אמאדו קמארה החל לבכות דרך הטלפון. הוא פשוט התפרק. זה היה מצמרר, אבל זה היה כלום לעומת הסיפור שלו. הוא לא זוכר באיזו שנה זה היה בדיוק, אבל זה היה בשנות ה-90', בזמן מלחמת האזרחים של סיירה לאון, והוא היה ילד. הוא חזר מהשדה אל הכפר במחוז פורט לוקו, ולרוע מזלו המורדים כבר היו שם.
הם קשרו אותו, לקחו את אמא ואבא שלו, מרים ואבו בקאר, ורצחו אותם מול העיניים שלו. הם הכניסו את הגופות של יתר בני המשפחה לצריף, והעלו אותו באש. לא נשאר מהם זכר. ואז הם לקחו מצ'טה ובמכה אחת כרתו לאמאדו את רגל ימין. לך לבכירים במדינה, ציוו עליו, ותראה להם מה קרה לך.
"שכבתי על האדמה וצרחתי במשך יומיים", הוא מספר לוואלה! ספורט תוך שהוא נחנק מהדמעות. האנגלית של המקומיים קשה להבנה גם כך, המבטא כה ייחודי עד שזו כמעט שפה אחרת. ואמאדו בקושי מדבר. הוא מתרגש. עד שיחת הטלפון הזו, הוא לא דיבר שנים על מה שקרה לו. עם אף אחד. אף אחד פשוט לא שאל. לאף אחד לא אכפת. "למזלי, זמן קצר לאחר הכריתה", הוא נזכר, "אחד מאנשי הכפר הספיק לעצור את הדימום. הוא הציל את חיי".
כעשר שנים לאחר מכן, מוחמד ליפייה ישפר אותם עוד קצת.
ליפייה הזמין אותו להצטרף לנבחרת הכדורגל לקטועים שהקים. הוא גם קטוע גפיים, גם מהמלחמה הארורה, אבל אצלו זה קרה בפיצוץ. ב-2001 ליפייה הצטרף בעצמו לנבחרת הקטועים של פריטאון, נבחרת רצינית יותר ורשמית יותר, שהתפרסמה ברחבי העולם. הנבחרת טיילה, השתתפה בטורנירים, זכתה לתרומות והתאמנה רבות.
כמה שבועות לפני מונדיאל 2010, חלק מהכוכבים הוטסו לספרד. מוסא מנטראי, למשל, שסיפורו סופר ב"גארדיאן" באותה שנה, זכה אפילו לשבת לדרינק עם האליל שלו, החלוץ דויד וייה. "זה היה נהדר", הוא סיפר בעיתון האנגלי. "אפילו שיחקנו קצת נגד צ'אבי וצ'אבי אלונסו. שתי מחציות של 20 דקות, נגמר 0:0". נבחרת פריטאון ההיא זכתה להדים תקשורתיים, וההדים הביאו כסף. אחרי הביקור בספרד, למשל, גם האו"ם העביר צ'ק של 100 אלף דולר. אבל סיירה לאון וכסף הולכים ביחד רק עם שחיתות, ולדברי ליפייה, בדיוק כשהכסף החל לזרום הנבחרת החלה להתפרק.
"בכירים בנבחרת פשוט גנבו את הכסף אליהם", הוא אומר לוואלה! ספורט, והכעס נשפך. "בגללם אין לנו כלום היום". ביוני 2011 ליפייה החליט להתנתק מהשחיתות והקים נבחרת חדשה, שנכון לכתיבת שורות אלו רק מתאמנת על החוף של פריטאון. "בנבחרת הקודמת היה כסף והיינו נוסעים בכל העולם", מספר ליפייה. "היינו מגיעים למשחקי ידידות בליבריה ובניגריה, לטורנירים עולמיים בברזיל, ברוסיה, באנגליה, ביפן. עכשיו אנחנו רק מתאמנים על החוף, לא יכולים לשחק באופן תחרותי, לא יכולים לנסוע לשום טורניר. אין לנו תמיכה, אין שום דבר".
סיירה לאון, נקודה שחורה במערב אפריקה בין גינאה לניגריה - היא מהמדינות הנחשלות בעולם. כמעט בכל קטיגוריה כלכלית או בריאותית המדינה מדורגת בתחתית החבית. 5.6 מיליון תושבים, 70 אחוז מתחת לקו העוני וגיל התמותה הממוצע הוא 56. מלחמת האזרחים הנוראית התרחשה התרחשה בין 1991 ל-2002. המספרים מדברים על מאות אלפי הרוגים במלחמה וכחצי מיליון נכים. המורדים היו פולשים לכפרים, רוצחים וכורתים איברים, וחוזרים לבוסים שלהם עם שקי אורז מלאים בגפיים. כך הם היו עולים בדרגה, אומרים. הטראומה השתרשה, וסיירה לאון מלאה בקטועים. אפשר לראות את זה בסרט המחריד "Cry Freetown". המדינה לא התאוששה וכנראה לא תתאושש. יש יותר מדי משאבי טבע ויותר מדי אנשים שרוצים אותם לעצמם. דיקפריו אפילו עשה על זה סרט.
