ההפסד במשחק מספר 2 חרפן את דיוויד בלאט. נכון, ריאל מדריד טובה ממכבי תל אביב - עמוקה ממנה, מוכשרת ממנה; ובכל זאת, בלאט מאמין שזה אפשרי. שריאל היא לא בלתי-מנוצחת. שיש לה נקודות תורפה שאפשר לנצל.
בכל האימונים האחרונים, בכל תדריכי הוידאו, שב ודיבר עם שחקניו על נושא אחד: אמונה. הוא מרגיש שהוא יותר מאמין מהשחקנים שלו בהיתכנות המשימה.
התסכול של בלאט נובע מההבנה שהמשחק השני יכול היה להיות בידיים של מכבי. שחקניו עמדו, בגדול, ברוב המטרות הטקטיות שהציב בפניהם: אחוזי הקליעה של ריאל מבחוץ ירדו מ-50% ל-33%; כמות הפוזשנים של ריאל קוצצה מ-90 ל-83; הנחיתות בריבאונד צומצמה מ-44:28 במשחק הראשון ל-41:36 במשחק השני.
אבל מכבי לא ניצחה. ולפחות ברמת התחושה נראתה קרובה, בשום שלב, לניצחון.
מדוע? כי מכבי עדיין אפשרה לריאל כמות גדולה של הזדמנויות שניות (15 אופנסיב ריבאונד לריאל במשחק מספר 2); המשיכה לאבד כדורים בסיטונאות (15 איבודים במשחק מספר 2); ולהוציא את דיוויד לוגן, לא קיבלה התעלות מאף שחקן (שוב מדד שלילי לסמית', מספרים ''רגילים'' לג'יימס ולהיקמן). לוגן סיים את המשחק עם 4 מ-7 מבחוץ. יתר השחקנים פגעו רק ב-4 מ-14.
הכי הרגיז את בלאט שהשחקנים שלו לקחו מעט מדי לוז-בולס (כדורים אבודים). כמעט כלום. ריאל המשיכה לקפוץ לתוך השלטים, ניצחה את מכבי בכל קרבות הקרקע-קרקע, העלימה אותה במאבקים הפיזיים. אנחנו לא מספיק טובים כדי לא לנצח את ריאל בפיזיות, באגרסיביות, בנחישות, אומר בלאט. אנחנו לא מספיק טובים כדי לא לרצות יותר מהספרדים.
***
בלאט יודע שמכבי יכולה לחזור לחיים בסדרה הזו רק בזכות דברים שאינם קשורים לכדורסל. וזה מתסכל אותו; אתה לא יכול לשלוח מטוס פייפר לקרב אוויר מול אף-16. אתה לא יכול לנצח טנק עם רוגטקה. בלאט שומע את הביקורות של ההנהלה, כאילו הוא לא עושה מספיק, כאילו האשם הוא בו, ונפגע עד עמקי נשמתו. הוא מרגיש ששולחים אותו למלחמה מול צבא מסודר בלי נשק וציוד, וסומכים על נסים. בלאט לא מאמין בנסים.
אלו היו בערך יחסי הכוחות. היה עצוב לחזות במכבי מתרסקת מול חומת הכישרון והעומק של ריאל. התחושה הנוכחית היא שמכבי רחוקה מאוד, רחוקה מדי, מהעילית האירופאית. רחוקה כמעט כפי שהייתה בשנות ה-90'. דיברתי בטקסטים קודמים, בשיאה של מפלת הסיבוב הראשון בטופ-16, על השנים השחורות האלה. מאז שנות ה-90' (98/99 ליתר דיוק) לא פתחה מכבי סדרת פלייאוף ביורוליג עם שני הפסדים.
זה לא משנה שאף קבוצה בהיסטוריה של היורוליג לא חזרה לעולם מפיגור 2:0, ולמעשה אף סדרה שנפתחה כך לא הגיעה אפילו למשחק חמישי. בבית, בהיכל, מכבי אולי יכולה לנסות לגרד משהו. אבל זה בדיוק העניין: לגרד. במקרה הטוב, לתת לריאל איזו כאפה קטנה, ולברוח. לא להתמודד כשווה מול שווה.
