וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

יהיה שמח

עדי רובינשטיין

1.8.2002 / 20:11

העונה, אחרי הנפילה של הנבחרת ועם העליה של לה-פן, צפוי הכדורגל הצרפתי לרתוח לא רק על המגרש. עדי רובינשטיין על היריבות החמה של הליגה הכי מיוחדת באירופה

הנבחרת הצרפתית אמנם התרסקה בקול תרועה שקטה מאוד במונדיאל, אבל הכדורגל הצרפתי הוא עדיין סקסי, לעיתים מסעיר ובטח לא דומה לשום דבר שקורה עכשיו באירופה. מבחינת הכדורגל, הוא מזכיר את הימים היפים של שנות השבעים, אך גם שנות השמונים הרעות באות היטב לידי ביטוי בצורת גזענות וחוליגניזם. משחק העונה – דרבי התרבויות בין פריס סן ז'רמן למארסיי, הוא חבית נפץ עצבנית לא פחות מ'ממפגשי האחווה' של גלאזגו ואיסטנבול. מה שמנע ממנו להתפוצץ עד עכשיו היה הצלחת הנבחרת הצרפתית, שהעניקה תחושת אחדות מדומה. מה יהיה העונה אף אחד עדיין לא יודע, אבל מבט אל המרכיבים של היריבות הזאת יכול להסביר עד כמה רב הוא פוטנציאל הפיצוץ.

פריס סן ז'רמן

הקבוצה הגדולה של אחת הערים החשובות באירופה הוקמה רק ב-1970. מדובר במועדון צעיר יחסית למועדונים אחרים בצרפת ובאירופה בכלל, עובדה הנובעת כנראה מהעובדה שכדורגל בצרפת הוא משחק של מהגרים. מהגרים היו בצרפת עוד במאה ה-19, אבל לעיר הבירה הם הגיעו בצורה מאסיבית רק בסוף שנות השישים, תחילת שנות השבעים, של המאה ה-20.

חלק נרחב מאוהדיה של פ.ס.ז' הוא פאשיסטי , נאצי ואלים בדרגות שבאירופה כבר כמעט לא מוצאים. יציע השרופים , שממוקם מאחורי השער המערבי של האיצטדיון, מכיל בתוכו צעירים בסביבות גיל העשרים לחייהם, רובם לבנים ומשועממים. הם שונאים זרים, שונאים אפילו אוהדים (מהמוצא הלא נכון) של הקבוצה שלהם והכי הרבה הם שונאים את מארסיי. בכל הזדמנות הם מחפשים מכות, במיוחד אם מדובר בקבוצות אירופאיות שמגיעות לפריס (העדפה לקבוצות טורקיות).

את השחורים שלהם הם דווקא אוהבים. ניקולאס אנלקה, הכוכב לשעבר, הוא אהוב לבבם. הוא אמנם לא פוגע כבר כמה שנים טובות, והבריז לאנגליה או ספרד בכל הזדמנות, אבל האוהדים חולים עליו. כשצרפת חגגה את הדאבל, הגיעו השחקנים לסיבובי הדאווין בעיר. בכל מקום עלתה הקריאה: "ניקולא א-פריס". ניקולאס לפריז. או כמו שאמר לי פעם אוהד של הקבוצה: " אנלקה שיחק בספרד, באנגליה והוא לא יודע מילה אחת לא בספרדית ולא באנגלית. כמו פריסאי אמיתי."

האוהדים של פ.ס.ז', ממש כמו שאר תושבי עיר האורות, אוהבים הכל אותנטי. הם רוצים את הכדורגל שלהם צרפתי, רצוי פריסאי. את הסטאד דה פרנס הם החרימו והעדיפו להישאר באיצטדיון הישן הפארק דה פרנס (עם פ' דגושה). רק תנו להם את מארסיי פעם פעמים בשנה והם מסודרים.

