זה לא סוד שעל קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב עברו שני עשורים לא קלים, עם אליפות אחת בלבד מאז 1996, ומעמדה נפגם בשנים האחרונות, בעקבות הישגים בינוניים וכישלונות גרנדיוזיים. התקשורת כבר החלה להתייחס אליה בזלזול, קבוצות קטנות הביכו אותה בגביע המדינה שוב ושוב, אבל תמיד הייתה קבוצה אחת שהזכירה לצהובים מתל אביב שהם אימפריה; קבוצה אחת שהתעקשה להזכיר לתל אביבים את עוצמתם ההיסטורית, את מעמדם הבכיר. הכוונה היא, כמובן, למכבי חיפה, שלא שוכחת ולא סולחת, ומבלי להתכוון, רק מנציחה את מעמדה כאחות הקטנה והמקופחת.
תמיד, למשל, בתור אוהדי מכבי, הפתיע ואף שעשע אותנו לשמוע את ההצהרות של שחקני חיפה לפני משחקים מול אחותם הגדולה מתל אביב. "ככה חינכו אותנו, מגיל ילדים", נוהג להגיד הקפטן החיפני, יהיה אשר יהיה, "המשחק שהכי חשוב שצריך לנצח, זה מכבי תל אביב". וכשככה מסבירים לילדים, ככה מחנכים, כשזה מה שמלמדים אותם, רק מגבירים את הפחד ומפתחים את המיתוס. מבחינתנו זו מחמאה, אך גם טבעי. זה גם מסביר מדוע - למרות שרשרת ההצלחות של הירוקים בעשורים האחרונים הם עדיין מגיעים למשחק מול מכבי תל אביב במעין יראת קודש, שחשוב לציין: היא לא הדדית.
במחלקות הילדים של מכבי תל אביב זה עובד אחרת. כל משחק צריך לנצח, ללא קשר לזהות היריבה. אומנם לדרבי מול הפועל יש חשיבות מיוחדת, אבל רק סמלית, על רקע יריבות עירונית ארוכת שנים. יש שיכנו את זה מכביזם (אני אישית מעולם לא התחברתי למונח והעדפתי להגדיר את זה כמקצוענות נטו), אבל בסופו של דבר זה הרבה יותר פשוט ובסיסי: אנחנו רק רוצים לנצח. כל משחק. אולי בקרב אוהדי הכדורגל הצעירים זה אחרת, אינני יודע, אבל מבחינתנו, הוותיקים, אלה שזוכרים שהעולם התחיל עוד לפני 1984, מכבי חיפה היא עוד קבוצה שצריך לעבור.
אין לנו שנאה מיוחדת לחיפה. להפך, יש אפילו הערכה מסוימת, כמעט חיבה. מצדנו, כל עוד אנחנו לא אלופים, הם יכולים לקחת אליפות בכל שנה. בכיף. למעשה, במשחקים של חיפה במסגרות האירופאיות, אפילו איחלתי לה הצלחה. זה רק מסמל את מעמדה הייחודי, של קבוצה שאי אפשר לשנוא, אבל שוב, זה לא באמת עומד לזכותה. את מכבי תל אביב שונאים בכל פינה בזכות המיתוס אותו עוזרת לטפח קבוצת הכדורסל, את הפועל תל אביב מתעבים בזכות יומרותיה השונות, את בית"ר ירושלים אי אפשר לאהוב אם לא נולדת לתוכה, ורק מכבי חיפה ממשיכה להיות הבחירה הטבעית של כל ילד נייטרלי שלא יודע את מי לאהוד. שנאמר, קבוצה סימפטית.
לא רוצה שזה יישמע מזלזל. להפך, יש לי הרבה כבוד לעבודה הטובה בחיפה ולניהול היעיל של שחר. פשוט אף פעם הקבוצה הזו לא הצליחה לעורר בי רגש או לסחוט אמוציות. לא לשנוא, בטח שגם לא להתרשם (מלבד לקבוצה ההיא של ברקו ועטר, היחידה שהותירה חותם).
גם האובססיה המוזרה הזאת שלהם לכנות את עצמם "מכבי" חושפת רגשי נחיתות, שגם הצלחות של 30 שנה לא יכולות למחוק. מכבי תל אביב לא ביקשה או דרשה את הבלעדיות על "מכבי". היא פשוט זכתה בזה, ניכסה את זה לעצמה, על ידי דומיננטיות בכל ענפי הספורט, מרלף קליין ועד השלשה של דווין סמית, משייע גלזר ועד הבחירה של מיטש גולדהאר, מהכדורעף והכדוריד ועד למחלקות הילדים בכל הארץ. העיסוק הזה, עם השלטים של החיפנים "מכבי יש רק אחת", הוא מבחינתנו מביך. תניחו לזה.
האירוניה היא שאפילו אנחנו כבר התחלנו להתייאש מקבוצת הכדורגל, אומנם לא הפסקנו לאהוב, אבל זיהינו רפיון לא אופייני, והרגשנו שהיא מאבדת את הזהות, אך לשמחתנו תמיד הייתה שם חיפה, עם הקנאה הקיצונית, עם רגשי הנחיתות, עם תחושת הקורבן מול "מדינת תל אביב", עם שירי הנאצה נגד שחקנינו גם כשהיא לא משחקת מולנו, והזכירה לנו שבוע אחרי השבוע: אתם הרף, אתם האתגר.
ומבחינתנו, במיוחד השנה, מיותר להתעסק ביריבה, כי יש לנו מטרות גדולות יותר. מאז ומעולם השתדלנו להתמקד באהבה לקבוצה שלנו ולא ברגשות מרירים, אבל כרגע עומדת על הפרק אליפות, המטרה הנשגבת מכולן. כדי להשלים את המשימה עלינו לעבור כל מכשול, כל יריבה, תהא אשר תהא, בלי קשר לצבע המדים שלה. אנחנו עומדים בפני שבוע קריטי, עם שלושה משחקים קשים ומפרכים, אולי השבוע המכריע של העונה. לא תשמעו ממני "הדרבי לפני הכל", מבחינתי אין חשיבות סמלית לניצחון על חיפה כדי להמחיש טענה או כדי להראות עליונות, כל משחק הוא שלוש נקודות, בדרך לצלחת המיוחלת, בדרך למטרה הנעלה מכולן. ואם בדרך גם נצליח להגדיל מהחיפנים את הפער בטבלת האליפויות, לא נכחיש, זה בהחלט יהיה נחמד.