אבל מאז שנות ה-90' הרבה דברים השתנו. ביחס לאמצע שנות ה-90' התקציב של מכבי גדל פי שלושה. כמות הקבוצות המאיימות ביבשת ירדה. האיטלקיות, שהיו לסיוט האולטימטיבי של מכבי אז - קינדר בולוניה ז"ל הייתה אחראית על הסוויפ המביך ב-98/99, רגע לפני ששושלת גרשון הראשונה שינתה את מאזן הכוחות - נמחקו; מי היה מאמין אז שנחזה בשלב שמונה האחרונות בלי נציגה מאיטליה, כפי שקורה העונה?
היווניות רזו. להוציא את ריאל וברצלונה, שנשענות בעצמן על מחלקות הכדורגל העשירות, גם הספרדיות מצויות בקשיים כלכליים. לבוראל כמעט הודחה בטופ-16 כי שחררה באמצע העונה את בראד אולסון, הכוכב שלה, לברצלונה. מה שנשאר זה צסק"א. לטורקיות שמפוצצות מיליונים בלי חשבון אבל מחתימות את כל השחקנים הלא-נכונים, בהתאם לקפריזות ניהוליות כאלה ואחרות, אני לא מתייחס.
יש למכבי חלון הזדמנויות היסטורי להשתלט גם על היורוליג. או לפחות להפוך לכוח אימתני. אין לה כמעט יריבות. אבל בשלומיאליות בלתי-מבוטלת היא נותנת להזדמנות הזו לחמוק לה מהידיים.
***
מכבי ניצחה בטופ-16 משחק אחד יותר מדי. או שחימקי הפסידה משחק אחד יותר מדי. זו התחושה הכללית. מכבי לא שייכת לרמה הזו, ואולי הדחה כואבת בשלב המוקדם הייתה מחדדת את התובנה הזו.
אבל אפשר שגם 3:0 מול ריאל יבהיר לאנשים במכבי את מעמדם המקצועי הנוכחי.
במשחק הערב אמור לחזות באדי בייקר, הסוכן של דווין סמית'. דבר לא השתנה בעניין סמית': למרות שני המשחקים המחרידים שלו, הוא צפוי להישאר, ובחוזה גדול. גם שון ג'יימס יישאר תמורת יותר כסף. השאלה היא מה תעשה מכבי ומאיפה תביא את המזומנים כדי להביא לכאן עוד שישה-שבעה שחקנים ברמה הזו, משהו שאפשר לצאת איתו למלחמה.
יש, בעיני, שתי אופציות: האחת היא להביא כסף מהבית ולהגדיל בכמה מיליונים את התקציב. אבל זה לא יקרה.
ולכן נותרה האפשרות השנייה: ניצול התקציב בצורה מקסימאלית, מבחינה מקצועית. אבל זה אומר שההנהלה תצטרך לקבל החלטות קשות, אולי בלתי-פופולאריות מבחינה ציבורית. היא אולי תיתקל במחאה תקשורתית. לדעתי, אין דרך אחרת.
הקבוצה תקועה בין שני כוחות מנוגדים: המאמן שלה, שלא מאמין בשחקן הישראלי (כפי הנראה כרגע, בצדק); וההנהלה שלה, שמפחדת מהתקשורת וחוששת מתגובת המנויים (מבחינתה, גם בצדק). זה מביא לפשרה שיוצרת קבוצה בינונית: לא כאן, בצמרת, ולא שם, בתחתית. תקועה היכן-שהוא בדרג הביניים, בין סיינה למלאגה.
בלאט צריך להביא תארים. זו המטרה שלו. בשביל זה הוא צריך כישרון. תעודת הזהות לא מעניינת אותו. ליאור אליהו וגיא פניני, שאוכלים מהתקציב כמעט 2.5 מיליון דולר ברוטו ולא נותנים כלום מבחינה מקצועית, הם הפיל שנמצא בחדר: עם הכסף הזה אפשר היה להנחית כאן זר-על שהיה משדרג את מכבי. אנחנו רואים איך ספאנוליס אחד עומד לקחת, בפעם השנייה, את החבורה האפורה של אולימפיאקוס לפיינל פור; ואיך דיאמנטידיס אחד שימש כנשק שובר-השוויון בין פאו הצנועה של פוסט-אובראדוביץ' לבין ברצלונה הגדולה. לו רק היה לבלאט שחקן כזה, מישהו שאפשר לבנות סביבו קבוצה.
