימים. בהופעתו הראשונה בציבור ביוון לאחר הפציעה, תועד באופן מצמרר: "אחזור לשחק כדורסל בפאניוניוס, אני מבטיח". וכמה שזה היה רחוק מהמציאות. הימים חלפו, השעות נקפו, והתקוות נגוזו. לא רק שבובאן לא חזר לשחק כדורסל; הוא מעולם לא הלך יותר בכוחות עצמו. מצבו הפיסי, כמו גם זה הכלכלי, החלו בירידה חדה. "הרגע הזה, לפני שאני הולך לישון, הכי מפחיד אותי. הדבר הכי נורא בכל המצב הזה, הוא הידיעה שתקום מחר בבוקר בדיוק עם אותם כאבים שהרגשת אתמול", הודה בדמעות באחד הראיונות באותן שנים.

        היזכרו בפציעה של ינקוביץ' (אזהרה: התמונות קשות)

        ***

        ובו בזמן שהחלומות של בובאן התנפצו בזה אחר זה, ההזדככות שלו כבר החלה אט אט לקרום עור וגידים. ולדו הקטן החל לשחק כדורסל ואף גילה כישרון רב. עבור בובאן זו הייתה סוג של נחמה. השנים הראשונות היו קשות מנשוא. אוהדי פאניוניוס לא שכחו לבובאן וחיבקו אותו עד כמה שרק יכלו. "הם עשו המון עבורנו. לא רק אוהדי פאניוניוס, אלא יוון כולה. האנשים הראו לבובאן הרבה אהבה והרבה כבוד. האנשים ביוון אוהבים טרגדיות, כנראה. זה ככה משחר ההיסטוריה", אמרה אשתו של בובאן, במאמר שפורסם על ינקוביץ' ב'ניו יורק טיימס'. אך בובאן, יחד עם בן טיפוחיו, התקשו לשרוד. ב-1997 דראגנה, עשתה ימים כלילות כדי לטפל בבעלה לאחר הפציעה, לא יכלה לשאת יותר את המטען הכבד ועזבה לקפריסין יחד עם ולדו. בובאן אומץ על ידי תושבי ניאה סמירני וקבע בה את ביתו. הם אספו עבורו כספים מדי חודש ועזרו לו להישאר עם הראש מעל המים. "הוא מעולם לא שילם על דבר בניאה סמירני, זה בטוח", אמר ראש ארגון האולטראס של פאניוניוס, 'הפנתרים'.

        לכן, כשולדו שב לחיקו של אביו ועבר להתגורר עימו ביוון, היה זה אך טבעי שגם הוא יזכה ליחס מיוחד. ולדו מיד הצטרף, איך לא, למחלקת הנוער של פאניוניוס ועשה לעצמו שם של אחד הכישרונות הגדולים ביוון. אביו הגאה נהג להעביר לו אימונים אישיים ופקד את האולם בניאה סמירני כל אימת שבנו שיחק. "הבן שלי נותן לי את הכוח להמשיך. הוא הדבר היחיד בעולם ששווה לי את כל המלחמה הזאת. האימונים איתו מסבים לי אושר. נכון, אני לא יכול לרוץ, או להדגים, אבל עדיין אני יכול ללמד אותו דבר או שניים".

        אוהדי פאניוניוס מציינים 20 שנה לפציעה של ינקוביץ'

        שחקני פאניוניוס ולדימיר ינקוביץ', ניקוס פפאס (צילום מסך)
        "הבן שלי נותן לי את הכוח להמשיך". ולדימיר ינקוביץ' (צילום מסך)

        ***

        ולדו הלך והתפתח, אך אביו לא הספיק להיות עד לפריחה הגדולה שלו. ב-2006, במהלך שיט תענוגות לרודוס, ליבו של בובאן ינקוביץ' נדם. אנשי הספינה ניסו לבצע בו ניסיונות החייאה ומיהרו לעגון באחד החופים, אך כל זה היה לשווא. השומנים הרבים שהצטברו בגופו של ינקוביץ', כתוצאה מהשיתוק, לא הותירו סיכוי. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, עת שקברו הונח בניאה סמירני – המקום הקרוב ביותר אל ליבו. פוליטיקאים רבים וגם אזרחים מן השורה, שלא שכחו את אותו ערב טראגי ב-28 באפריל 1993, הגיעו כדי לחלוק לו כבוד. אוהדי פאניוניוס ליוו אותו עם השיר אותו הם נוהגים לשיר עבורו בכל משחק, עד היום: "בובאן, אנחנו אוהבים אותך, לעולם לא נשכח אותך".

        כמה חודשים לאחר מכן נתלתה הגופייה מספר 8, אותו לבש בובאן, בגג האולם הביתי של פאניוניוס. פחות משנה לאחר מכן, ולדו זומן לראשונה לנבחרת הנוער של יוון. אחרי כמה שנים בהן לא הציל לפרוץ, העונה, בגיל 23, ולדו, המשחק בעמדת הסמול פורוורד הופך למה שרבים, כולל אביו, קיוו שיהיה. הוא קולע העונה 12.7 נקודות ומוריד 7 ריבאונדים, ויחד עם ניקוס פאפאס – עוד כישרון יווני צעיר נהדר – מוליכים את פאניוניוס לעונת שיא ולמקום השלישי בליגה היוונית.

        היכולת המצוינת לא נעלמה מעיניהן של פנאתינייקוס ואולימפיאקוס, שצפויות להילחם ביניהן, כהרגלן, על שירותיו של ינקוביץ' בעונה הבאה. גם כמה קבוצות מספרד, על פי דיווחים, כבר הגישו הצעה. אלא שאם תשאלו את אוהדי פאניוניוס, ולדו בכלל צריך להישאר איתם, לשחק אצלם עד סוף הקריירה. למען אביו. למען הרומנטיקה. "האוהדים אומרים לי לא לעזוב. הם אומרים לי 'זו הקבוצה שלך. זו הקבוצה של אבא שלך'. פאניוניוס היא המשפחה שלי, זה לא ישתנה לעולם. לעזוב את המשפחה זו אף פעם לא החלטה קלה, אבל לפעמים צריך לנסות דברים חדשים", אמר ולדו לאחרונה.

        לפני כמה שבועות אירחה פאניוניוס את פנאתינייקוס לקרב צמרת. האולם – אותו אולם כמו אז, ב-1993. הקבוצות – אותן קבוצות. פחות מדקה לסיום, ולדו תופר שלשה ענקית. בשניות הסיום, הוא מדייק פעמיים מהקו בדרך ל-17 נקודות שסגרו עניין והעניקו לה ניצחון ראשון על הירוקים זה שמונה שנים. אילו רק אבא היה שם כדי לראות.

        דור ההמשך: צפו במהלכים של ולדימיר ינקוביץ' העונה

        כדורסל אירופי בוואלה! ספורט