מחכים בסיבוב: כותבי וואלה! ספורט על פתיחת הפלייאוף

מתי ברסקי:

אחרי שלושה מפגשים עונתיים פלוס משחק מס' 1 בסדרה, שבכולם ספגה 120 נקודות ומעלה, יוסטון סופסוף הצליחה לצמצם את הנזקים בהגנה. 105 הנקודות שספגה במשחק השני הן עדיין לא מעט, אבל נקלעו ב- 43.5% מהשדה בלבד, בעוד שהרוקטס קלעו שלוש נקודות פחות ב-39.6% עם 10 מ- 35 מחוץ לקשת. ערבי קליעה מוצלחים יותר מחוץ לקשת, לצד ניצול יעיל יותר של הזדמנויות קליעה בצבע, בהחלט עשויים להגיע בתמיכת הקהל הביתי. אפילו אם ג'רמי לין יישאר פצוע, פטריק בוורלי האנרגטי התגלה כמאצ'-אפ טורדני מול ווסטברוק, שבכלל נפצע עכשיו, והצבת צ'אנדלר פארסונס בעמדת הפאוור פורוורד, למרות תצוגת קליעה רעה (7 מ-23), עשתה את ההבדל במשחק מס' 2. אם אהרון ברוקס ופרנסיסקו גארסיה יצליחו לאפס את הידית בשביל תפוקה מהספסל, צפו לתוצאה 2:2 לפני שאוקלהומה עולה ממשיכה לחצי גמר המערב אחרי שישה משחקים.

אסף רביץ:

כרגע יש שלוש סדרות שקולות וחמש בהן אחת הקבוצות עדיין לא ניצחה. מבין החמש, אם צריך לבחור קבוצה אחת שלא הייתי רוצה להספיד עדיין זו תהיה בוסטון. כן, אפילו בפיגור 3:0. הסיכוי שהם יחזרו לעניינים קלוש, אבל הם הרוויחו את הזכות שנתייחס אליו. הדור הזה של הסלטיקס עשה כל כך הרבה דברים לא הגיוניים, האפשרות שהם יהפכו את הסדרה מול הניקס לעוד פרק בלתי נשכח קיימת עד שריקת הסיום של ההפסד הרביעי שלהם. מבחינה מקצועית בוסטון היא קבוצת הגנה טובה מאוד עם מספיק כשרון להתחבר גם התקפית (גם בלי רונדו הם נראו הרבה יותר טוב בהתקפה במהלך העונה), אבל זה ממש לא העניין, אלא האמונה והאופי שכרגע נראה שאין לקבוצות כמו ברוקלין ואטלנטה.

יובל שפירא:

ברוקלין נטס חייבים ‫לנצח את המשחק הרביעי בסדרה כדי לא, מעשית - לעוף בסיבוב הראשון, עם יתרון ביתיות - מידיה של קבוצה חבולה ביותר.‬ היכולת של דרון וויליאמס להתאושש משני המשחקים האחרונים היא מכרעת, וזה סימן שאלה רציני שעוד נחזור אליו בהמשך. אולם מלבד זה, נתוני הפתיחה של ברוקלין מבטיחים: הקבוצה עמוסה בווטרנים, שגם אם חלקם פצועים (ג’ו ג’ונסון) או במהלכה של עונה רעה (ג’רלד וואלס), עדין סביר לסמוך עליהם שלא להתרגש מאובדן הביתיות. מה גם, שברוק לופז שאינו עולל בעצמו, מצליח לתרגם את היכולת החיובית שלו מהעונה הרגילה להופעת הפליאוף הראשונה שלו - ונראה נהדר גם כשג’ואקים נואה עוד מצליח להישאר על הפרקט. אף אחת מהקבוצות לא מחזיקה במאזן ביתי מרשים במיוחד העונה, וזאת תהייה טעות להספיד כל אחת מהן עד שזה באמת ייגמר.

מתי ברסקי:

היחס שבין הדקות של ג'ואקים נואה ונאזי מוחמד בעמדת הסנטר, לבין כמות הנקודות בצבע שברוקלין השיגה. במשחק מס' 1, השניים קיבלו רק 13 ו-6 דקות בהתאמה, לעומת קרלוס בוזר שכמעט ולא ירד מהפרקט (45 דקות), כך שלפרקים שיחק כגבוה היחיד בהגנת הבולס ותרם אפס חסימות - לא הרבה מתחת לממוצע הקריירה שלו. הנטס ניצחו את המשחק עם 56 נקודות בצבע, חלקן מצד ג'ראלד וואלאס שנראה כי התעורר במיוחד לפלייאוף. בשני הניצחונות של שיקאגו, נואה שיחק 25-27 דקות, מוחמד גיבה אותו עם 16-18, וברוקלין הסתפקה בממוצע של 34 נקודות בצבע. אם בהמשך הסדרה נואה יצליח לעמוד בזמן משחק שכזה למרות פציעתו, היא תוכרע לטובת הבולס.

אסף רביץ:

המספר 2: כמות ריבאונד ההתקפה של רג'י אוונס בשלושת משחקי הסדרה עד כה. הריבאונדר הטוב בליגה בלי תחרות, שחקן שקטף 4.3 ריבאונד התקפה למשחק בחודש וחצי האחרונים של העונה הסדירה והפך את ברוקלין לאחת משתי קבוצות ריבאונד ההתקפה הטובות בליגה בזמן הזה, מכונת ריבאונד שלא בטוח שהייתה כמוה מאז דניס רודמן, ומול שיקאגו הוא לקח בינתיים שני ריבאונד התקפה ב-80 דקות. למה? כי תיבודו הציב מטרה והשחקנים שלו מבצעים. לפעמים זה כל מה שצריך לדעת על קבוצה.

יובל שפירא:

היכולת של בוזר-נואה-גיבסון לשחק 80 דקות לערב, ובפועל להחזיק לבדם את הצבע של השוורים, צריכה להחישב כסיבה העיקרית לכך שהבולס מובילים בסדרה. בשל הבריאות הרעועה של נואה וגיבסון, והנטייה של טום תיבודו לא לשחק עם בוזר יותר מ-32 דקות בממוצע למשחק (עם דגש על מנוחה ברבע הרביעי), היה חשש ממשי שנראה הרבה נאזי מוחמד על ברוק לופז, או הרבה דקות של הרכב נמוך עם דנג בארבע; הראשון הוא רעיון רע בכל קנה מידה, והשני הוא אנטיתזה להתקפה האיטית של הבולס. אחרי שלושה משחקים ברור שנואה גיבור ובוזר מרשים במיוחד, אלו המפתחות של שיקאגו לצלוח את הסדרה.

מתי ברסקי:

באופן הולם, מי שנבחר לשחקן המשתפר של העונה ממשיך במגמה זו גם אחריה. זה כבר פלייאוף שלישי בקריירה הקצרה של פול ג'ורג', שבעוד שבוע יחגוג 23, אך אם בקודמים הוא משך תשומת לב בגלל השמירה שלו על סופרסטארים כמו דרק רוז ודוויין וויד, הרי שכעת הוא מוכיח את ערכו בהתקפה. למרות יתרונם של דייויד ווסט ורוי היברט בצבע, זהו ג'ורג' שכיכב בשני הניצחונות הקלים של אינדיאנה. באחרון היו לו 27 נקודות עם 52.4% מהשדה, 8 ריבאונדים, ו-4 חטיפות, אך דווקא במשחק הפתיחה הרשים יותר: למרות יום קליעה גרוע (3 מ- 13), הוא תקף שוב ושוב את הטבעת, הגיע 18 פעמים לעונשין והחטיא משם פעם אחת בלבד. עם 12 אסיסטים לצד ה- 23 שקלע, ג'ורג' תרם ל- 46.7% מנקודות הפייסרס, ולכך הוסיף 11 ריבאונדים.

אסף רביץ:

התובנה היכתה בי בלי שהייתי מוכן לכך - הקבוצה שהכי מעניינת אותי בפלייאוף כרגע היא אינדיאנה. ויש לכך בדיוק סיבה אחת: פול ג'ורג'. השחקן המשתפר של העונה הרגילה ביצע קפיצת מדרגה עוד יותר משמעותית בשני משחקי הפלייאוף הראשונים. בגיל 22 ובעונה השלישית בליגה, הוא פתאום נראה כמו פרנצ'ייז פלייר בהתהוות. לא מהסוג הסטנדרטי, אלא שחקן אול אראונד משובח שנבנה על הדברים הקטנים שהוא עושה בשני צידי המגרש. במשחק הראשון הוא נתן הצגה נדירה באיכותה תוך כדי שהוא קולע רק שלושה סלי שדה. אני לא יכול לחכות לדו קרב המסתמן בינו לכרמלו אנתוני בסיבוב השני.

יובל שפירא:

וכאן לתמונת המראה של דרון - פול ג’ורג’ שיחק לאורך העונה כמו הסווינגמן הטוב בליגה, ואז הגיע החודש האחרון של העונה והוא פחות או יותר נעלם. לפני תחילת הפליאוף, פרנק ווגל צוטט שהוא מקווה שזה הייה עניין של עייפות בלבד; ככל-הנראה הייתה מעורבת גם פציעה קלה וירידת מתח - ובכל אופן, השבועות האחרונים של העונה המשופרת של ג’ורג’ היו קשים לצפייה. ואז הגיע הפליאוף הראשון שלו כזכר אלפא, והוא בחר לחרוך את אטלנטה: אגרסיביות והליכה פנימה אפשרו לו לצבור דרך הקו, ובקלות יחסית, את הנקודות שאינדיאנה צריכה, ובהעדרו של רכז אמיתי בקבוצה, ג’ורג’ העלה בפליאוף מדרגה אחת נוספת, את הנטייה המבורכת שלו לחלק כדורים מעמדת הפורוורד. מי שבחר לדלג על הסדרה הזאת מחוסר עניין, פול ג’ורג’ לבדו הוא סיבה מספיק טובה להיצמד למרקע, כשאפשר, במקום לבזבז זמן במחשבות על אטלנטה, להתחיל לפנטז על הדו-קרב המתעתד בינו לבין כרמלו.

מתי ברסקי:

הפציעות של דייויד לי וקנת פאריד, הפכו את הסדרה בין גולדן סטייט ודנבר למאבק סמול בול, במיוחד בעמדת הפאוור פורוורד. אך בעוד האריסון בארנס הרוקי קלע 12 מ-18 מהשדה, 4 מ-7 משלוש בשני המשחקים הראשונים, וילסון צ'אנדלר המנוסה יותר אינו מספק את הסחורה שכה נחוצה עם היעדרותם של פאריד וגלינארי. עד אתמול בלילה הוא רשם 9 מ-31 מהשדה, 1 מ-8 משלוש ואפס אסיסטים מול הקהל הביתי, וזאת דווקא לאחר שליש עונה מצוין מאז פגרת האולסטאר, כולל סיומת חזקה באפריל. גם לפני שנתיים היה לצ'אנדלר פלייאוף חלש, כך שאם לא יתאפס על עצמו בהמשך הסדרה, הוא יצטרך להתמודד עם חתיכת קוף על הגב בהמשך הקריירה.

אסף רביץ:

לא פשוט כאשר על כל שחקן שנותן משחק גרוע מיד יש דיווח שהוא בכלל פצוע ובספק למשחק הבא. אבל במקרה של ג'וש סמית' יש גבול לכמות התירוצים שניתן לקבל. מזמן לא היה שחקן שעשה לעצמו נזק כל כך גדול בשנת חוזה. כל משחק שעובר נראה פחות ופחות הגיוני שהוא מסוגל להיות אחד משני השחקנים המובילים בקבוצה גדולה. בשני ההפסדים לאינדיאנה סמית' סיפק כל נורת אזהרה אפשרית: 6 זריקות משלוש מול 4 זריקות עונשין, 8 אסיסטים מול 7 איבודים, 0 חטיפות ו-0 חסימות. אטלנטה סופגת 110 נקודות למשחק מאחת מקבוצות ההתקפה החלשות בפלייאוף ונראית חסרת חשק באופן מופגן, היו ימים שסמית' לא היה נותן לזה לקרות.

יובל שפירא:

בחודש האחרון של העונה דרון וויליאמס היה הרכז הטוב בליגה. בהתחשב בכך, ובהתחשב בחלוקת הזריקות שלו מאז פגרת האולסטאר - 48% מהשדה, 42% לשלוש ו-86% מהקו‬ (שמגיעים עם 23 נקודות וקצת פחות משלשות), דרון הגיע לסדרה כשחקן הטוב ביותר, וכידוע - ההיסטוריה מוכיחה שמרבית הסדרות הולכות לקבוצה עם השחקן הטוב ביותר. אז למה שיקאגו, ללא יתרון ביתיות, נמצאת בכל זאת ביתרון 1:2 בסדרה? כי דרון קלע מתחת ל-40% מהשדה, ובמקום להתעלות בפלייאוף כמצופה, הוא נתן לקירק היינריך, שיכולות השמירה שלו מוערכות יתר על המידה, להעלים אותו לחלוטין. כאשר דרון היה טוב במשחק הראשון ברוקלין ניצחו, וכשהיה מחריד בשני הנטס הפסידו בבית, וכשהיה מתחת לבינוני בשלישי - וה לא הספיק בכדי לנצח בחוץ; ברוקלין נטס תלויים בתפוקה של דרון, ואם ימשיך לאכזב הביקור הראשון של ברוקלין בפלייאוף יהיה קצר במיוחד.