אי שם בשנות השמונים, בימים בהם עוד אפשר היה לחלום על אינטרנט או על טלוויזיה רב-ערוצית, הקהל שמע על אגדות הספורט רק מפה לאוזן, מספרים או מתמונות. כך, למשל, רוב האנשים קיבלו את האינפורמציה על אחד משיאי העולם הנדירים ביותר בתולדות האתלטיקה, שיאו העולמי של פייטרו מנאה בריצה ל-200 מטרים, שנקבע ב-1979, והפך למיתולוגי במשך כמעט שני עשורים. בשבוע שעבר מנאה מת בגיל 60, ואין פלא שבאיטליה הספידו בלי סוף את אחד הספורטאים הנערצים במדינה אי פעם. גם ברגעים כאלה, של זיכרונות מיתולוגיים, אנשי האתלטיקה זוכרים היטב את רגעיו הגדולים, אך כי גם אלו השנויים במחלוקת.
אחד העמודים המעניינים בספרי הספורט, או בספר השיאים של גינס, היה רשימת השיאים העולמיים באתלטיקה קלה. בקטגוריית הריצות, לצד שמות אמריקאיים ומזרח אירופאיים, הופיע השם האיטלקי המוזר הזה, לצד תוצאה עוד יותר מוזרה - 19.72 שניות. אחרי הכל, עד לימיו הטובים של קארל לואיס היה נדיר לראות ריצות 200 מטר שבהן ירדו מ-20 שניות. נכון שטומי סמית, האיש והאגרוף השחור, קבע כבר ב-1968 תוצאה של 19.83 שניות בגבהים של מקסיקו סיטי במהלך המשחקים האולימפיים, אבל 11 שנים לאחר מכן היה זה פייטרו מנאה שהדהים באותו אצטדיון בדיוק עם ריצת ה-200 שנחשבה למושלמת במשך כמעט 17 שנים. מה עמד מאחורי ההצלחה האדירה הזאת של האיש שנקרא באיטליה "החץ של הדרום", על שם הרכבת המהירה שמחברת בין צפון לדרום איטליה?
מאחר שבעבר היה קשה למצוא מידע על ספורטאים, מי שלא שלט ברזי האתלטיקה העולמית יכול היה לחשוב שפייטרו מנאה היה אחד מאותם ספורטאים שהבליחו פעם אחת בקריירה שלהם, באופן בלתי מוסבר, לפני שפרשו. אבל האמת היא שהוא היה הרבה יותר מזה. באיטליה מספרים על נער מוכשר בצורה בלתי רגילה, שהיה מרוויח כסף מסוכני הימורים שארגנו מירוצי ראווה בינו לבין נהגי מירוצים שנתנו לו מקדמה. אחרי שהוא והאנשים מסביבו הבינו את הפוטנציאל שהיה טמון בו, החלה ההשקעה האמיתית: בגיל 19 הוא הפך לאלוף איטליה בריצות הספרינט, ובגיל 20 כבר זכה במדליית ארד אולימפית בריצת ה-200 במשחקים האולימפיים במינכן (שם קבע 20.30 שניות).
בשנים שלאחר מכן מנאה הפך לרץ המוביל באירופה במרחק הזה, כשזכה באליפויות היבשתיות של 1974 ו-1978, אז עצר את השעונים על 20.16 שניות. בתווך, בתקופת המשחקים האולימפיים במונטריאול, הוא ביקש שלא לנסוע בגלל שלא הרגיש בכושר, אבל האיטלקים לחצו והוא נסע וסיים במקום הרביעי בזמן של 20.54 שניות. ב-1979, למרות שכבר היה בן 27, מנאה המריא לאוניברסיאדה שהתקיימה במקסיקו סיטי. הוא היה מבוגר מרוב הסטודנטים, אבל לאורך הקריירה שלו הוא לא הפסיק ללמוד, כך שהוא נהנה מתעודת הסטודנט שלו. אתלט העבר הבריטי איינסלי בנט, שהשתתף בריצת ה-200 באותם משחקים, סיפר השבוע בעקבות מותו של מנאה: "ראינו אותו לידנו, והיה ברור לנו שהוא הולך לשבור את שיא העולם. הוא פשוט נראה ככה, והבדלי הרמות בינו לבין שאר הרצים היו כל כך בולטים".
ואכן זה מה שקרה. עוד בשלב חצי הגמר מנאה שיפר את שיאו האישי כשקבע 19.96 שניות והפך ללבן הראשון שירד מ-20 שניות ב-200. בגמר עצמו הוא השלים קיצוץ של 44 מאיות משיאו האישי והדהים את העולם עם תוצאה של 19.72 שניות. וגם אם היו כאלה שטענו לאורך שנים שמנאה נהנה מתנאי הגובה של מקסיקו סיטי, צריך לזכור דבר אחד פשוט - מנאה שבר למעשה שיא עולם בן 11 שנה, שנקבע גם הוא באותם תנאים בדיוק על ידי אלוף אולימפי.
