על תבונה ורגישות: בלוג הירידה של ענבל מנור

הבטן מתהפכת, הראש מסתחרר, התסריטים שלא מרפים והמעבר מאופוריה לדיכאון. ענבל מנור, אוהד מכבי נתניה, על החיים לפני שפוגשים את הגורל, ועל שתי יריבות למאבק הירידה

  • מכבי נתניה
ענבל מנור

מצבי רוח משתנים. זה קרה ביום שלישי בערב. בדיוק בתשע ודקה. הרגע שבו הכול השתנה. החיוך נמחק. הראש התחיל לעבוד שעות נוספות. שתי מילים פשוטות גרמו לסערת רגשות של ממש.

"רע מאוד".

זו הייתה הודעת פייסבוק מאחי הצעיר, שהחמיץ העונה משחק אחד של מכבי נתניה. התזמון: שניות אחרי שירו בלו נגח את שער היתרון של בני סכנין לרשת של הפועל רמת גן. הבטן התהפכה.

פיתוח ישראלי

הדגמה חינם: הפלטפוס מתיישר כבר מהצעד הראשון

לכתבה המלאה
"רע מאוד". בלו (צילום: אדריאן הרבשטיין)

"הכי גרוע שיכול להיות", כתבתי חזרה. היד רעדה. פתאום כל התסריטים שעוברים בראש נצבעים בשחור. ברגע אחד, האופטימיות שמילאה אותך מאז ה-1:2 בשבת על אשדוד נעלמה. צריך להודות על האמת, מדובר באופטימיות פיקטיבית. תקווה שמחזיקה אותך שפוי בין שבת לשבת, שעוזרת לך להתמודד עם המתח ולא ללכת לאיבוד בתוך המחשבות. ואז הגיע בלו ולקח גם את זה.

בגדול, החיים שלך כאוהד במאבק נגד הירידה נעים על הסקאלה שבין אופטימיות שקרית, אופוריה רגעית לדיכאון מתמשך. אתה מנסה למנוע מעצמך לחשוב על הגרוע מכל, להימנע מלומר מילות גנאי כמו: עפולה, קטמון, אום אל פאחם, יום שישי בצהריים ויהונתן כהן. זאת מלחמה יומיומית. כמו להפסיק לעשן. אתה מרגיש בסדר ואז מגיע רגע שמשנה הכול. פתאום גם כבר אתה לא מאמין לעצמך. משם זה רק הולך ומידרדר.

"רמת גן ישוו, יהיה בסדר", לא קורה. "שום דבר בעצם לא השתנה בתחתית", לא נכון. "ננצח בטדי ויהיה בסדר". כן ממש. טדי. בית"ר ירושלים, קבוצה על סף פירוק שניצחה פעם אחת ב-12 המשחקים האחרונים, מעולם לא נראתה מאיימת יותר בראש שלך. אתה חושב על עמית בן שושן ומתעוות, מדמיין קרבות במרכז המגרש עם קובי מויאל ודריו פרננדס והראש מתחיל להסתחרר. ומה עם סטיבן כהן? הוא תמיד מבקיע נגדנו. וחן עזריאל? ואבי ריקן? פאקינג גלאקטיקוס יש להם שם. ואנחנו? חטפנו אפילו מסדאייב. סדאייב! הבטן מתהפכת.

סתם בשביל הקטע, תראו מתי נתניה ניצחה בטדי בפעם האחרונה. מאי 2003. 10 שנים. 0:2 במחזור האחרון. בשביל בית"ר, אז עם חנן אזולאי על הקווים, זה היה גארבג' טיים. הניצחון עזר לנתניה לסיים במקום הרביעי. שנה אחר כך היא ירדה ליגה. אם נלך עוד אחורה נגיע למרץ 2000. 2:3 במשחק החזרה של אורי מלמיליאן בדרך להישרדות מרשימה. עוד אחורה? אנחנו ב-1995, שלושה מחזורים לסיום, 0:2 בניגוד לכל הציפיות. אחרי אותו משחק הגיעה האופוריה והאופטימיות. ובסוף ירדנו ליגה. ונשארנו שם ארבע שנים.

