ז'וזה מוריניו כבר נמצא במצב רוח לסיכומים. "שיא 100 הנקודות בעונה שייך לריאל מדריד, אבל אם לא נעלה לגמר ליגת האלופות, הכישלון יהיה שלי", פתח המיוחד את דבריו אתמול (שני) במסיבת העיתונאים לקראת משחק הגומלין מול דורטמונד בברנבאו. "אנחנו צריכים לכבד את ההיסטוריה של המועדון. אני לא רוצה לדבר על הסיכויים שלנו לעלות, במיוחד כשאנחנו צריכים לחזור מתוצאה רעה. קשה לעשות את החישוב כשזה 1:4".
אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, מוריניו יעזוב בסיום את ריאל מדריד אחרי שלוש שנים בתפקיד וכמו שהוא כבר הבין, הפרידה תהיה שונה. הוא כנראה לא יעזוב כגיבור, קדוש מעונה או דמות בלתי נשכחת ולא ישאיר אחריו פרצופים עצובים ושחקנים בוכים. היו לו הצלחות לא מעטות ולא מבוטלות, אבל אם הוא לא ייצר קסם אחרון הערב בברנבאו, גם כישלון צורב. אז כיצד תזכור ההיסטוריה עידן מוריניו במדריד?
הקדנציה במדריד היא הכי פחות מעוטרת בקריירה של מוריניו. לריאל יש בינתיים שלושה תארים (גביע, אליפות וסופרקופה) שיכולים להפוך לארבעה בגמר גביע המלך. באינטר היו למיוחד חמישה תארים בשתי עונות, בצ'לסי היו לו שישה בשלוש עונות ובפורטו שישה בשנתיים. אלא שבריאל, סדר העדיפויות ברור. התואר שכנראה לא יגיע בעידן מוריניו הוא המדובר מכולם. קודש הקודשים במדריד. "לה דסימה", זכייה עשירית בגביע האלופות. "בואו נהיה כנים. כשפלורטינו החתים אותו ב-2010 למרות כל המגרעות שלו (כולן מחוץ למגרש) התנאי שלו לכך שהוא לא יפסיק לתמוך בו לרגע היה 'שהוא יביא לנו את הדסימה', כתב העיתונאי תומאס רונסרו ב"אס".
בשש השנים שקדמו להגעת מוריניו ריאל הודחה בשמינית הגמר ותחתיו העפילה פעם שלישית ברציפות לחצי הגמר, אבל במדריד כל הדחה נחשבת לכישלון. "לחץ? ליגת האלופות לא מלחיצה אותנו, זו המטרה שלנו. בקבוצה יש רצון עז לזכות במפעל. כשהגעתי למדריד, כולם דיברו על הדסימה. מכיוון שלא הבנתי ספרדית, לא ידעתי על מה הם מדברים. לקח לי זמן להבין שבמדריד הדסימה זה הכול", הסביר העונה סמי חדירה. חברו צ'אבי אלונסו זיהה את הבעיה בשלב מוקדם: "אסור שזה יהפוך לאובססיה, אבל מדובר במטרה חשובה".
בראיון לתחנת הטלוויזיה של המועדון בחודש אוקטובר, אמר מוריניו: "אני כלום בהיסטוריה של מדריד, או משהו קטן מאוד. רק הזוכה באליפות מספר 32 ובגביע אחרי תקופה ארוכה ובסופרקופה. מעט מאוד". אל תטעו, מוריניו מעולם לא היה טיפוס שמצטנע וגם הציטוט הזה לא מעיד על כך. מבחינתו ומבחינת המועדון, המטרה האמיתית הייתה ותהיה הזכייה בליגת האלופות. המיוחד עזב את פורטו ואינטר ברעש גדול אחרי שיא בצ'מפיונס והשאיר אחריו ואקום. בריאל המצב עשוי להיות שונה.
"ליגת האלופות חשובה מאוד למועדון ולהיסטוריה שלו", הסביר מגן העבר מיצ'ל סלגאדו. "זכייה בליגת האלופות שווה הרבה למוריניו. זה יכול להיות ההישג הכי גדול בקריירה שלו. לזכות במועדון אחר ולזכות בריאל זה לא אותו דבר. ריאל זה מועדון עם דרישות והציפיות גדולות מאוד. עבר זמן רב ולכן האוהדים, המועדון והשחקנים נואשים".