וכשהמדינה שלך נקראת "בירת הקטועים של העולם", לא פלא שענף כדורגל הקטועים היה בנסיקה בתחילת המילניום. המשחק הזה משוחק עם קביים. השחקנים מדדים על רגל אחת ומותר להם להשתמש בה ורק בה. הקביים מחוץ לחוק אלא אם כן המגע התבצע בטעות. לשחקני שדה חייבת להיות רגל אחת בלבד, לשוער יכולות להיות שתי רגליים אך רק יד אחת.
ליפייה מספר למה הקים גוף חדש, ועד כמה היה לו חשוב לעשות זאת. "אנחנו פשוט רוצים שקטועי הגפיים לא יהיו ברחובות", הוא מסביר, "מנסים לא להידרדר לפשע, לא לקבץ נדבות. הקמנו את הקבוצה הזו כדי לשים קץ לסבל שלנו". זה לא תמיד עוזר. רבים מהקטועים לא מוצאים שום דרך לאכול פרט לקבצנות. הם יושבים מחוץ לחנויות, מחוץ לסופרמרקטים, אורבים ומושיטים יד בהכנעה.
קמארה, כאמור, קיבל הצעה מליפייה: בוא לנבחרת החדשה. אבל הבחור חשש. "יש לי רק רגל אחת ופחדתי שאם אשבור את השנייה אהיה חסר ערך לחלוטין", הוא מספר. קמארה הרי לא עובד - אין מקום שיעסיק פריק כמוהו. הוא, כמו חבריו לקבוצה, חי מקיבוץ נדבות במקרה הטוב ומדברים רעים יותר במקרה הרע. איכשהו מוחמד שכנע, הוא אמר לו שהוא חייב לעשות משהו עם החיים האלה. הוא טיפל בו והכניס אותו לנבחרת, ופעם בשבוע לפעמים יותר לפעמים פחות - החבר'ה נפגשים לעוד אימון על החוף.
האימונים תמיד מתחילים בטקסיות, עם שיר תפילה. "תודה, אלוהים, על מה שאנחנו ועל מה שיש לנו", הבחורים מזמזמים באופן מחריד. "למרות שהחיים קשים, אנחנו מקווים שתראה לנו את הדרך לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים. תראה לנו את הדרך ליום טוב יותר". מוחמד אומר שהקבוצה די טובה, ובקיץ שעבר עוד חשב שהנסיעות הרשמיות ימשיכו ושהחבר'ה יאגרו מספיק מזומנים כדי לטוס למונדיאל הקטועים של 2012, שנערך ברוסיה. אוזבקיסטן הניפה גביע, סיירה לאון לא היתה שם. גם משחקי ידידות עדיין אין. אין כלום.
Cry Freetwon (אזהרה: הסרט קשה לצפייה)
א', ישראלי שגר בפריטאון וביקש שלא להיחשף, ביקר באימוני הקבוצה לצורך כתבה הזו. הנוף סוריאליסטי. הקטועים רצים על החול, ברקע בתים הרוסים, חנויות, אנשים חסרי כל מסתובבים ליד המים ורק הגלים ממשיכים לדפוק בקצב. אמאדו נותן עבודה, בועט, מתאמץ, צוחק. בשער בחור נמוך בלי יד, יכול להיות בן שמונה ויכול להיות בן ארבעים. לכו תדעו מה עבר עליו.
א' יצא מזועזע. "עזבתי את המקום והתחלתי לבכות", הוא מספר. "זה פשוט עצוב לשמוע את הסיפורים שלהם, זה נורא לדבר איתם ונורא לראות את הפציעות המחרידות שהם עברו. כל אחד מהם סוחב סיפור חיים מזעזע. הם נראים מוזר, מתנהגים מוזר והם מנודים מהחברה".
"המסר החשוב הוא שכדורגל זה מה שכרגע מחבר ביניהם, ואיכשהו משאיר אותם מעל פני המים", הוא ממשיך. "הכדורגל עוזר להם להחזיר במעט את הכבוד ולהוכיח שהם יכולים לעשות משהו. סיירה לאון זו המדינה הכי נוראית בעולם להיות בה קבצן. מדינה קשה, קשוחה, ענייה, שבאופן גורף לא מטפלת בקטועים. השאירו אותם בלי סיכוי, אין להם שום דבר לעשות בחיים. אי אפשר שלא להעריץ אותם על האומץ שלהם, על איך שהם ממשיכים לחיות בתנאים האלה".
הם בעיקר מקווים לאיזו הזדמנות שתוציא אותם מהחול. הם לא יכולים לעבוד והם לא מוצאים זוגיות. הם חריגים שלעד יהיו חריגים. באופן מעציב, לקראת סוף השיחה עם ליפייה, הוא מסביר כמה חשוב לו שהכתבה תתפרסם. "לכו תדעו, אולי מישהו בישראל יקרא ויחליט לתרום". בינתיים, הם ממשיכים בחיים שלהם, בריק הגדול שמתובל בקצת כדורגל. הם מדדים, רצים וגם מחייכים לעוברים ולשבים, אבל זה תמיד עצוב. הדרינק עם וייה נראה כמו זיכרון רחוק. מלחמת האזרחים לעולם לא תצא מהראש. רק אלוהים נשאר שם.
לעזאזל, איזה סיפור נורא.
***
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
