"האווירה ביציעים הלכה ונעשתה אז גרועה יותר", מספר סטפן בושקו, אוהד שרוף של דורטמונד, וקצת מפתיע לגלות שהוא מדבר דווקא על סוף שנות ה-90'. הרי זו היתה התקופה הטובה ביותר בתולדות המועדון הצהוב-שחור. ב-1995, עם אנדי מולר בהרכב ואוטמאר היצפלד על הקווים, בורוסיה זכתה לראשונה בתולדותיה באליפות בונדסליגה. היא שמרה על התואר כעבור שנה, וב-1997 חגגה כנגד כל הסיכויים זכיה מזהירה בליגת האלופות, אחרי הניצחון 1:3 על יובנטוס בגמר במינכן.
אלא ששביעות רצון האוהדים המסורים מהחוויה ביציעים פחתה. "זה תהליך טבעי. ככל שהקבוצה טובה יותר, כך הציפיות גבוהות יותר, ויש פחות דחף לעודד אותה. אנשים לא משתוקקים לנצח, אלא מצפים לנצח, ואלה שני דברים שונים בתכלית. הם באים לראות כדורגל טוב במקום לעשות רעש ולעודד. תראה את אליאנץ ארנה, למשל. זה יותר אופרה מאשר אצטדיון כדורגל", אומר בושקו. בנוסף, קבוצות אוהדים רבות מדי היו לדורטמונד באותה תקופה. התקשורת ביניהן היתה לקויה, והם לא שידרו על אותו גל. העסק דרש תיקון מיידי.
רוח האיחוד של 2001
על מנת להחזיר את הנשמה למועדונם האהוב, התכנסו ב-2001 ראשי חלק מקבוצות האוהדים השונות, והחליטו על איחוד תחת גג אחד, אשר קיבל את השם The Unity. מובן שלא כל הפלגים נוטלים חלק בארגון, ודי להזכיר את החבורה הנקראת Desperados, המזוהה יותר עם החלק הימני של המפה, בעוד רוב ראשי The Unity נוטים שמאלה. דבר אחד ברור ב-12 השנים האחרונות יש בעל בית ברור ביציע הדרומי המפורסם של וסטפאלן-שטדיון. אנשי The Unity אחראים לסדר, דואגים לטפח קשר עם הנהלת המועדון, ויוזמים גם את כל המופעים המרהיבים ביציעים. את אחד המפוארים שבהם (בחלון למטה) ראינו לפני הגומלין ברבע-גמר ליגת האלופות מול מלאגה. שימו לב גם לזה.
כאן תוכלו לראות שהיצירתיות של אוהדי דורטמונד לא יודעת גבול. כדי לתת כבוד להיסטוריה, דאגו אנשי The Unity לכלול באוסף מספר תמונות עשן וזיקוקים מלפני 2001, אך כל המופעים המאורגנים החלו רק עם הקמת הארגון. ביום המופע, מגלים כל מאכלסי היציע ליד הכיסא שלהם את השלט שהם אמורים להניף. נדרש תכנון קפדני על מנת ליצור תמונות מרהיבות שכאלה, וההכנות אורכות לעתים שבועות לא מבוטלים. בסופו של יום, כל אחד מבצע את החלק שלו, וזו דרכם של האוהדים להגיד תודה למועדון ולתמוך בשחקנים, ברגעי שמחה וגם בתקופות קשות.
רוח האגדה משנות ה-30'
המורשת חשובה מאוד ל-The Unity, ועל הסמל של חבורת האולטראס הגדולה של דורטמונד מתנוססת דמותו של אאוגוסט לנץ. זה כלל לא מקרי. לנץ היה הכוכב הגדול הראשון של בורוסיה שפרץ לתודעה בשנות ה-30', כאשר היריבה המושבעת שאלקה שלטה ללא עוררין באזור. החבורה ההיא של הכחולים, עליהם נבנתה נבחרת גרמניה, היתה לדעת היסטוריונים לא מעטים אחת הקבוצות הטובות אי פעם אם כי טענה זו, בהיעדר עדויות מצולמות, תישאר תמיד בגדר מיתוס. ארנסט קוזורה, החלוץ האגדי של שאלקה, דרש בהזדמנויות רבות מראשי מועדונו להחתים את לנץ, איתו חלם לשתף פעולה, אבל זה היה בלתי אפשרי. "יש סיכוי טוב יותר שאתה תעבור לדורטמונד. לנץ בחיים לא יעזוב את הקבוצה שלו", אמר לו הנשיא פריץ אונקל.