הישג שכן צריך להירשם לזכותו של הפורטוגלי הוא ביטול המחסום הפסיכולוגי ביריבות עם ברצלונה. נקודת הפתיחה הייתה 5:0 משפיל בקאמפ נואו בנובמבר 2010. מאז התקיימו 16 משחקי קלאסיקו בכל המסגרות והמאזן פחות או יותר שוויוני: חמישה ניצחונות לכל קבוצה (כולל ה-0:1 של ריאל בגמר הגביע לאחר הארכה) ושש תוצאות תיקו. תחת מוריניו, ריאל לא רק שברה רצף ארבע שנים ללא ניצחון ליגה בקלאסיקו, היא גם הפסיקה לפחד והחלה להביט לבארסה בעיניים.
"לבארסה יש ספקות ופחדים בקשר אלינו, מה שלא קרה לפני שנתיים", אמר המיוחד לפני כחודש והוא לא טועה. אחרי הגרלת חצי גמר האלופות נשאל צ'אבי מדוע לא מעט מאוהדי ברצלונה חוששים ממפגש עם ריאל בגמר וענה: "אני לא מבין למה הרבה אוהדי ברצלונה לא רוצים גמר בארסה-מדריד... בארסה הייתה הרבה מעל מדריד וקבוצות אחרות ב-10 השנים האחרונות. הדומיננטיות של ברצלונה מדהימה".
הנה עוד דוגמה. בינואר אשתקד, אחרי שברצלונה סיימה ב-1:1 עם אספניול בדרבי והתרחקה מהמקום הראשון, הנשיא סנדרו רוסל גלגל את עיניו ואמר לנוכחים באצטדיון: "עכשיו נצטרך לשמוע את כולם מדברים על 'פין דה סיסלו' (סוף עידן)". ואכן, שער "מארקה" למחרת זעק: "ליגה לבנה יותר". רוסל חזה את הנולד. הדיבורים על "סוף עידן" בברצלונה הפכו לאחרונה פופולאריים בשל התבוסה במינכן וההפסד במילאנו, אבל בפועל ברצלונה פחות מאיימת גם בגלל שמוריניו יצר שינוי מסוים ביחסי הכוחות אפילו בעונה בה בארסה זוכה באליפות די בקלות.
ב-10 השנים האחרונות ריאל סיימה עונה בלי הפסד ליגה בקלאסיקו רק בעונות האליפות. השנה זה השתנה. אולי מוקדם לדבר על מהפך, העברת השרביט או שינוי בדומיננטיות, אבל אפשר בהחלט להצביע על עובדה. מוריניו קיבל קבוצה שרעדו לה הרגליים בכל מפגש מול ברצלונה והביא אותה לכזו שמסוגלת לעמוד, לעצור ולהתמודד מולה ללא כל רגשי נחיתות.
האופי והדומיננטיות של המיוחד מבדילים אותו משאר מאמני היבשת וגם יצרו את תופעת "אפקט פוסט מוריניו". מכיוון שמדובר במאמן של שחקנים, העזיבה שלו יוצרת חלל ולא מעט דיכאון. מאמן שמגיע אחריו מוצא עצמו בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית. שחקנים נאמנים למוריניו, מתגעגעים ורוצים ללכת איתו. כל מחליף שתופס את מקומו נתפס עבורם כלא מספיק טוב מבחינה מקצועית ומנטאלית. אברהם גרנט ורפא בניטס, למשל, יכולים לכתוב ספר על התופעה.
מקרי העבר רבים. השחקנים הבכירים בצ'לסי, כך טוענים, עדיין שומרים איתו על קשר בהודעות טקסט. עזיבת אינטר הותירה את מרקו מטראצי, מייקון, ווסלי סניידר ודייגו מיליטו שבורים ורובם נלחמו באותו קיץ כדי לעזוב את מילאנו. דידייה דרוגבה וסניידר סיפרו כי התייעצו איתו לפני המעבר לטורקיה ואילו מייקל אסיין, שהושאל בקיץ מצ'לסי לריאל, הודה כי הוא קורא למאמנו: "אבא".
"מוריניו הוא טיפוס עוצמתי. בכדורגל יש הרבה שחקנים עוצמתיים, אבל מאז שפגשתי את מוריניו אני יכול להגיד שיש גם מאמנים כאלה", הסביר סניידר. "הוא אדם מיוחד מאוד עבורי. כמאמן הוא מדהים, מספר אחת. הוא נתן לי ביטחון ונהניתי מכדורגל תחתיו כמו שמעולם לא נהניתי לפני כן. כאדם, הוא נוגע בך יותר מאשר כמאמן. מוריניו הוא חבר. הוא אבא שני עבורי. צריך להיות איתו כדי להבין איך הוא. הוא שולט בכל ותמיד יודע איך לעזור לשחקן. מה שהוא עושה זה לטובת המועדון, השחקן והאדם".
