המעגל בן 13 השנים נסגר אתמול בדקה ה-37.
ניק קיינר-מדלי חטף עוד חסימה משפילה ואז שחרר ההיכל אנחת אכזבה קולקטיבית, שמכיר כל מי שנכח במשחק של מכבי בחיים שלו - אלא שהפעם הייתה זו אנחה קצת אחרת: לא ה"אווו" המאוכזב, הכעוס, המוכיח, כי אם "אההה" ארוך, מזדהה, אמפתי. כמו תגובה של מישהו שרואה מתאגרף במשקל 100 קילו מוריד בנוק-אאוט לקרשים יריב קטן וצנום; "אההה" מבין שכזה, שאומר: אאוץ', זה נראה כואב.
וכולם הנהנו בהשלמה. ואף אחד לא כעס.
אם נידרש פעם לשאלה מתי ירדה מכבי מגדולתה, מתי הקיצה מהחלום - מתי נסגר המעגל שנפתח באביב 2000, עם זריחת שושלת גרשון-בלאט הראשונה בשמי אירופה - נאמר שהאירוע המכונן התרחש רשמית אתמול ולא לפני שנה או שתיים. כי הפעם כולם - כולל אנשי מכבי עצמם - מבינים שזה אמיתי; שהמועדון הודח מחבורת הצמרת.
בעונה שעברה, אחרי הסדרה מעוררת הכבוד מול פנאתינייקוס, עוד היו אנשים ששיקרו לעצמם, שטענו בתוקף שמכבי הגדולה עדיין כאן - הנה, אפילו לפאו של אובראדוביץ' לקח חמישה משחקים מלאים להכניע אותה. אבל מי שראה מעבר למספרים היבשים והחזיק במעט פרספקטיבה קלט את המהלך הגדול, הכולל; הבין שזהו חלום תעתועים, חזיונות של אנשים בעלי כוח שכנוע עצמי, סיפורים שיכולים לספר לעצמם רק אנשים שחיים בהכחשה.
אפילו בריאל מרגישים זאת; שחקניה חגגו את ההישג במתינות. חדר ההלבשה שלה היה פחות נרגש מהמצופה. התיישבתי ליד ג'ייסי קארול, זה שאמור היה להגיע לכאן לפני שנתיים מגראן קנריה (דרישת הספרדים לביי-אאוט של 350,000 דולר חיסלה את העסקה), ושאלתי אותו האם מישהו במדריד ציפה ל-3:0. הוא נראה מעט מובך נוכח השאלה הישירה, אבל השיב בכנות: "לא, לא ציפינו. זה היה הרבה יותר קל מכפי שחשבנו. ניצחנו כל משחק בספרות כפולות. אנחנו נוסעים ללונדון עם חיוך".
העולם האלטרנטיבי הזה, שבו מכבי תל אביב עודנה מנויה על העילית של אירופה, הולך וקורס כבר כמה עונות. אולי טוב שההתפכחות נעשית כך, בשלושה משחקים כואבים - כנראה הסוויפ המביך בתולדות המועדון - ולא בתהליך גסיסה איטי, שנראה היה שיסתיים במוות עם סיום הטופ-16 אבל התעכב במספר שבועות.
מותר להיאחז בזיכרון, אבל חייבים לשחרר את הנשמה לעולמה. מכבי תל אביב הגדולה יכולה כעת לנוח על משכבה בשלום.
***
עתה, משהנקודה הזו מוסכמת על כולנו, ומתוך ההנחה שהופנמה גם על-ידי חברי ההנהלה, עלינו לחשוב הלאה: מה ניתן לעשות אחרת. כיצד תטפס חזרה מעלה?
בפני מכבי עומדות שתי אפשרויות מנוגדות. הראשונה היא לאמץ מחדש את הלך הרוח התבוסתני של שנות ה-90' הרעות - במלים אחרות, שימור אופן ההתנהלות הנוכחי: הנמכת ציפיות, הימור על זרים אנונימיים (או בירידה) בכסף קטן יחסית, וציפייה שהשלם יעלה על סך חלקיו. זו כמובן לא ציפייה ריאלית והיא אמורה להסתיים, בדרך כלל, במפח-נפש.
השנייה היא להבין שדרושה חשיבה מחודשת על כל הפילוסופיה הניהולית והפיננסית. בהנחה שהבעלים לא יכפילו לפתע את התקציב, וגם לא יביאו כמה מיליוני דולרים בכל עונה מהבית (אף שזה בדיוק מה שקורה בכל קבוצת כדורסל מובילה באירופה), כדי שיגיעו לכאן כדורסלנים טובים יותר שיספקו תוצאות טובות יותר מכבי תצטרך לבחור באחת משתי דרכים: למצוא דרך להגדיל את ההכנסות, או לבצע פשרות היסטוריות, כואבות, בסגל השחקנים שלה.
אם לא תבחר באופציה התבוסתנית, דבר אחד בטוח: בדרך לשינוי המיוחל תצטרך מכבי לוותר על חלק מהזהות שלה. זה יכאב, זה יהיה קשה, אבל זהו צעד הכרחי.
איך מכבי תגדיל באופן משמעותי את ההכנסות?
רק בדרך אחת: אם מכבי תחליט שהיא מוותרת על הליגה הישראלית בליגה זרה - ה-VTB, הליגה המזרח-אירופאית, מוכנה לשלם למכבי הרבה כסף כדי לראות אותה בפנים; זה יכניס למכבי עוד כמה מיליוני דולרים, מה שיאפשר לה להמשיך ולהחזיק ישראלים יקרים וגם להביא לכאן זרים טובים יותר.
החיסרון הוא שמכבי תתנתק באופן רשמי מהכדורסל הישראלי. סביר להניח שהאיגוד לא יותיר למכבי להצטרף לליגה בשלבים מאוחרים, כפי שקורה עם קבוצות האדריאטית, וספק רב אם יאפשר לה אפילו להשתתף במפעל כמו גביע המדינה.
התקשורת לא תאהב את זה. והטענות הישנות יועלו מן האוב ויקבלו חותמת רשמית: למכבי לא באמת אכפת מהמדינה. לא אכפת לה חלק מהכדורסל הישראלי. היא בכלל לא רואה בעצמה חלק מקולקטיב הספורט שלנו. אוהדיה הוותיקים של מכבי, ובכלל כל האוהדים שעדיין מתעקשים לשיר את התקווה בפאתוס לפני כל משחק יורוליג, ייקלעו למשבר זהות קשה. אבל הם בטח יפתרו את הדיסוננס הזה עם תירוץ שיאמר, בערך, שבשביל זכייה ביורוליג, שכמובן תעלה את קרנה של מדינת ישראל, הכל מותר, וזהו בעצם האקט הפטריוטי ביותר.
גם המפרסמים של מכבי לא יאהבו את זה. חלקם אולי יעזבו במחאה. אבל מכבי תסתדר.
***
עם זאת, זו אפשרות שנראית לי פחות סבירה. מכבי מבינה מה היה (ועודנו) מקור כוחה: האתוס. הציבור. שמעון מזרחי מבין היטב שהוא לא יכול להתכחש לליגת הכדורסל הישראלית. וכך מה שהייתה פעם המקפצה של מכבי הפכה למשקולת שמונעת ממנה להמריא מעלה.
עם זאת, האופציה האחרת טובה יותר בעיני. אבל לא בהכרח קלה יותר. האופציה הזו אומרת שמכבי תחליט לוותר על כל סמליה המקומיים, שאוכלים לה חלק גדול מהתקציב, ותחזור לבסס את הסגל הישראלי שלה על שחקנים צעירים ורעבים. כאן דרוש זעזוע חד, אמיתי וקשה: ליאור אליהו, גיא פניני ויוגב אוחיון - שנראים שבעים ואדישים ואמורים לעלות בעונה הבאה, יחד, בערך 3.5 מיליון דולר ברוטו - צריכים לעזוב.