גורל מעניין היה ללנץ. מהנבחרת הלאומית של גרמניה הנאצית הוא הודח בבושת פנים אחרי ההפסד הסנסציוני לנורבגיה באולימפיאדה הביתית ב-1936, במשחק היחיד בו נכח אדולף היטלר. המלחמה הרסה חלק ניכר מהקריירה שלו, ורק בגיל 38 הוא טעם סוף כל סוף ניצחון משמעותי, כאשר דורטמונד זכתה באליפות האיזורית. זה היה רגע המפנה, בו הסתיימה השליטה הבלעדית של שאלקה בחבל. שלוש אליפויות גרמניה בצהוב-שחור הגיעו בהמשך, לפני הקמת הבונדסליגה, וכוכבים רבים הפכו לגיבורי האוהדים. ובכל זאת, The Unity בחרה להנציח את לנץ, החלוץ הנאמן ששייך לעידן הלוזרי, ונותר חלק אינטגרלי מהמועדון עד יום מותו. היה לו כיסא קבוע ביציע, הוא לא החמיץ אף משחק בית עד יום מותו ב-1988, ובמשך עשורים ניהל פאב שהפך לביתם השני של אוהדים רבים. הוא הדמות האותנטית ביותר שצמחה במועדון הזה מימיו.
רוח האסון מ-2005
תחושת השייכות הזו, חסרת פשרות ולא תלויה במצבה של הקבוצה, היא הדלק שמניע את אוהדי דורטמונד. הם סוחבים איתם הרבה זיכרונות קשים ומתסכלים לאורך השנים, אבל זו לא מעמסה כבדה. נהפוך הוא ייסורי העבר סייעו להם להתגבש. כאשר שואלים את אולי הסה, עיתונאי והיסטוריון נפלא של הכדורגל הגרמני ואוהד שרוף של דורטמונד, מה גרם לקהל הקבוצה להפוך לכוח כה משמעותי, הוא נוקב בשתי סיבות מרכזיות. השנייה היא המשבר הכלכלי העמוק שפקד את המועדון בתחילת העשור הקודם וכמעט הביא לחיסולו במרץ 2005. הסכנה לאבד את אהבת חייהם גרמה ללכידות מיוחדת בקרב האוהדים, והם למדו להעריך את עצם קיומה של הקבוצה, שלא מובן מאליו.
"לקח לנו הרבה זמן להפנים את גודל הקטסטרופה הפיננסית", אומר האוהד יינס ובר, "ב-2002 עוד לקחנו אליפות, והשמועות על אי יציבות כלכלית נתפסו כמזימות תקשורתיות שנועדו לפגוע בנו. התעוררנו מאוחר, וראינו כיצד דורטמונד כמעט נמחקת. הקבוצה ניצלה ברגע האחרון, והצלקת הזו לא תגליד עוד הרבה מאוד זמן".
האיש שחתום על ההצלה הוא אדם שבילה עשורים מחייו כאוהד מהשורה ביציע הדרומי, האנס-יואכים ואצקה. הוא עזב את עולם העסקים, מונה ליו"ר המועדון בשעת משבר, וייצב את הספינה השוקעת. הקשר שלו עם גרעין האוהדים לא יכול להיות קרוב יותר, והוא יודע היטב את הדרישות. הטראומה גורמת ליציעים לדרוש ניהול פיננסי זהיר במיוחד. "האמון התמים שהיה לנו באנשי ההנהלה לפני המשבר לא יחזור. אנחנו חשדנים, ולא מקבלים בזרועות פתוחות החתמות יקרות ותנאי שכר מנופחים" מצהיר ובר.
סלידה מאוהדי הצלחות
אז האוהדים לא רוצים רכש נוצץ, ולמעשה אינם מעוניינים להפוך לקבוצה גדולה מדי, כי קבוצות מסוג זה מאבדות את הנשמה. הם דואגים שהאליפויות הרצופות בשתי העונות הקודמות לא יחזירו את האווירה ביציעים לעידן המשעמם בסוף שנות ה-90', וזה לא יקרה. אבל יש דאגה חדשה, חמורה לא פחות.
"אנחנו קוראים להם אוהדי הצלחות, ואנחנו לא אוהבים אותם. הם לא היו שם בימים הקשים, אבל עכשיו הם באים", מספר בושקו, "זו בעיה שכל מועדון גדול נאלץ להתמודד איתה. תראה את ברצלונה וריאל האצטדיונים שלהם הם יעד תיירותי. עכשיו האצטדיון שלנו הופך לאטרקציה, והאוהדים האמיתיים עלולים להידחק הצידה". בושקו מרגיש זאת על בשרו. אחרי שלא חידש את המנוי ב-2008 בגלל מצוקה כספית פרטית, לא תמיד עולה בידו לקנות כרטיס. "לפני מספר שנים לא היתה בעיה להשיג מקום, אבל עכשיו קיימת מצוקה", הוא אומר, ומבכה את העובדה שייאלץ לצפות בקרב מול ריאל מדריד בטלוויזיה.