האם ריאל תיתקל באפקט הזה? סביר להניח שלא. בשבוע שעבר פרסם העיתון "אל פאיס" כי 15 שחקני סגל, מתוכם חמישה בכירים, לא מעוניינים לראות את הפורטוגלי ממשיך בעונה הבאה. גם עם שחקני הרכש שהביא, אולי למעט אנחל די מריה, אין לו קשר מיוחד. בשורה התחתונה, מוריניו השפיע בריאל ובנה בה קבוצה נהדרת, אבל התקשה ליצור את אותה מערכת יחסים חמה שהייתה לו עם כוכביו בעבר. ייתכן והסיבה קשורה במתיחות ששוררת בין "מחנה רונאלדו" לבין המחנה הספרדי שמנהיג וימשיך להנהיג את חדר ההלבשה. "קשה להיות פורטוגלי כאן בספרד. אתה יכול להיות המאמן הטוב בעולם בזמן מסוים, אבל זה לא עושה את הקריירה שלך", טען העונה המאמן.
גם במדריד מוריניו שוב נפל בנקודת התורפה העיקרית שלו - הטיפול בשחקני בית. ביקרו אותו לא מעט על ההתעלמות משחקני מחלקת הנוער. למעשה, לא רק שהמיוחד לא קידם אף אחד מיוצאי "לה קנטרה" בקדנציה שלו, הוא גם מסיים אותה בעימות עם השחקן המפורסם והמצליח שיצא משם, איקר קסיאס. "ריאל צריכה לזכות בתארים ולשם כך החתימו את מוריניו", אמר שחקן העבר פאקו פאבון בהתייחסו לשילוב שחקני הנוער. "כל עוד הוא עומד במטרות, זה מכריע את הוויכוח". הווכיוח הזה נפתח מחדש לאור התוצאות המאכזבות ודבר אחד ברור, אם המחליף של מוריניו יפנה מבט לעבר הקנטרה, הוא ירוויח לא מעט תומכים לפחות בשלב הראשוני.
קשה להעריך כיצד תיראה ריאל בעונה הבאה ונראה שהסוגייה המרכזית תהיה קשורה בעתידו של כריסטיאנו רונאלדו. מוריניו ירצה את CR7 איתו וגם פריס סן ז'רמן ומנצ'סטר יונייטד הוזכרו כמעוניינות. ייתכן וריאל תצטרך למצוא תחליף לכוכב הגדול שלה, אבל לא בטוח שלאור הדינמיקה בחדר ההלבשה האפקט יהיה בהכרח שלילי. כך או כך, הבסיס קיים. בעידן מוריניו השקיע המועדון 163.5 מיליון יורו ברכישת קנאלס, די מריה, פדרו לאון, חדירה, קרבאליו, אוזיל, שאהין, קאייחון, וראן, קואנטראו, מודריץ' ודייגו לופס. כמה הם באמת הצליחו? תשפטו בעצמכם.
הפעם מוריניו עוזב בצורה שונה. מתונה יותר. פחות דרמטית. ריאל שלו הייתה טובה, מצליחה והציגה כדורגל מצוין, השחקנים הלכו אחריו, אבל לא העריצו. בכל הקדנציה משהו היה חסר. הברק. הטירוף. העימותים. היריבות. זה היה מוריניו כמעט במיטבו. הערב, יודע מוריניו, זו ההזדמנות האחרונה שלו לעמוד במטרה לשמה הובא. לשמור את החלום בחיים ואולי לעזוב כמו שהוא אוהב. כמו גיבור.
הפרסומים קושרים אותו בחזרה לצ'לסי, שם הוא השאיר חשבון לא פתוח. מוריניו מעולם לא הסתיר את האהבה לפרמיירליג, לתרבות, להערצה, לכבוד שנתנו לו שם. אז עכשיו הוא חוזר למקום היחיד בו השאיר קצוות לא סגורים. בעצם כמעט היחיד. אם ריאל תודח הערב בברנבאו, תישאר למיוחד סיבה לחזור ביום מן הימים גם לבירת ספרד.
