לוזון חייב להילחם בגאידמק

צפו בתקציר הניצחון של מכבי נתניה על בית"ר ירושלים

לא נעים לומר את זה, אבל סצנות הירידה של הפועל רמת גן היו פחות דרמטיות וקורעות לב מהמקובל. היו שם דמעות, היו שם שחקנים זרוקים על הדשא, אבל ראינו כבר דברים הרבה יותר קשים, אפילו באירועים פחות חזקים. במידה רבה, כל הטקס הזה סיכם את המצב של הקבוצה: האוהדים מתים ביציע, השחקנים ממשיכים הלאה על הדשא. חלקם לפחות.

מספיק היה להביט בזה, כדי להבין כמה עלוב להאשים בירידה את השוער איתי ארקין, הקורבן הנוח של כולם. אם לסגל המצוין שהיה העונה להפועל רמת גן היתה יותר אכפתיות וחיבור אמיתי למועדון, כל זה אולי לא היה קורה. ארקין הוא שוער רע, זה ברור, אבל הוא לא הסיבה שהפועל רמת גן ירדה. גם הנתונים אומרים זאת בפשטות: הפועל רמת גן לא ספגה הכי הרבה בליגה. נתניה, באר שבע סכנין ועכו ספגו יותר ממנה. דווקא מאזן שערי הזכות של הקבוצה נראה בעייתי יותר, אבל מיד ניגע בכך.

יתרה מזו, ארקין היה בעונה שעברה חלק מהקבוצה שעלתה ליגה. אומרים ששוער זה תפקיד מכריע בתחתית. נגיד. אבל מה תאמרו על כוחו של שוער בקבוצה שרוצה לעלות ליגה? האם אז המשקל שלו קטן יותר? שימו לב לנתון הבא – בעונה שעברה היה ארקין השוער הכי יעיל בליגה הלאומית. גרוע, משחק רק בגלל אבא שלו – ועדיין, השוער שספג הכי מעט בליגה הלאומית. 20 שערים, למי ששאל.

זה בדיוק ההבדל: כשלהפועל רמת גן יש קבוצה מחויבת, היא מגשימה את עצמה ולשוער הלא טוב שלה יש פחות משקל שלילי. אם כבר, לחלוצי הקבוצה הנאיביים, שלא נאמר אדישים לעתים, יש חלק גדול יותר במפלה. הם אלו שלא מיצו את עצמם עד הסוף, ובמשחק הכי חשוב של העונה, מול עכו, בקושי תפקדו. ארקין פשוט היה ארקין. לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל גם לא משהו שיורדים בגללו ליגה. אם היו לו חברים יותר אכפתיים וחלוצים פחות נאיביים, העוול הנורא שנעשה לו לא היה קורה, תרתי משמע.

יש משהו קצת משקר בהילולת הדרמה בתחתית ליגת העל. כי כמה שזה מותח, ככה זה גם עלוב. בואו נודה על האמת – מעבר לדרמה בטבלה, שום דבר מרתק לא קורה על הדשא. נכון למחזור הלפני אחרון, לא זכור שום משחק יוצא דופן של קבוצה שמצילה את חייה. אין כאן מסע מופלא סטייל בני יהודה או סכנין של השנים האחרונות. מי שתטעה פחות, תשרוד.

גם גיבורים גדולים אין כאן. אין כאן שחקן שמתעלה ומשאיר קבוצה בליגה, יש הבזקים: גולים מקריים של יוסי שבחון, משחק טוב של פיראס מוגרבי, התעלות רגעית של רן יצחק. הדרמה הסטטיסטית שנוצרה בפלייאוף התחתון רק מאדירה משהו שהוא לא בדיוק כזה מעניין. הדבר הכי פחות בנאלי בסיפור הזה הוא מסע ההישארות של יובל נעים. אבל לכו תתרגשו מיובל נעים.

לכן, רק גיבור אחד יכול עדיין לצוץ בסיפור הזה: קוראים לו ראובן עטר. כבר עכשיו, עטר הוא גיבור. הוא גיבור כי הוא שם את הדיכאון שאחרי ההדחה ממכבי חיפה בצד, ובחר להתמודד. הוא בחר להתמודד במקום הכי קשה שיש, עם החרב הכי חדה על הצוואר. גם את המעט שעוד היה לו, הוא הסכים לסכן. בתחילת הדרך הוא ספסל את יוסי שבחון, אבל היה מספיק בוגר ואמיץ כדי ללכת עם שחקן שפחות מזוהה איתו, כי זה הסיכוי של הקבוצה להישאר בליגה. רק למען הסיפור הטוב והמסר הנכון לעתיד מהדרמה, חשוב שעטר יהיה זה שיישאר בליגה. אם לא קבוצה מרתקת בתחתית, שלפחות יהיה שם מסר נכון.

1. גם העונה פדרו גלבאן הוא מלך שערי בני יהודה, אבל דווקא בעונתו האחרונה בקבוצה, נדמה שהתלות בו קטנה מאי פעם. זה אולי ההישג הכי גדול של דרור קשטן בבני יהודה: הוא הצליח להקטין בצורה משמעותית את הקושי של הקבוצה להסתדר ללא אחד הזרים הכי טובים שנחתו אצלה. הכדורים עוברים אצל יותר שחקנים, השערים מתחלקים בין יותר אנשים והמשקל של גלבאן במהלכים האחרונים של בני יהודה מול השער לא כזה קריטי. נדמה שבני יהודה נפרדת מאחד השחקנים הכי טובים בהיסטוריה שלה בטיימינג כמעט מושלם. חלוקת הנטל עברה לעוד כמה שחקנים, ואם יגיעו במקומו כוכבים חדשים, יהיה להם הרבה יותר קל להצליח.