מארסיי

לא קיים מקום בעולם שבו שונאים את הפריסאים כמו במארסיי. תחפשו תחפשו ולא תמצאו. את הגרלת הבתים למונדיאל ערכו במארסיי וכאשר הוגרלו הקבוצות שישחקו בפריס, עלה על המסך סרטון קצר של העיר. בוז מחריש אוזניים נשמע היטב בכל הטלוויזיות בעולם.

כמעט כל שיר של אוהדי מארסיי מסתיים ברצון לבצע מעשה – רצוי כזה מהסוג האנאלי - באוהדי פ.ס.ז'. שרים לשחקן, שרים לקבוצה, שרים אחרי ניצחון, שרים אחרי הפסד. בכל מקרה, השורה האחרונה היא שהפריסאים: מזד.. בתחת.

קשה למצוא בחורה במארסיי שלא חולה על הקבוצה. הכוסית הכי מדהימה תריץ לכם בראש את ההרכב שזכה בגביע האלופות. כשיש משחק כולם נעים לכיוון ה"וולנדרום" ודירה באיזור האיצטדיון היא נכס שאין כדוגמתו בעיר המזרח תיכונית. כשכמה פריסאים אמיצים מגיעים לעיר הנמל, למשחק הטעון ביותר בליגה הצרפתית, הם מודעים לעובדה שמכות הם בכל מקרה יקבלו. כשאוהדי מארסיי מגיעים לבירה, מתחילים להתנפץ נפצים כבר בקו המטרו שמוביל לאיצטדיון. הצרפתים חולים על נפצים והדבר משמש גם כדי להביע שמחה וגם כדי להתגרות והלהצהיר "אנחנו בשטח". אוהדי מארסיי מודיעים על הגעתם בפיצוצים מחרישי אוזניים ובשירת: "אנחנו המרסייסז, אנחנו הולכים לנצח, פריסאים מזד... בתחת" (בצרפתית זה נשמע הרבה יותר טוב).

הנבחרת

רשת התקשורת "קאנאל פלוס" יצאה מיד אחרי היורו אלפיים בקמפיין לקראת תחילת הליגה - "בקיץ כולנו היינו כחולים, עכשיו, כולנו חוזרים לצבעים שלנו". מדובר, תודו, בקמפיין שיווקי נחמד שקורא לאנשים להתחבר לחבילת השידורים של הערוץ.

הצבעים, שעליהם מדובר כאן, הם כמובן צבעי החולצות של הקבוצות. אך נדמה שכאשר חוזרים כל אוהדי הכדורגל לאהוד את קבוצתם, מתפוררת אותה אחדות, הספק מזויפת, סביב הנבחרת. לאחר הזכייה במונדיאל ב-1998 יצאו ההמונים לרחובות כשהם עטופים בדגלי צרפת והכריזו על זידאן כנשיא הבא. אחרי הזכייה ביורו, כבר הוצפו הרחובות בדגלי אלג'יר וטוניס. המהגרים הצרפתים לא התביישו במוצאם ושרו בצרפתית שירים לזיזו כשהם עטופים בדגלי ארץ מוצאם. זה לא הפריע לאף אחד, כולם חגגו וניפצו נפצים עד שעות הבוקר המוקדמות.

הכל טוב ויפה, עד שמגיעים לליגה – תמונת המראה האמיתית של החברה. שם, במשחקים הנערכים קרוב לבית וללב, שבוע אחרי שבוע, עונה אחרי עונה, נעלמים דגלי הלאום של אלג'יר וטוניס. אם נסתכל לרגע על קבוצות הליגה הראשונה שיפתחו את העונה הקרובה, נוכל לראות שרוב הקבוצות מגיעות מערים בהן זכה המנהיג הפאשיסטי, לה-פן, ברוב מוחלט. שם, זיזו הוא לא יותר ממלך ליום אחד. בשאר הימים הוא בסך הכל עוד שחור שתופס לילד שלנו את מקום העבודה.

עוד בוואלה!

רוצים להוזיל הוצאות משפחתיות? חבילת סלולר משתלמת במיוחד!

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully