יוסי בניון וביברס נאתכו ייפגשו הערב (חמישי, 22:05, ספורט1 ו-HD) ברבע גמר הליגה האירופית במה שיהווה הדרבי הישראלי במעמד הבכיר ביותר מאז המפגש הכפול בין אברהם גרנט ובניון בחצי גמר ליגת האלופות לפני חמש שנים. בניון היה ללא ספק השגריר הבכיר של הכדורגל הישראלי ב-10 השנים האחרונות וכבר הופיע פעמיים בחצי גמר אירופי. נאתכו הוא אולי הפוטנציאל הגדול ביותר להיכנס לנעליו ולעשות קריירה אירופית מפוארת לא פחות מהקפטן. לרגל המאורע, דירגנו את 10 השגרירים הבכירים של ישראל מלבד קפטן הנבחרת. הקריטריון לכניסה לרשימה הוא שחקנים שיצאו לאירופה אחרי בניון, כלומר מאז 2003 ולכן היא לא כוללת שמות גדולים כמו רוני רוזנטל, חיים רביבו ואיל ברקוביץ'.
כמעט נכנסו לרשימה: בן שהר, תמיר כהן, אלמוג כהן, גל אלברמן, רוברטו קולאוטי, דודו ביטון, רמי גרשון.
10. ליאור רפאלוב
עונות באירופה: 2
קבוצות: קלאב ברוז'
רפאלוב יצא לאירופה בתזמון אופטימלי על הנייר, בגיל 25, אחרי זכייה באליפות ובתואר שחקן העונה. ההצלחה הגדולה שלו נעוצה בעובדה שהוא כמעט לא נזקק לזמן התאקלמות ותוך זמן קצר הפך לשחקן מוביל בקבוצת צמרת בבלגיה בדיוק כמו שהיה דומיננטי בשנה האחרונה שלו בירוק. המספרים שלו שעומדים על 18 שערים ו-18 בישולים בכל המסגרות בקצת פחות משנתיים מעידים על החשיבות שלו. זה לא עניין של מה בכך. לא מעט כוכבים יצאו מישראל בשיאם, התרסקו באירופה ושבו מהר מאוד לחממה המקומית. רפאלוב יצא כשחקן בוגר והמשיך את תהליך ההתבגרות שלו גם בבלגיה. בינואר, צסק"א מוסקבה הרוסית הייתה מוכנה לשלם עליו חמישה מיליון יורו, אבל ברוז' סירבה. למרות זאת, כל ההערכות מדברות על כך שרפאלוב לא יישאר בבלגיה עוד זמן רב והקריירה שלו נראית כרגע בדרך הנכונה קדימה.
9. פיני בלילי
עונות באירופה: 7
קבוצות: איסטנבולספור, קייסריספור, סיבאספור, אנטליהספור
בלילי הוא מסוג השחקנים שזכו להערכה והצלחה דווקא מחוץ לכדורגל הישראלי. הוא היה הצלע הפחות נוצצת של קבוצת "תינוקות קשטן", חלוץ טוב, אבל כזה שלא תמיד זכה לכבוד הראוי לו בימים בהפועל תל אביב. בטורקיה הוא פרח, הקהל העריץ אותו, אבל גם השנים הנהדרות שלו שם לא העלו את מעמדו בישראל. בלילי כבש 13 שערים בעונת הבכורה שלו באיסטנבולספור ובעונות השיא שלו הוביל את סיבאספור הקטנה למאבק אליפות עיקש מול הגדולות מאיסטנבול. שב לפני שלוש שנים לבני יהודה, לא הותיר חותם וכיום הוא בליגה א', אבל מעט מאוד שחקנים ישראלים יכולים להתגאות בקריירה של שבע שנים, רובן טובות, באירופה. הקריירה של בלילי קצת נשכחה מהתודעה. לא בצדק.