2. ככל שהעונה הזו מתקרבת לסיומה, חן עזרא נראה כמו הדבר הכי טוב שקרה למכבי חיפה העונה. לעזרא קרה בדיוק מה שהוא חלם עליו בקיץ: הוא מסיים את העונה בצורה אחרת מאיך שהוא התחיל אותה. עזרא יוצא מהעונה הזו שחקן אחר. בשל יותר, מחובר יותר לצרכים של קבוצה גדולה, משלב טוב יותר בין יכולתו האישית לאתגרים הטקטיים. לכישרון מסוגו של עזרא זה לא דבר מובן מאליו. עזרא הוא שחקן שעלול לסבול לא אחת מחשיבה אינדיבידואלית מדי. כוחו הוא בדריבל האישי או במהירות האישית. לשחקנים מסוגו לא קל להשתלב במערך קבוצתי, בטח כזה של מועדון גדול, בו לא הכל סובב סביבך. עזרא עמד בכל אלו. הוא עדיין לא שחקן שלם, אבל ככל שחולפים הימים נראה שהוא מתקרב לשם. הוא התמודד בצורה מעוררת כבוד עם המעבר מהמאמן שהביא אותו למכבי חיפה, לזה שהגיע אחר כך. הוא גם לא נפגע יותר מדי מירידה זמנית לספסל, ומגלה חוסן נפשי נדרש ברגעים כאלה. בזכותו, מכבי חיפה יכולה לסמן וי אחד בטוח לגבי ההרכב שלה בעונה הבאה: בעמדה שבה אמור לשחק חן עזרא.

להרבה אנשים רציונליים קצת קשה להבין את ההצהרות האחרונות של ארקדי גאידמק, ולא רק בגלל שמדובר באדם מסתורי ולא שגרתי. גאידמק מדבר בבוז מוחלט על בית"ר ירושלים, לא מכיר ולא שמע על אלי טביב, הוא אפילו מנסה להעליב אותו או לעקוץ אותו. האוהדים ממררים את חייו, אבל הוא לא מדבר כמו מי שממהר למכור את הקבוצה. המועדון לא מעניין אותו, אבל הוא לא שש לתת אותו ומדבר כלפי אלו שיכולים לקחת ממנו את הצרה, בצורה שרק תרחיק אותם. הוא ציני, הוא מתוחכם, הוא קר, אם כך יש רק דרך אחת להבין את מה הוא אומר בין השורות. בזמן שאוהדי בית"ר נעלבים או מתעצבנים ממנו, הוא בעצם אומר להם: אני לא מעוניין למכור את הקבוצה. מי שמדבר ככה, לא ממהר למסור את המועדון לאיש. שיקולים הגיוניים או כלכליים לא מדברים אליו. אם היו כאלה, לא היה מתעקש על כל דבר במו"מ על מכירת הקבוצה, ובטח לא מדבר בצורה פוגענית לזה שכיכול אמור לגאול אותו מהסיוט הזה של אוהדים שמפגינים מתחת לבית שלו ועיתונאים שצרים על הסלולרי שלו. ראינו כבר את ארקדי גאידמק מנהל מו"מ כשהוא רוצה משהו באמת. זה כנראה לא המקרה.

אם ההנחה הזו נכונה, אפשר לקחת אותה צעד קדימה: ארקדי גאידמק, כך נדמה, מתנהג כמי שרק רוצה להזיק לבית"ר ירושלים. אולי הוא נהנה לראות את הקבוצה שפגעה בו בבחירות בירושלים סובלת כך, אולי מטרתו היא להחזיר אותו לבורא – אין לדעת בדיוק. בכל מקרה, הגיע הזמן להפסיק להתעצבן ממנו, ולהבין מהו בעצם מנסה להשיג: זמן. בזמן הזה, הקבוצה מצדו יכולה לגווע. אולי אפילו זה מה שהוא מעדיף כאן בעצם. הגיע הזמן שההתאחדות לכדורגל תבין מה קורה בשנים האחרונות: יש כאן בעלים שעבר על כל חוקי הכבוד, גם במשחק הקפיטליסטי הפרוע. בעלים שמתעלל בקבוצה. אין כאן מיקוח של מו"מ, אין כאן ניסיון להרוויח עוד כסף, יש כאן רצון לפגוע בבית"ר ירושלים.

מה ההתאחדות יכולה לעשות? כרגע מעט מאוד. בעבר היא יכלה לחוקק חוקים שמגנים על מועדונים מפני מצבים כאלה ולהעביר לחזקתה קבוצות שהגיעו למצוקה כזו. אולי לוזון יכול להתחיל לעשות זאת כעת, בתקווה שבעוד כמה חודשים יהיה לו נשק נגד גאידמק. אבל גם במקרה כזה הוא חייב להתערב ומיד. להקשות על גאידמק, לתקוף אותו ולעשות כל מה שהוא יכול כדי לקחת את בית"ר ממי שמטפל בה בכלים לא הגונים. לא מדובר בעונה אחת. כבר ארבע שנים נראה שארקדי גאידמק רק רוצה להתאכזר לבית"ר. הבוס של הכדורגל לא יכול להשקיף על כל זה מהצד, וכמו שעזר לאיציק קורנפיין במלחמתו בגזענות בכלים לא מקובלים, חובה עליו לעשות זאת גם במקרה הלא פחות חמור הזה. אם לוזון לא יתערב, ליגת העל שלו יכולה לאבד את אחת הקבוצות הכי חשובות שלה. ולא בגלל ירידת ליגה.