אפשר לומר שהמשחק מול צפון אירלנד אמש (שלישי) היה ההמשך הישיר למשחק מול פורטוגל ביום שישי. גם ביכולת, גם בסגנון וגם בשיטה. שוב, כמו מול פורטוגל, נבחרת ישראל לא התעלתה, אבל ידעה להשיג 100 אחוז הצלחה במעט ההזדמנויות שהצליחה לייצר לעצמה. גם הפעם ראינו שהנבחרת התאפיינה בחשיבה הגנתית, שמשפיעה מאוד על היכולת. כשאתה מכוון הגנה, עובד הגנה ודורש הגנה (גם מהשחקנים בחלק ההתקפי), וכשזה מגיע עד הגבלה ממשית קשה מאוד לספק יכולת.
עד לדקה ה-75 כמעט שלא ראינו מנבחרת ישראל מהלכים יפים או כדורגל נכון. היה מאכזב מאוד לראות שליטה מוחלטת של הצפון אירים מתחילת המשחק. למרות שהנבחרת שיחקה עם חמישה קשרים, עדיין השליטה בשדה הייתה של המארחת. איתי שכטר כמעט לאורך כל המשחק היה בודד וחסר אונים מול ההגנה החסונה שמולו, ולא קיבל את העזרה הראויה.
מתברר שלא תמיד ריבוי קשרים נותן לך את השליטה במרכז השדה. ישראל עיבתה את הקישור, אבל עדיין לא הצליחה לשלוט, להניע כדור או לייצר מצבים. במצבים כאלה מה שצריך לעשות זה להכניס עוד חלוץ או עוד קשר התקפי, שיידע להעביר את כובד המשחק לחלק המגרש של היריבה, ולנווט את הלחץ קדימה. רק ככה אתה משנה את המשחק, ולמעשה מעביר את השליטה לחוליית הקישור שלך. עם כניסתם של ליאור רפאלוב וערן זהבי בעלי יכולת התקפית יותר ראינו נבחרת מעיזה יותר, שגם מצליחה ליצור מהלכים ומגיעה מצבים. לשמחתנו, היא הצליחה לתרגם שניים מהם לשערים יפים.
ההתעקשות של אלי גוטמן על איתי שכטר היא לא בגלל המבצע המצוין שהוא ביצע, שהוביל לשער השני של הנבחרת, אלא בגלל השיטה שהוא מאמין בה. כשתומר חמד לא לרשותו, גוטמן היה חייב חלוץ פיבוט אחר, בעל יכולות של משחק עם הגב לשער מול השחקנים החסונים של הצפון אירים. חלוץ שיידע לשמור על הכדור, ולהפעיל את שחקני חוליית הקישור שמגיעים מאחור. שכטר, שמשחק בפרמיירליג, ניחן ביכולות האלו. כשהוא קיבל את העזרה, יכולנו גם לראות את היכולות הטכניות שלו.
בסופו של דבר, אי אפשר שלא להחמיא לנבחרת על התוצאות שהיא השיגה בשני משחקיה האחרונים בשבוע הקשה שציפה לה, אבל באופן אישי אני עדיין חושב שהיא צריכה לחשוב קצת יותר התקפית. לאורך זמן, לא נוכל להסתמך על יכולת אישית ואחוזי הבקעה גבוהים מאוד, כמו שהיו לנו מול פורטוגל וצפון אירלנד כמעט חמש מחמש. זה לא שגרתי, ומאוד יוצא דופן. אין ספק שכדי להתקדם ולשאוף קדימה, אנחנו צריכים לשפר גם את היכולת, וגם את סגנון המשחק שלנו. עדיין חסרה לי יכולת הנעת הכדור, עדיין לא ראינו יציאה להתקפות בצורה מסודרת. היו הרבה איבודי כדור, יותר מדי איבודי כדור, ואחוזי החזקה בכדור נמוכים, גם מול נבחרת לא טכנית במיוחד כמו צפון אירלנד.
לסיכום, אני לא רוצה להלל יותר מדי את דודו אוואט, על אף שהיה חלק חשוב מהניצחון בצפון אירלנד, אבל אני מקווה שגם נלמד משהו מהביקורת חסרת התקדים שהייתה כלפיו בארבעת הימים האחרונים, אחרי הטעות שהייתה לו מול פורטוגל. אוואט ראוי באופן אישי להערכה על העמידה שלו מול הביקורות, ביכולת שלו לגייס את כל הכוחות הנפשיים במשחק חוץ קשה. במשחק עם הרבה מאבקים אוויריים, הוא הכין את עצמו נכון מבחינה מקצועית, ועשה עבודה טובה. וכמו שלא היה צריך לקטול אותו, כך גם עכשיו לא צריך להלל יתר על המידה. הוא השוער של הנבחרת, וכל עוד אין לו מתחרה ראוי, אפודת השוער ראויה לו. כך חשבתי גם אחרי המשחק מול פורטוגל, ובטח שגם היום.