8. עדן בן בסט
עונות באירופה: 2
קבוצות: ברסט, טולוז
בן בסט מסמל את הדור הבא של השגרירים. שחקנים שהבינו שאפשר לוותר על הצלחה בקבוצה גדולה בישראל ולבצע את הפריצה באירופה. שנים שהוא נחשב בארץ לפוטנציאל לא ממומש, בן בסט רשם שנתיים מופלאות בהפועל חיפה והחליט שליגת העל הספיקה לו. הוא בחר בקבוצה קטנה, קיבל דקות גם כשלא שיחק טוב ואת התוצאות אפשר לראות היטב בנבחרת. הוא שיפר את הסיומת, את ראיית המשחק, גיוון את הסגנון שלו וכעת הוא נחשב בצדק לבאנקר בהרכב הנבחרת לפני שמות הרבה יותר נוצצים ממנו. בן בסט נמצא רק בתחילת הדרך והמעבר לטולוז בינואר היה צעד בכיוון הנכון. אחרי שהצליח מעל המצופה בקבוצה קטנה בליג 1, המטרה הבאה שלו תהיה להיות טוב באותה מידה בקבוצה מהדרג הבינוני, שכבר סיפקה לא מעט שחקנים לפרמיירליג. אם זה יקרה, השמיים הם הגבול מבחינתו.
7. בירם כיאל
עונות באירופה: 3
קבוצות: סלטיק
אחד המדדים להצלחה של שחקן באירופה הוא הצמיחה במעמד מרגע ההגעה. אצל כיאל זה בא לידי ביטוי בצורה מושלמת. הוא נחת בסלטיק כשחקן אלמוני ולא יקר מליגה נידחת ותוך זמן קצר ביותר תג המחיר שלו קפץ ושמו הוזכר לא אחת כמועמד למעבר לקבוצות באנגליה. סלטיק אולי לא האימפריה האירופית שהייתה בעבר, אך עדיין מדובר במועדון פאר עם משאבים וסגל שחקנים גדול. כיאל התאקלם תוך זמן קצר, תפס מקום בהרכב, התחבב על האוהדים, שימש בתקופה קצרה כקפטן הקבוצה ואלמלא שתי פציעות שקטעו את עונותיו הראשונות בשלב מוקדם, ייתכן והיה היום בליגה אחרת. סלטיק היא אולי המקפצה הטובה ביותר לפרמיירליג וכיאל נמצא צעד קטן אחד ממעבר גדול. אולי אז הכדורגל הישראלי יסתכל עליו ויעריך אותו בצורה הראויה וסופסוף ישכח לו את הטעות ממשחק הנבחרת ביוון.
6. תומר חמד
עונות באירופה: 2
קבוצות: מאיורקה
סיפור הסינדרלה של חמד ידוע. ילד שלא השתלב במכבי חיפה, יצא למסע מתסכל של השאלות, ירד ליגה עם אחי נצרת, חזר לקבוצת נעוריו למורת רוחו של המאמן ולקח את הצ'אנס המאוחר בשתי ידיים. לא מעט אנשי מקצוע כבר ויתרו על חמד, אבל הוא לא ויתר על עצמו מה שהופך את ההישג שלו למדהים עוד יותר. הרי רק לפני שלוש שנים חמד ירד ליגה עם נצרת והיום הוא בספרד. רק לפני שנתיים קיבל מלואיס פרננדז זימון בכורה בנבחרת והיום הוא שני בטבלת המבקיעים בקמפיין מוקדמות המונדיאל. איך שלא מסתכלים על זה, מדוברחלוץ לה ליגה לגיטימי שמספק מספרים יפים (16 שערי ליגה בפחות משנתיים) למרות שמשחק בקבוצה חלשה. הוא עדיין לא מספיק יציב ביכולת וסובל מעליות, ירידות ותקופות יובש, אבל השנתיים הללו מלמדות שהקריירה האירופית שלו נמצאת רק בתחילת הדרך. דרך שבסיומה חמד עשוי להיכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי כאחד מגדולי החלוצים שידענו.
5. מאור מליקסון
עונות באירופה: 2.5
קבוצות: ויסלה קרקוב, ולנסיין
מליקסון הוא השחקן השלישי (ולא האחרון) ברשימה שכמעט איבד את עצמו בכדורגל הישראלי ונולד מחדש באירופה, מה שמעלה לא מעט תהיות לגבי ההתנהלות בביצה המקומית. מליקסון היה ילד פלא, אבל ברוב השנים נע בין קריסה תחת הציפיות להרגשה שלא סופרים אותו, במיוחד בכל הקשור לנבחרת ישראל. מה שלא קרה בישראל, קרה בגדול דווקא בפולין. בין לילה הוא הפך לסופרסטאר נערץ, הקהל המקומי התאהב בווירטואזיות שלו והפרשנים הכתירו כזר הטוב בהיסטוריה של הליגה והופעלו עליו לחצים אדירים לייצג את הנבחרת שאירחה את יורו 2012. מליקסון הוביל את ויסלה לאליפות והיה שותף לקמפיין אירופי מוצלח. למרות קריסה כלכלית של הקבוצה שפגעה מקצועית, הוא הרוויח ביושר את המעבר לצרפת. מליקסון התבגר באירופה. חזק יותר פיזית, לוקח על עצמו יותר, לא דופק חשבון. מנהיג. זה בדיוק מה שמצופה משגריר בכיר. להשתפר ולהביא את היכולת מהקבוצה לנבחרת. מליקסון אמנם בן 28, אבל אפשר וצריך לראות אותו כאחד מעמודי התווך לקראת הקמפיינים הבאים.