פאקינג גלאקטיקוס יש להם שם. ואנחנו? חטפנו אפילו מסדאייב. סדאייב! (צילום: קובי אליהו)

תסמונת ירידה. הניצחון של סכנין הפך את התחתית למורכבת. מצד אחד, הוא גרר פנימה את הפועל באר שבע ואפילו את בית"ר ירושלים. תיאורטית, אם נתניה ועכו ינצחו פעמיים, קבוצה עשויה לרדת עם 38 נקודות בפעם הראשונה בהיסטוריה. מצד שני, אם נתניה תפסיד בטדי ורמת גן תפסיד בעכו, שתיהן עשויות למצוא עצמן בלאומית כבר בתום משחקי השבת והמחזור האחרון בשבוע הבא יהיה לפרוטוקול.

התסריטים לשני המחזורים הקרובים רבים, אבל תסמכו על כל אוהד שקבוצתו נמצאת במאבק התחתית שהוא מריץ את כולם בראשו כל כך הרבה פעמים ביום עד שהוא מסוגל לדקלם בעל פה את הפרשי השערים, הסיכויים ולדעת בדיוק מה כל קבוצה צריכה בכל משחק נתון. אוהד של קבוצת תחתית הוא פסיכי. בשבוע כזה כשהוא הולך לבר עם חבר כדי לנקות את הראש, הוא יוציא את האייפון כדי לחלק את החשבון ולדעת כמה צריך להשאיר טיפ, אבל מתוך שינה הוא יודע שגם אם באר שבע תנצח בשבת, היא יכולה לרדת בנתניה בגלל הפרש שערים נחות.

בכלל, לאוהדי כדורגל חושים מחודדים. לקבוצה יש DNA, שנבנה בין היתר ממסורת, חומר שחקנים ויחס בין ציפיות למציאות. נתניה, בית"ר ובאר שבע, למשל, לא נבנו לקרבות תחתית והן חסרות שחקנים שמתאימים למלחמות הישרדות, מה שמציב אותן בחסרון מנטאלי ברור לעומת קבוצות שהתחתית טבועה בהן כמו סכנין, עכו והפועל חיפה. אלא שבעוד שלשחקנים לוקח זמן לעכל היכן הם נמצאים, אוהדים מנוסים שחוו דבר או שניים בחייהם קולטים מהר יותר.

קוראים לזה תסמונת ירידה. אפשר להריח את זה ולהרגיש את זה על הבשר. הסימפטומים כוללים: חוסר מזל משווע, טעויות שיפוט נגדך, החמצות מזעזעות. תופעות הלוואי הן שפתאום הכוכב של הקבוצה שלך נפצע רגע לפני המשחק הכי חשוב, שערים שמובקעים נגדך בתוספת הזמן ושחקן זר שלך נעצר בחשד לרצח. התסמינים מלווים גם בתחושת חוסר אונים משוועת, כאשר ניסיונות לצעוק נבלעים באפאטיות הסביבתית. תסמונת ירידה היא מחלה חשוכת מרפא. כדי לצאת ממנה צריך נס.

איך בך צורך השבוע. אייפון (צילום: AP)

הקבוצה הכי טובה בתחתית. לפני השער של בלו המשחק בדוחא היה מנומנם. כמו רוב משחקי הפלייאוף התחתון עד כה, שתי הקבוצות יותר חששו מהפסד מאשר ניסו לנצח. סכנין כלל הפכה את התיקו לאסטרטגיה של ממש. היא לא מנסה לנצח אלא רק לשמור על סטטוס קוו ולמנוע מהיריבה להתקדם. תכנית המשחק של מרקו בלבול הזכירה יותר את בוריס גלפנד כשהוא פותח בכלים השחורים. נוציא תיקו, נחיה עוד שבוע. רמת גן דווקא ניסתה, אבל נראתה משותקת. זה הריח כמו 0:0 שהיה משרת את האינטרסים של כולן. ואז הגיע בלו. לך תסביר איך קבוצה שלא מנסה לנצח מבקיעה שער. "זה ניצחון ששווה יותר משש נקודות", אמר בלבול בסיום. הוא בעצמו נראה מופתע.