"אוהדים אינם לקוחות"
לא קשה להבין מדוע היציע הדרומי של וסטפאלן-שטדיון מושך תיירים רבים. את חוויית האהדה האולטימטיבית, האותנטית והמקורית, עם אלפי אוהדים שמתחילים לשיר הרבה לפני שהמשחק מתחיל, לא תמצאו בסנטיאגו ברנבאו או בקאמפ נואו. "עזבתי את האצטדיון בהרגשה שחוויתי משהו דתי. ידעתי שיהיה מצוין, אבל זה עלה בהרבה על הציפיות", כתב לא מכבר בלוגר בריטי. באנגליה מרגישים מזמן שהכדורגל שלהם הפך לממוסחר, בעוד בדורטמונד הכיוון אחר לחלוטין, ואותו מתווה ואצקה בכבודו ובעצמו. "אוהדים הם לא לקוחות, אלא חלק אינטגרלי מהמועדון. ברגע שהם מתחילים להרגיש כמו לקוחות, איבדת אותם לנצח" אומר היו"ר.
זו הגישה המקובלת בבונדסליגה כולה, גם אם אוהדי דורטמונד יטענו שבבאיירן ההיפך הוא הנכון. בשל כך הכדורגל הגרמני צומח, וכל משחק, אפילו בליגה השנייה והשלישית, הוא חגיגה טהורה. אז כיצד בולטת דורטמונד דווקא בנוף כבר שנים רבות? את התשובה מספקת הסיבה הראשונה בה נקב אולי הנה האצטדיון עצמו, שהוקם כמעט במקרה. דורטמונד לא נכללה ברשימה המקורית של מארחות המונדיאל ב-1974, אולם קלן נאלצה לפרוש בגלל קשיים תקציביים. דורטמונד החליפה אותה ברגע האחרון, אלא שגם לה לא היה כסף, וכדי לחסוך בעלויות תכנן האדריכל את האצטדיון החדש ללא מסלולי ריצה, בניגוד מוחלט לתקנון ההתאחדות הגרמנית בתקופה ההיא. "הוא פשוט התעלם מהחוקים, וכך קיבלנו אצטדיון בסגנון אנגלי, עם יציעים קרובים לדשא והרבה מקומות עמידה. אמנם היינו אז בליגה השניה, אבל האפקט היה גדול בלי קשר", נזכר הסה.
מועדון קטן גדול
במשחקים במסגרת אירופית מקומות העמידה אסורים, ותכולת היציע הדרומי קטנה משמעותית, אבל כפי שניתן לראות בכל הזדמנות זה לא פוגע באווירה. על הנכס הזה רוצים אוהדי דורטמונד לשמור בכל מחיר. הם מעוניינים בהצלחת הקבוצה וחולמים על זכיה שניה בליגת האלופות, אבל חוששים שהמועדון יגדל מעבר למידותיו. "היום בורוסיה מצופה לנצח כמעט בכל משחק. כשאתה אוהד קבוצת מרכז טבלה, כל שבוע יש משחק גדול. עכשיו זה כבר לא ככה. התפיסה משתנה", אומר בושקו, ושואף למצוא את האיזון בין ניצחונות קבועים על הדשא לתשוקה של האנדרדוג.
הערב, גם אם רוב האוהדים לא יצליחו להיכנס ליציע הדרומי, ו"אוהדי ההצלחות" השנואים ינהרו כדי לצפות בחצי-הגמר, המשאלה הזו תתממש במידה מסוימת. דורטמונד תהיה גם קבוצת פאר וגם אנדרדוג. זה השילוב המושלם מבחינת האוהדים שזהותם שונה ב-180 מעלות, לפחות לפי תפיסתם שלהם, מזהות אלה שמאכלסים את היציעים במינכן, בברצלונה ובמדריד. הם רוצים להישאר כאלה, אבל גם לקחת את הגביע. הם לא רוצים להיות מועדון גדול, אלא מועדון קטן גדול.
ואז, באישון לילה, הם יוכלו להתגנב ולהדביק את סמל קבוצתם האהובה במשרדים של באיירן מינכן. על רוח השובבות הזו ישמרו ב-The Unity, גם אם ז'וזה מוריניו יובס הערב.