4. טל בן חיים
עונות באירופה: 9
קבוצות: בולטון, צ'לסי, מנצ'סטר סיטי, סנדרלנד, פורטסמות, ווסטהאם, ק.פ.ר
ההתלבטות לגבי הבלם הישראלי הבכיר לא הייתה קלה. מצד אחד, צריך להצדיע לו על תשע השנים באנגליה ועל הדרך שהובילה אותו לשם. מצד שני, יש מקום לבקר אותו על קבלת ההחלטות. בן חיים לא היה משופע בכישרון או נתונים פיזיים מרשימים, אבל הוא הגיע לאן שהגיע בעזרת מחויבות, נחישות ועבודה קשה. היו לו עונות נהדרות בבולטון וז'וזה מוריניו לקח אותו בשיאו לצ'לסי. ייתכן שהקפיצה הייתה גדולה מדי. אולי בן חיים היה צריך להישאר בקבוצה מהדרג השני באנגליה כי משם הקריירה שלו חוותה נסיגה.
הוא ספג ביקורות על התקופות במנצ'סטר סיטי וסנדרלנד ועל גובה החוזה בפורטסמות. כיום, קל יותר לזכור את בן חיים "שכיר החרב" ולא את הדברים היפים שעשה, אבל בשורה התחתונה, לצד הביקורת והירידה בדקות המשחק, השם שלו עדיין מחזיק אותו באנגליה וזה הישג יפה כשלעצמו. גם בגיל 31 וגם כשהוא לא משחק בקביעות, בן חיים הוא עוגן הגנתי בנבחרת ישראל. שחקן יציב שמספק את הסחורה כאשר נקרא לדגל. פייטר אמיתי. הקריירה האירופית שלו לא נגמרה. הוא יכול וצריך למצוא קבוצה שהולמת את מידותיו ולשחק בקביעות עוד שנתיים או שלוש ואפילו להוביל את הנבחרת גם בקמפיין הבא ובכל מקרה, בן חיים ייזכר ובצדק כאחד הישראלים המצליחים באירופה.
3. ביברס נאתכו
עונות באירופה: 3
קבוצות: רובין קאזאן
רק השבוע דווח בתקשורת הרוסית שטוטנהאם וסביליה מעוניינות בנאתכו. הדיווח הזה, שהצטרף לדיווחים קודמים שקשרו את נאתכו למעבר לקבוצות בליגות בכירות ביבשת, מספר בצורה מושלמת את הסיפור של הקשר. נאתכו יצא לקאזאן כשחקן בוסר שעוד לא השלים את תהליך הפריצה וההתבגרות ועכשיו הוא כוכב של קבוצת צמרת בליגה סופר איכותית שמשלמת משכורות ודמי העברה בעשרות מיליונים. אף אחד לא ירים גבה אם קאזאן תמכור בקיץ את נאתכו תמורת שבעה, שמונה או עשרה מיליון יורו. אף אחד לא מטיל ספק ביכולות שלו להיות חלק משמעותי מקבוצה כמו טוטנהאם. זה ההישג הבלתי נתפס של נאתכו. הישג ששמור לגדולים באמת.
בקאזאן נאתכו הוא הדינמו, המנוע. נמצא בכל מקום במגרש, מחלץ כדורים, מנהל התקפות, אחראי בלעדי על ביצוע כל הכדורים הנייחים, מבשל וכובש. הוא שיפר כל אספקט במשחק שלו והתחושה היא שהשיא עוד לפניו. הופעות טובות מול צ'לסי ברבע גמר הליגה האירופית יכולות לפתוח לנאתכו דלתות לרמות הגבוהות ביותר ובכל מקרה, זה הזמן שלו לחשוב ברצינות על עזיבת הליגה הרוסית. המפגש בין נאתכו לבניון הוא סימובלי. בניון יצא לסנטאנדר בגיל 21 והגיע למקומות הכי גבוהים ביבשת. נאתכו עזב את הפועל תל אביב בגיל 22 וצריך לכוון לאותם מקומות וכן להיות מנהיג דומיננטי בנבחרת כמו הקפטן הנוכחי. אם נאתכו יכלכל את צעדיו בתבונה, מקומו בהיכל התהילה של הכדורגל הישראלי, לצד הגדולים ביותר, מובטח.