לא כל המחליפים שלהם יהיו צברים (נשתמש בביטוי המכובס הזה) - הפטריוטיים הלאומניים (במלים אחרות, הגזענים) יטענו בוודאי שלכנות חבורת שחקנים שבבסיסה נמצאים חבר'ה כמו אלכס טיוס וסילבן לנדסברג בשם "סגל ישראלי" זהו לעג לרש.
אבל כאן צריכים להעיר שתי הערות: הראשונה היא שהקבוצה של 2004-2006, שהייתה בוודאי אחת האהודות בתולדות המועדון, התבססה על שאראס ופארקר ובאסטון ו-וויצ'יץ' - שלא גדלו על אסקימו לימון, ולא אכלו בשבתות ילדותם ארטיק שוקו-בננה בחוף גורדון, ולא ראו את שלמה ארצי בקיסריה - וזה לא הפריע לאף אחד לשאת אותם על כפיים ולקרוא להם מלכי ישראל. אהבו אותם בגלל סיבה אחת: הם ניצחו. ואם החבורה העתידית של מכבי, בזכות ההתייעלות התקציבית, תנצח, מהר מאוד כולם יישכחו שגם לנדסברג וטיוס לא צמים ביום כיפור. גם דיוויד בלו לא צם.
ההערה השנייה היא שאת הסגל ה"ישראלי" הזה צריך להשלים תמהיל של ישראלים מבוגרים וצעירים, שמה שמשותף להם הוא רעב. במה עדיף יוגב אוחיון, שנראה לעתים קרובות מדי העונה ענוג ומדושן - אפילו שלשיא קריירת היורוליג שלו הגיע בזכות שלושה משחקים טובים בעונה שעברה - על מורן רוט הצנוע והרעב?
גל מקל צריך להיות שם נוסף ברשימה הזו. יותם הלפרין הוא פתרון קל מדי; הוא אומנם יגיע לכאן רעב, אחרי שנים מבוזבזות בחו"ל, ויהיה מוכן לחתום בסכומים נמוכים יותר. אבל מקל מייצג משהו אחר מהלפרין: הוא רוצה לאכול את העולם. הבעיה היא שאחרי מה שעבר עם מכבי הוא לא מסוגל לראות, נכון להיום, צהוב-כחול בעיניים.
ויש עוד שני חבר'ה נשכחים: איתי שגב ועידן זלמנסון. במכבי מתגאים על היהלומים שבכתר מחלקת הנוער, שהוקפצו לקבוצה הבוגרת. הבעיה היא שהם לא רואים פרקט. ועוד עונה על הספסל עלולה לפרק גם להם את הקריירה. אם כל קבוצות הליגה, ללא יוצא מן הכלל, נותנות קרדיט לישראלים צעירים (לא משנה שמחוסר-ברירה כלכלי לעתים), מדוע מכבי לא יכולה לשלב לפחות אחד משניהם ברוטציה? ממי וממה היא חוששת?
***
אם מכבי תבחר באפשרות השנייה, היינו זו של שחרור הישראלים השבעים והחתמת הרעבים, היא תוכל לחסוך, במצטבר, אולי 2-2.5 מיליון דולר ברוטו. זה יספיק כדי להביא לכאן זר אחד ברמה גבוהה. לא די בכך. מכבי תצטרך לגרד עוד שני מיליון דולר מאיפהשהו.
האפשרות הנגישה ביותר היא להביא כסף מהבית. אני לא יכול לדרוש את זה מהבעלים של מכבי. זה הכסף שלהם. אבל אפשר להזכיר להם אמת אחת, נצחית וישנה: מכבי שייכת לאוהדים שלה. הם בעלי הבית האמיתיים. והם יכולים לדרוש את זה מהבוסים. הם יכולים להגיד להם: אם אין קבוצה טובה - אין מנויים ב-5,000 שקל. אז תעשו את הבחירות שלכם. זה נשק יום הדין של האוהדים; המנויים מכניסים למכבי למעלה משמונה מיליון דולר בעונה.
