באמת, כולם היו בניי. ראדה, איתן, אלירן, דור, מושיקו, אני אוהב את כולם. אבל בשבת, כשמכבי פיגרה 2:0 מול בני יהודה, היה ברור שצריך מישהו מיוחד שיוציא אותנו מהבור. מישהו עם אופי, בלי פחד, שמתעלה במיוחד ברגעים האלה. מישהו עם ביצי יען, שלעולם לא חש מצוקה. להפך, כשאין מצוקה, כשהכל נע על מי מנוחות, הוא רדום. כשאין לו אתגר, משעמם לו, הוא נעלם. אבל באותם רגעים בשבת, בפיגור 2:0, הוא התעורר. עם צמד אדיר. זה היה ברור, זה היה צפוי. ערן זהבי.
אוהדי מכבי תל אביב זוכרים לא מעט תפניות דרמטיות העונה. רגעים חשובים, אירועים מכוננים, שכבר כשהם קרו הורגש שיש להם פוטנציאל לשנות גורל של עונה שלמה. למשל, ההחלטה לשחרר את ברק יצחקי. למשל, הפנדל שברק לוי הציל בדקה ה-90 מול רמת גן. למשל, הגול של לוגסי, הקאמבק ברמת השרון. אבל ה-רגע ה-מכונן היה ה-0:4 בדרבי. שם חלה התפנית, שם התודעה של הקבוצה השתנתה, זה מה שעיצב אותה והגדיר אותה מחדש. והאיש שעשה את ההבדל היה ערן זהבי.
צפו בשידור החוזר ותיזכרו, איך כבר בהתחלה הוא הסתער קדימה, בעט לשער, והלהיט את הקהל. איך בדקה השמינית, מול היריבה המושבעת, זו שעד אז מכבי הצליחה לנצח אותה רק פעמיים ב-17 המפגשים האחרונים, במצב של 0:0, אחרי בעיטה שלו שנהדפה לקרן הוא נעמד, הרים את הראש, הניף ידיים וסימן לקהל של מכבי: קדימה, זה הרגע, להתעורר. כמו גלדיאטור שמרטיט את היציעים, שנייה לפני שהוא נועץ את החרב. כאילו התחייב בפניהם, באנו לנצח. בלי פחד, באמונה שלמה.
להזכירכם, עד אז אמרו על מכבי שהיא קורסת נגד הגדולות. שאוסקר גרסיה פחדן. אפילו פרימו הרשה לעצמו לפרסם את הטור שהפך למיתולוגי. אבל אז בא זהבי למשחק שמגדיר עונה שלמה - אולי אפילו תקופה - ומסמן לקהל, "חברים, פה זה נגמר". הגדולות? מי אלה הגדולות? אנחנו ה-גדולה. אין שום דבר מקרי בזה שהוא בישל את השער הראשון רק חמש דקות לאחר מכן. זה רק סמלי שהוא עשה את זה תוך כדי נפילה. הוא מעד, אבל מיד קם. החליק, אבל עדיין מסר. אחר כך עטר, שתמיד התקשה במשחקים הגדולים, כבש צמד. אחר כך זהבי בישל לראדי את הרביעי. בדרבי הזה הכל השתחרר. מכבי החדשה יצאה לדרך, ומאז קשה לעצור אותה.
תיזכרו במאזן של מכבי נגד הגדולות עד זהבי, ובמאזן שלה אחרי שהוא הגיע. שני דרבים לקחנו, את בית"ר הבסנו, בקרית שמונה ניצחנו, מול בני יהודה הפכנו. בדרבי השני הוא כבש בוולה, ובישל אחד נוסף בדרך לניצחון. זהבי הוא הקילר אינסטינקט, הוא השאראס שלנו, הרוצח השקט, האיש והתפוקה. יש מספיק חבר'ה נחמדים (מיכה, ייני, אלברמן) שעלולים להיתפס כרכים, יש מספיק שחקנים שיכולים לכבוש את השלישי והרביעי מול עכו. לא רוצה להמעיט בתרומה של כל השאר (חס וחלילה!), אבל זהבי הוא שדרוג מנטלי. "דרבים", כתב פעם המכביסט רוטהולץ, "לא מנצחים שחקנים, מנצחת אישיות". וזהבי, רק הנוכחות שלו על הדשא משנה את הגישה של הקבוצה. כמו שאמרו חכמינו, הוא מניאק שיודע שהוא מניאק.
לא אכחיש. החיבור עם זהבי עדיין לא מושלם. קשה לי. מה לעשות, אני טיפוס סנטימנטלי. בראש עדיין מהדהד השער ההוא, זה שגרם לי לסיוטים. לא קל להתמסר למי שרץ באותה הטבעיות אליהם ואלינו, קשה לי להשתחרר מהעננה שמעליו. עדיין יש לי עם זהבי תחושת חוסר ביטחון, חשש בסיסי. כמו לצאת עם בחורה יפהפייה, שסוחפת אותך ליחסים פרועים, ואתה מפחד להתמסר, מפחד להתאהב, כי אתה זוכר אותה עם אחרים, ומרגיש שהכול רעוע.
אבל זו טעות. במקום לפחד, צריך ליהנות מהרגע. כמה פעמים יוצא לך להיות עם מלכת הכיתה? נכון, היא ביץ', אבל לפחות היא איתך. בגלל זה העזיבה שלו את הקבוצה ההיא הייתה בלתי נמנעת. מה יש לו לחפש אצל הנרגנים התבוסתנים האלה? הוא ציפור חופשית, ווינר בנשמתו, יש שיאמרו מכביסט. רק השבוע הודתה חאליסי ב"משחקי הכס" ש"חיילים נאמנים זה חשוב, אבל עם שכירי חרב מקצועיים מנצחים במלחמות". וזה זהבי. באד אס קול מאדרפאקר. עדיין חושד בו, אבל במקביל נהנה. אז בואו נשים את זה על השולחן: הוא שיחק פעם בפאלרמו, אז מה? הגיע הזמן לשים את המטענים מאחורינו. אני מרגיש, ערן, שזו תחילתה של ידידות נפלאה.