אם למכבי יש אספירציות לבנות קבוצה שתוכל לדבר חזק מבחינה מקצועית, שלא תישען על קמעות ונסים ולחשים, היא תהיה חייבת לוותר במקום אחר. לוותר על הישראלים העשירים, ללכת על סגל ישראלי רזה וצנוע - עם שמות כמו טיוס ולנדסברג והלפרין - ולהקפיץ קדימה את החבר'ה הצעירים שלה, זלמנסון ושגב. מכבי משקיעה בהם הון כסף, אבל הם לא רואים פרקט. מדוע הפועל תל אביב יכולה לרוץ עם בר טימור, מדוע כמעט כל קבוצות הליגה מציגות סגל שבנוי, בחלקו הגדול, על צעירים כחול-לבן, מדוע אפילו ברצלונה יכולה להעלות מהספסל דור צעיר (אלכס אברינס, זוכרים?) - ורק מכבי מוותרת על הצעירים שלה?
בכסף שיתפנה תוכל מכבי להשקיע סכומים משמעותיים בחמישה-שישה זרים טובים. סמית' וג'יימס הם שניים. נותרו רכז, סקנד-גארד, פאוור פורוורד ואולי גם סנטר.
היתרון האיכותי ההיסטורי של מכבי על הקבוצות הישראליות נמצא בזרים. זה לא קורה השנה. אם מכבי תיפגע בזרים טובים, היא תוכל לשלב חבר'ה צעירים בלי פחד. זה התמהיל הנכון. ולא התמהיל הנוכחי, שבנוי חלקו משיקולים מקצועיים וחלקו משיקולים יח"צניים-פוליטיים-תקשורתיים.
יוגב אוחיון הוא שאלה מעניינת שעוד ניגע בה בהמשך. הוא אמור לעלות למכבי בעונה הבאה כ-300,000 דולר נטו. 600,000 דולר ברוטו. כמעט כמו ריקי היקמן אחד. כל אחד יכול לעשות את המתמטיקה בעצמו ולחשוב האם אוחיון ראוי לקבל ממכבי, באופן יחסי, סכומים כאלה. ממילא מכבי לא מתכוונת להתחרות בכסף של הקבוצות מרוסיה.
ואפרופו אוחיון: חבר מהענף הציע לי לבדוק כמה היה שווה בונוס הזכייה שלו ביורוקאפ עם קובאן (תשובה: כמאה אלף דולר. בנוסף, קובאן צפויה להוסיף כחמישים עד מאה אלף דולר לשחקנים שהיו משמעותיים בגמר ובונוס של כמאה חמישים על זכייה בליגת ה-VTB. רק כדי לסבר את האוזן, רק הבונוסים, לא כולל שכר הבסיס הגדול, כמעט שווים לחוזהו הכולל של אוחיון במכבי). בעונה הבאה, ככל הנראה, יחזור אוחיון לשמש כינור שני מהספסל, כפי שקרה ברוב העונה שעברה. לו רק השלים את המעבר לקבוצה הרוסית יכול היה להיות היום חלק מאלופת היורוקאפ, בשכר גדול הרבה יותר, עם אופק מקצועי רחב יותר. ואחר כך, כפי שקורה בדרך-כלל עם ישראלים מצליחים, היה בוודאי זוכה להצעה נדיבה ממכבי - וחוזר ארצה כמנצח. ההשפלה הייתה נמנעת ממנו. ואולי ברוסיה היה לומד משהו חדש על עצמו ובכלל על כדורסל.
זה לא קרה. אוחיון העדיף את הפתרון הקל. גם מכבי מעדיפה לקבל החלטות קלות, נכונות, אבל לא החלטות צודקות. את מה שאוחיון ייתן לה בעונה הבאה, לפחות בליגה, יכול לתת לה מורן רוט בחצי מחיר. אם צריך להמר, אוחיון יישאר כאן. רוט - אולי לא.
***
לפני תחילת הסדרה מול ריאל חזרו כולם למאבקים ההיסטוריים מול ריאל. אז הנה סיפור רלוונטי, מהעת האחרונה, על מכבי וזיכרון.
לפני כמה שנים הקימה מכבי מחדש קבוצת ותיקים. מי שעמד בלב העשייה הוא אוהד אדוק, יהלומן בשם מנשה יזדי. החברה שלו, דאימונדס פוראבר, הפכה למממנת העיקרית של קבוצת הותיקים. דורון ג'מצ'י, חברו הטוב של יזדי, ניהל את הפרויקט בפועל, כאשר יזדי היה מעורב בכל פרט.
השניים הרימו פרויקט שתפס תאוצה; קבוצת הותיקים של מכבי החלה להתאמן אחת לשבוע יחד, ערכה משחקי ראווה באופן תכוף - כמה בכל חודש - ואף יצאה במספר הזדמנויות למשחקי ראווה וטורנירים בחו"ל.
קבוצת הותיקים הזו הפכה לכוח. כששחקני הקבוצה הנוכחית וקבוצת הותיקים הוזמנו יחד לאירועים, במקומות רבים עוררו כוכבי-העבר היסטריה גדולה יותר מהחבורה של היום. זו אקסיומה: מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי ואולסי פרי וטל ברודי ועודד קטש עדיין מרגשים יותר את הציבור מלוגן וקיינר-מדלי.
הבעיות החלו ברגע שהנהלת מכבי זיהתה את הפוטנציאל העסקי. זה קרה לפני למעלה משנה. יזדי החל לשמוע שמועות על כך שההנהלה מתכוונת לסנף אליה רשמית את קבוצת הוותיקים, שפעלה בשנים האלה במנותק ממנה. הוא שמע שגם אלקטרה, הספונסרית, לוטשת עיניים לפרויקט, אחרי שהבינה שיש כאן אפשרות להגדיל את החשיפה למותג שלה (עד אז, לאלקטרה לא היה כל קשר לקבוצת הוותיקים).
יזדי שאל מה קורה, ובמכבי הרגיעו אותו. עד שלפני שלושה חודשים קיבל לפתע הודעה שהקבוצה אכן חוזרת לשליטת ההנהלה. החסות של חברת היהלומים של יזדי בוטלה; גופיות משחק חדשות, ללא הלוגו של דאימונדס פוראבר, הוזמנו. הקבוצה נותרה בניהולו של דורון ג'מצ'י, אבל כעת קובעת המדיניות הפכה להיות ההנהלה.
השחקנים הותיקים, שהפכו עם השנים לחבריו הטובים של יזדי, קיבלו קשה את הבשורה. חלקם אף איימו שיפסיקו להגיע - הכל נעשה בהתנדבות, כמובן - אם יזדי לא יחזור.
בסופו של דבר הרוחות נרגעו, אבל יזדי לא שב. אלקטרה אומנם לא מופיעה על החולצות, אבל גם לא החברה של יזדי. הוא הודח, או למעשה "הועלם" (אי-אפשר להדיח מישהו שרק תרם מהונו הפרטי ועשה למען הקבוצה ללא תמורה, אבל זה מה שקרה).
יזדי נפגע עד עמקי נשמתו ואחרי עשרות שנים הפסיק להגיע למשחקים בהיכל. קבוצת הוותיקים של מכבי ממשיכה לפעול, אבל עכשיו הכל קצת יותר עצוב. גם בגלל יזדי וגם בגלל הפרידה האחרונה מהפעילה המרכזית מירב צוק ז"ל, שהלכה לפני כמה חודשים לעולמה בגיל 27.
היסטוריה, מורשת, זיכרון; העסקים חזקים מהכל.
* דורון ג'מצ'י, בשם קבוצת הוותיקים של מכבי תל אביב, סירב להגיב.
* טל ברודי אמר לוואלה! ספורט: "אלקטרה רוצים להיכנס לקבוצת הותיקים, אבל אני לאטחושב שזה צריך לקרות על חשבון מנשה, שתמך ועזר המון. הוא חלק גדול מכל מה שקרה והוא לא פחות מחשוב מהשחקנים. אם לא היה את מנשה לא הייתה גם קבוצת הותיקים".
ohad@walla.net.il