כך קובע ההסכם הבלתי-כתוב בין בעלי קבוצות הספורט לבין האוהדים: אנשי העסקים שמקבלים לידם את הזיכיון לניהול המערכת, את הפיקדון היקר הזה, מחויבים לעשות הכל כדי לבנות קבוצה טובה. הכל. והאוהדים יכולים לדרוש מהבעלים בפשטות (ישנם משפטנים בעולם הטוענים שעומדת לאוהדים גם זכות משפטית כזו. אבל זה לפעם אחרת): אם אין ביכולתכם הכלכלית להחזיק מערכת כמו מכבי, ובכלל, אם אתם מכביסטים אמיתיים כפי שאתם מתיימרים להיות, וותרו-נא על חלק מהמניות - על כולן, אם צריך - ופנו את מקומם לאנשים מתאימים יותר.
אגב, אם מיטש גולדהאר שופך בקבוצת הכדורגל עשרות מיליוני דולרים בשנה, גם אוהדי קבוצת הכדורסל יכולים לצפות להשקעה כספית של הבעלים. ההטבות והכוח שמקנה חזקה במותג יוקרתי כמו מכבי הם אדירים. לא בכדי מסרבים הבעלים לשחרר אחיזה. במובן הזה, הויתור על רענן כץ היה הצעד הלא-מכביסטי ביותר שניתן להעלות על הדעת, והיום מכבי משלמת על כך את המחיר.
אפרופו כץ: לחבריו הקרובים הוא מספר שהוא מוכן לחזור, למרות הזובור הציבורי שעבר לפני ארבע שנים. הנה אתגר למשפחות פדרמן, רקנאטי ומזרחי: אם אתם באמת אוהבים את מכבי, ומבינים שבמגבלות התקציב הנוכחי אין אפשרות לבנות קבוצה מאיימת, מדוע לא תבלעו את הרוק, תרימו טלפון למיאמי, תוותרו על כמה אחוזים מהעסק ותעצימו את הגב הכלכלי?
האם המכביזם עומד לנגד עיניכם - או שמא הכבוד? ואולי זה הרצון לשלוט, הרצון הבלתי-מרוסן הזה - גם במחיר החלשת המועדון?
***
אם אכן כך יקרה - מכבי תשחרר את הישראלים השבעים ותגדיל במעט את התקציב - כל הכסף שיתפנה, כחמישה-שישה מיליון דולר, אמור להספיק כדי לבנות קבוצה בקליבר אחר. אין ציפייה ממכבי שתשפוך עשרות מיליונים על שחקני-עבר, כמו פנרבחצ'ה-אולקר, וגם אין ציפייה שתפוצץ ארבעה מיליון אירו על איזה נבארו. תכנון תקציבי נכון יותר ותוספת קטנה יספיקו כדי לבנות קבוצה תחרותית לרמות הגבוהות (כל זאת בהנחה שבמכבי יתחילו לעשות שיעורי בית ולא ינחיתו כאן עוד פלאניניצ'ים).
הכסף הזה יביא לכאן שני זרים ברמה גבוהה מאוד, שיתווספו לדווין סמית' ולשון ג'יימס. מכבי תצטרך להחתים עוד זר או שניים מדרג הביניים. אם תיפגע איתם, יש לה סיכוי.
הבעיה האמיתית של מכבי, אך זו הסמויה מן העין, היא ההיסטוריה והמורשת שלה; מכבי לא קבוצה שאוהבת להשתנות. והיא משתנה רק בלית-ברירה. אבל אולי, כפי שקרה בסדרת ההצלבה האחרונה שסיימה מכבי בסוויפ, בעונת 98/99 מול קינדר בולוניה ז"ל, גם הסוויפ מול ריאל יהווה קו פרשת מים. אחרי הסוויפ ההוא הגיע שינוי מחשבתי; דיוויד בלאט חבר לפיני גרשון, והם הנחיתו כאן את האפמן ומקדונלד. עד שאתמול, בדקה ה-37, נסגר המעגל.
הנקודה האופטימית שאיתה נסיים את הסיכום הזה היא שמכבי הנוכחית הרבה יותר חזקה, עשירה ועוצמתית מכפי שהייתה בקיץ 99'. נקודת הפתיחה שלה בדרך לשינוי טובה הרבה יותר. מכבי פשוט צריכה להפסיק לפחד.
ohad@walla.net.il