שיאו המדהים של מנאה עורר הדים כל כך גדולים בספרי הספורט, ולא בכולם אפשר היה למצוא את הנתון הכל כך חשוב: מנאה היה אלוף אולימפי במוסקבה 1980, לשם לא הגיעו האתלטים האמריקאים בגלל החרם. הוא גם היה רץ כמעט בלתי מנוצח בזירה האירופית, ובעיקר - ספרינטר מדהים בחלק השני של ריצת ה-200. את 100 המטרים השניים בריצת ה-200 שלו במקסיקו סיטי, הוא קבע בזמן של 9.38 שניות.
ובכל זאת, כמעט כמו כל ספורטאי שהתעלה על עצמו בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים, קשה למצוא את ה"כשרות" שאנחנו מחפשים בנרות אצל ספורטאים נערצים. במקרה של מנאה, הוא עצמו הודה בראיון שקיימו איתו ב-1987 שבתור ספורטאי הוא השתמש בהורמון גדילה, שככל הנראה עזר לו לשפר ביצועים. האצן האיטלקי התייחס בראיון לטיפול בהורמון גדילה שניתן לו על ידי פיזיותרפיסט אמריקאי לקראת סוף הקריירה שלו ב-1984, אבל העובדה שהורמון הגדילה לא נחשב אז לחומר אסור, עוררה סימני שאלה רבים באשר לביצועיו של מנאה, כמו הביצועים של רבים מהספורטאים הגדולים של אותה תקופה כולל קארל לואיס.
בכל מקרה, העובדה שמנאה הודה הפכה אותו אפילו לנערץ יותר באיטליה. שנה לאחר מכן, בניסיון הקאמבק השלישי שלו, הוא הניף את הדגל האיטלקי בטקס הפתיחה של משחקי סיאול 1988, שם בגיל 36 כשל לראשונה בניסיון להגיע לגמר אולימפי בריצת ה-200. לפני כן הוא עשה את זה ארבע פעמים ברצף, והיה לאתלט הראשון שעמד במשימה כזאת. 11 שנים לאחר מכן הוא הפך לפוליטיקאי, שייצג את איטליה בפרלמנט האירופי.
פייטרו מנאה יכול ליהנות מהעובדה שכל ספורטאי שקבע תוצאה נדירה בימים ההם, וגם בימינו, מעורר חשד מסוים. דבר אחד בטוח. גם לפני וגם אחרי מותו בגיל 60 (מסיבות שלא פורסמו) הוא נחשב לסמל גדול באתלטיקה. אף אחד לא יוכל לקחת ממנו את ההישגים האדירים, ומי שצפה בו רץ נהנה מאחד המסיימים האדירים של ריצות ה-200 בכל הזמנים. גם במוסקבה 1980 היה זה אלן וולס הבריטי, הספרינטר הבכיר באותה שנה, שנראה בדרך לניצחון, אבל ב-50 המטרים האחרונים מנאה הגיח מאחור בצורה שאי אפשר להגדיר אותה אחרת מ"טיל" וקטף את מדליית הזהב.
וחוץ מזה, מנאה גם החזיק בשיא אחר, לא רשמי, שהחזיק מעמד משנות השמונים ועד ליוסאין בולט. מדובר בשיא בריצה הלא רשמית ל-150 מטרים, בה קבע מנאה בשנות השמונים זמן של 14.8 שניות. בולט, היחיד שרץ מהר יותר, העריך מאוד את האתלט שעליו שמע בעיקר בסיפורים, ושמח לפגוש אותו במהלך הקריירה שלו.
הלווייתו המכובדת של פייטרו מנאה נערכה בשבת, ואם היו באוויר אי אלו תהיות באשר לכבוד שרחשו באיטליה לאלילם, הן התמוססו בכנסייה ברומא, ממנה הובילו את ארונו של האתלט הנערץ. חבריו הבטיחו בהלווייתו לממש את רצונו ולהקים מוזיאון שינציח את הישגיו הגדולים. בנוסף, תחרות ליגת היהלום ברומא שנקראה "גולדן גאלה" תיקרא החל מהשנה הקרובה לזכרו של פייטרו מנאה. מסתבר שגם ספורטאי שהגיע לטופ שלו באמצעים לא הכי כשרים, יכול ואולי אפילו ראוי - לקבל כבוד של אלופים אמיתיים.