רמת גן היא סיפור עצוב. כל השנה הם מקבלים מחמאות. על צורת המשחק, על הסגנון ההתקפי, על שחקני הרכש. הבעיה היא שמקבלים כל כך הרבה מחמאות לפעמים שוכחים את המציאות. רמת היא קבוצה שעם שינויים קוסמטיים בסגל (בשער) שווה פלייאוף העליון, אבל השחקנים שלה לא יודעים להתלכלך. יש להם את דויד מנגה וישראל זגורי, שבקיץ יהיו המלפפונים הכי חמים בליגה, סגל איכותי, כדורגל מהיר, יפה לעין, עם הרבה טכניקה והנעת כדור ובכל זאת הם זקוקים לנס כדי להישאר. ראובן עטר אמר בשבת שרמת גן היא "הקבוצה הכי טובה בתחתית". מה זה אומר על הליגה אם הסיפור יסתיים בירידה?

לפני שנתיים רמת גן עמדה בפני שוקת שבורה, אחרי התסבוכת של ירון קוריס עם הבקרה, חובות של מיליונים וחשד שגורמים בעולם התחתון עומדים להשתלט על המועדון. ההשתלטות של משפחת ארקין הייתה אמורה לפתוח דף חדש, אבל האבסורד הוא שדווקא תחת הניהול הנוכחי רמת גן עשויה להיעלם סופית. לארקינים יש כסף והרבה אהבה להפועל רמת גן, אבל הם נפלו בנקודה היחידה שיותר רגישה עבורם מהמועדון עצמו - הדאגה לאחד משלהם - איתי ארקין.

איתי ארקין הוא לא שוער ברמה של ליגת העל. הוא גם לא הקפטן הראוי לקבוצה בה משחקים עומר בוקסנבוים, תמיר בן עמי ומיכאל זנדברג. היו לו העונה הופעות טובות והצלות נאות, אבל ההרגשה היא שמדובר בשוער שמועד לטעות בכל רגע נתון, מה שגורם לקבוצה שלמה להיות שרויה בחוסר ביטחון וכך גם להתקפה הכי מוכשרת קשה לתפקד. אם לרמת גן היה שוער שמביא נקודות, היא לא הייתה נאבקת בתחתית. פרדי דוד הבין את זה. אלי כהן העדיף להעלים עין.

בשבועות האחרונים נפוצו שמועות לפיהן הארקינים, כולל איתי, יעזבו את רמת גן והמשמעות ברורה. לא רק ששחקני הקבוצה המוכשרת הזו יתפזרו לכל עבר לחיקן של קבוצות ליגת העל, הרי שללא בעלים יציב, המועדון צפוי במקרה הטוב להיתקע באפרוריות הליגה הלאומית. כשמסתכלים על קבוצות שירדו מליגת העל בשנים האחרונות מגלים נוסחה פשוטה: יציבות ניהולית, שלד טוב ובסיס של שחקני בית מקצרים את השהות בליגה השנייה. מבינים למה רמת גן בצרות?

סמל ההתרסקות. ארקין (צילום: ברני ארדוב)

ספורטיביות. ינואר 2005. ריאל מדריד וריאל סוסיאדד מחדשות משחק לשבע דקות לאחר שהמשחק המקורי הופסק בשל התראות לפיגוע בברנבאו. פברואר 2011. המשחק בין בולוניה ורומא חודש מהדקה ה-18 ומנקודת הקרן, בדיוק מהמקום בו סופת שלגים קטעה את המשחק המקורי. אפריל 2013. בני סכנין מקבלת אישור לארח משחק חוזר במגרשה לאחר שעונש הרדיוס רוצה במשחק שהגיע לסיומו בדקה ה-39. תקנון ההתאחדות לכדורגל קובע שמשחק שהופסק יחל מחדש מהדקה הראשונה. לפיכך, עקרונות ההיגיון והספורטיביות מחייבים שתנאים מקדימים כמו: מגרש ושחקנים מושעים אמורים לחול גם על המשחק החוזר. מצד שני, הגיון? ספורטיביות? בליגת העל? לא צריך להיסחף.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully