במתנ"ס כלשהו במרכז הארץ קיימת בריכה חצי אולימפית, שלטענת הורים רבים ששולחים אליה את ילדיהם, טמפרטורת המים שבה לא ממש מתאימה למד הטמפרטורה. כך, ההורים הממורמרים מתלוננים על המים ה"קרים" שילדיהם נאלצים לטבול בהם, מה גם שהמאמנים ה"קשוחים" בכלל לא מאפשרים לאותם הורים לשבת להם על הראש במהלך האימון.
הדוגמה הזאת יכולה רק להעלות גיחוך אצל הקיבוצניקים של פעם. למרבה הצער, קיבוצניקים של פעם הם לא בהכרח אלו שהקימו את הקיבוצים מאפס, אפילו לא אלו שישנו בבית ילדים. קיבוצניקים של פעם יכולים להיות גם אלו שהספיקו ליהנות מהערכים של התנועה הקיבוצית לפני שהם נעלמו לגמרי, וזה אומר שלצורך העניין מדובר גם בילדי שנות ה-80 וה-90, שידעו מה זה לעשות ספורט מבלי להתפנק. אחד מהם הוא גל נבו, אחד משני השחיינים הטובים בישראל היום, שבניגוד לילדים מהבריכה שהזכרנו כאן, למד שחייה במים הקרירים של הסחנה, גם אם זה היה בימי החורף הקרים ביותר. ככה זה כשאתה גדל בקיבוץ חמדיה.
גל נבו נולד ב-1987 בקיבוץ חמדיה לבן הקיבוץ אהוד ולקארן, מתנדבת מאנגליה שהעדיפה את הבקעה על פני האי הבריטי. "למדתי לשחות עוד מלפני שאני זוכר", מספר נבו ומוסיף: "אמא שלי מספרת שהיא הוציאה לי את האוויר מהמצופים בהדרגה עד שכבר הסתדרתי לבד בבריכה של הקיבוץ. בגיל 9 הצטרפתי לחוג של המועצה המקומית עמק המעיינות. הייתי שייך בעצם לאגודת הפועל גלבוע שכבר לא קיימת היום, והבריכה שלנו הייתה ממוקמת בקצה הסחנה. זאת הייתה בריכה בנויה, אבל המים שלה היו מים טבעיים מהמעיין. בסופו של דבר זה היה חריג מאוד אם מישהו מהקיבוץ לא היה הולך לחוג ספורט, אבל אנחנו קיבוץ די קטן בסך הכל, כך שלא צמחו ממנו הרבה ספורטאים".
נבו עצמו הפך לשגריר הספורט מספר 1 של הקיבוץ ושל האזור כולו, וכיום הוא מחזיק במדליית ארד מאליפות אירופה בבריכות אולימפיות, בעוד 5 מדליות ארד מאליפויות אירופה בבריכות קצרות ובמקום שישי באליפות העולם ב-2009. חוץ מזה הוא השתתף פעמיים במשחקים האולימפיים בלונדון 2012, וסיים במקום העשירי במשחים ל-200 ו-400 מטר מעורב אישי.
אותה בריכה בסחנה ששימשה את הפועל גלבוע היתה בריכה חצי אולימפית עם תשעה מסלולים, ועבור ילדי האזור זה היה מעל ומעבר, אם כי היום התנאים שלהם נשמעים קצת הזויים. "בגלל שהמים היו בסחנה, גם בעלי החיים שרואים שם בדרך כלל היו נכנסים לבריכה שלנו. היינו שוחים ליד דגים באופן קבוע, וגם צלופחים, צפרדעים וחולדות כבר הפכו להיות חלק מהעניין. במשך תקופה ארוכה הבריכה הזאת הייתה בשיפוצים, כך שבתור ילדים התאמנו גם בסחנה עצמו במשך מספר חודשים. המים שם היו באותה טמפרטורה כל השנה אבל כן, קפצנו למימי הסחנה גם בימי החורף".
מה שכן, גל נבו לא הספיק להשתייך לדור שבו רוב הקיבוצניקים ניצלו את בריכות השחייה שלהם כדי להפוך לשחיינים מצטיינים, או לפחות לשחקני כדורמים. "האמת היא שהספורט שמשך את רוב בני הקיבוץ היה הכדורסל. בסך הכל היינו קרובים לאולם בנדל בצמח וכולם נסעו לשם כדי לראות משחקים ולהתאמן. אני אישית התאמנתי בכדורסל פעם או פעמיים, זה הספיק לי".
בבית בנדל לא שיחקו רק הקבוצות האזוריות, גם מכבי תל אביב נהגה לשחק שם בטורנירי קדם עונה מדי שנה, מה שחשף אותה גם בפני ילדי האזור, ואולי זו אחת הסיבות ל"מעבר" שלהם אל ענפי הספורט היותר פופולריים. דוגמה נוספת לכך היא סגירתה של אגודת הפועל גלבוע בשנת 2002. גל נבו היה אז בן 15 ועבר לאגודת הפועל זבולון, מה שאילץ אותו לעבור לגור בקיבוץ יגור. בגיל 16 הוא כבר עבר לפנימיית המחוננים במכון וינגייט, ופרט לגיחה למכללת ג'ורג'יה טק בארצות הברית, נבו מתאמן שם מאז ועד היום. כיום הוא משלים את השירות הצבאי שלו שנדחה בגלל הלימודים במכללה, וגר עם בת זוגו בראשון לציון. אל קיבוץ חמדיה הוא מגיע בסופי שבוע, אבל דואג לא לפספס את הביקורים בבקעת בית שאן.
"אני חושב שאם הייתי יכול לשחות שם כמו שצריך, ואם בת הזוג שלי הייתה יכולה למצוא שם עבודה, היינו יותר מרוצים לחזור לשם. במצב הנוכחי, גם בני דורי חוזרים לשם רק בסופי השבוע, רובם מצאו את מקומם במרכז הארץ. כולם היו רוצים להישאר שם, אבל הקיבוץ הזה עבר הרבה משברים ובהגדרה שלו, מה לעשות, אנשים מתייחסים אליו כחור. אם אתה לא נוסע צפונה דרך כביש 90, אין לך ממש מה לעשות בחמדיה. מה שמדהים זה שלמרות שמדובר בקיבוץ כזה קטן, רוב האנשים מכירים אותו. אני לא יודע למה".
גל נבו התרגל ממזמן לחיים במרכז ולנסיעות לחו"ל, והוא אוהב את זה. עם זאת, הוא לא מסתיר את אהבתו הגדולה למקום בו גדל, ומרגיש שבתור מי שהוכר בקיבוץ כספורטאי, הוא צריך לעבור עוד חוויה מתקנת. "בהתחלה השוק של הצפיפות בעיר היה לי קשה כי זה לא משהו שמכירים במקום שאני בא ממנו. האמת היא שאנחנו היינו די סגורים בתוך עצמנו. עד גיל 17 כשהוצאנו רישיון הבילוי שלנו היה בעיקר לשבת בקיבוץ ולקשקש, אחרי זה פשוט היינו מסתובבים בין הקיבוצים באזור, לא יותר מזה. אצלנו ילדים מכיתה ז' התחילו להשתלב בעבודות של הקיבוץ. יצא לי לעבוד קצת, אבל לא יותר מדי כי הייתי פטור מזה כספורטאי. אני תמיד אומר שביום שאני אפרוש, אני אצטרך להשלים את העבודה שם".
בתור מי שהחליף את העבודה בקיבוץ בעבודה סיזיפית אחרת, נבו מתקשה לשמור על קשר עם האנשים שאיתם גדל כי כנראה שככה זה במקום שרוב האנשים במדינה מתייחסים אליו כשכוח אל, והצעירים שבמקום לא מקבלים יותר מדי הזדמנויות להתפתח מבלי לברוח מהבית. "אנחנו משתדלים לשמור על קשר, אבל ככל שהזמן עובר פתאום צריך לעשות יותר תיאומים והכול נהיה קשה יותר. אנחנו משתדלים להגיע לשם תמיד ולהיפגש, ואני מקווה שזה יישאר ככה".