2. אליניב ברדה
עונות באירופה: 6
קבוצות: גנק
את הקריירה של ברדה בגנק אפשר להגדיר רק במילה אחת: מופלאה. את המעמד והשם להם הוא זוכה בבלגיה קשה להסביר במילים. ברדה הוביל את גנק לגביע, אליפות והופעות בשלב הבתים של ליגת האלופות והליגה האירופית. הוא כבש 66 שערים בכל המסגרות והפך לאחד הכובשים המצטיינים בתולדות המועדון. הוא השחקן הישראלי היחיד ששיחק שש שנים באותה קבוצה. השני בין השחקנים הפעילים בהבקעות במדי הנבחרת (12, רק בניון כבש יותר). מודל לחיקוי בכל הקשור להמשכיות, צניעות ומקצוענות. ועדיין אליניב ברדה הוא אולי השחקן הכי אנדרייטד בכדורגל הישראלי. למה? בגלל הנטייה הלא מובנת שלנו לזלזל בכדורגל הבלגי.
למרות שברדה השיג הכול בבלגיה, יכול להיות שהוא יכול היה להגיע רחוק יותר. בחור שקט שלא רדף אחרי פרסום ותהילה, נשאר הרחק מאור הזרקורים מה שאולי פגע גם בדרך הסיקור כלפיו בארץ. היו לו הצעות, עסקאות על סף סגירה, אבל הוא תמיד שם את צרכי המשפחה לפני הקריירה. היה ועדיין טוב לו בגנק ולכן העדיף להישאר. הוא כבר בן 31. החוזה שלו מסתיים בתום העונה, בגנק מתעקשים על הארכה בעונה אחת והחלוץ נלחם כדי להישאר לתקופה ארוכה ואולי לסיים במועדון את הקריירה כשהאוהדים מתייצבים מאחוריו במאבק להשארת הסמל. גם אם ברדה לא יישאר בגנק, סביר שההצעות מבלגיה ומחוצה לה יזרמו. ובארץ? הגיע הזמן שאחד החלוצים הטובים של דורנו יקבל את הכבוד הראוי לו. אנחנו מסירים בפניו את הכובע.
1. דודו אוואט
עונות באירופה: 10
קבוצות: רסינג סנטאנדר, דפורטיבו לה קורוניה, מאיורקה
2003. אוואט לא מצא את מקומו בכדורגל הישראלי. שביט אלימלך וניר דוידוביץ' תפסו לו את המקום בנבחרת ובגדולות. אז הוא יצא לאירופה להיות שוער שני בסנטאנדר וישב שנה שלמה על הספסל. 2013. ברזומה של אוואט 277 הופעות בלה ליגה והוא הפך לשוער עם הכי הרבה הופעות בהיסטוריה של מאיורקה. הוא שבר את שיא ההופעות לשוער בנבחרת ולמרות הביקורת שהוא סופג מדי פעם, מדובר בדבר הכי קרוב שיש בכדורגל הישראלי לקונצנזוס. לא בטוח שאוואט ייכנס לטופ 5 השוערים הגדולים שהיו לנו, אבל הוא ללא ספק השוער המצליח ביותר. האיש שהגיע הכי רחוק.
אוואט הוא אייקון במאיורקה ושוער לה ליגה טוב. נכון שזו אולי השנה הכי פחות טובה שלו שעוד עלולה להסתיים בירידת ליגה. נכון שהוא טעה בגדול מול פורטוגל, אבל כשמסתכלים על התמונה הכללית, על 10 שנים בספרד, על כל ההישגים, אין ספק שמדובר בשגריר הכי גדול שהיה לישראל מאז בניון. הרי גם מבקריו הגדולים נאלצים להודות שכרגע, למרות מספר כישרונות, אין שוער ישראלי בשל ומוכן להיכנס לנעליו. על אחת כמה וכמה לא אחד שיהיה מסוגל לעשות קריירה אישית דומה.
