ימים סוערים עברו השבוע על המדינה. ממשלה חדשה הושבעה בכנסת, נשיא ארה"ב הגיע לביקור מביך, נבחרת ישראל התכוננה לרונאלדו, אבל רק אוהדי מכבי תל אביב הרגישו ריקנות, כאילו כלום לא קורה, הזמן נעצר, העולם בפגרה. וכמובן שאנחנו אוהבים את הנבחרת והיא יקרה ללבנו, והמשחק מול פורטוגל אמור היה למלא את החלל (לפחות בכל הנוגע להתעניינות בכדורגל), אבל למעשה, יותר מהכל, המשחק הזה בעיקר המחיש את הפער העצום בין "התעניינות" ל"אהבה"; בין נושא שמדברים עליו יום ולילה, לבין דבר שבאמת חולמים עליו יומם ולילה.
חשוב להבהיר שאנחנו מלאי חיבה לבחורים בכחול לבן, ובניגוד לקבוצות אחרות ולאוהדיהן, במכבי תל אביב לעולם לא ייצאו נגד הנבחרת. ועדיין, עמוק עמוק בלב, מבלי לדבר על כך בפומבי או להודות בפה מלא, אוהדי מכבי רק התפללו השבוע ששרן ייני וחבריו יישמרו לעצמם, שלא ייפגעו, שיחמקו מפפה, וכל השבוע רק זמזמנו את שיר הילדים קורע הלב, "אלוהים שמור על ראדי, אלוהים שמור על עטר, שמור אלי על השמש, אלוהים שמור עליי".
כי מה לעשות, יש אירוע "חשוב", שהעניין בו מרגיש מלאכותי, שהוא זקוק לניפוח מהתקשורת, שהסיקור שלו מוגזם, שהאטרקציה היא היריבה - לעומת משחק קטן מול רמת השרון, שבין אם ידברו עליו או לא, לך הוא גורם להבין את מקור הביטוי "פרפרים בבטן", הוא באמת מעניק תחושה של יצורים חיים שמפרפרים לך בקיבה. עם כל הכבוד לגביע העולמי, יש פה עניינים חשובים יותר על הפרק.
המשחק מול רמת השרון רק ייצג את סערת הרגשות שחווים אוהדי מכבי. דרמות קיצוניות, שהלב לא יכול לשאת. במשך 72 דקות, העולם עמד לקרוס על ראשינו. דיכאון. טרגדיה. הקבוצה לא כובשת, ומשם המחשבות השליליות מסרבות להיעצר. הלכה האליפות, הלכה העונה, כוס עמק על הקבוצה הזאת, בחיים לא ניקח אליפות. ואז שער. אושר. התפרצות. בכי. יש. אופוריה. אנחנו עדיין במירוץ.
אלה הרגעים בהם התשובות המשעממות של אוסקר גרסיה בסיום המשחק נראות שפויות. הוא שוב יוצר את התחושה שזה מה שהמערכת המטורפת הייתה צריכה - פשוט מישהו שקצת ירגיע אותה. לא ישתולל אחרי הפסדים, לא ישתולל אחרי ניצחונות, רק תשובות מונוטוניות, שמטריפות את העיתונאים, משעממות את האוהדים, אבל טובות לשחקנים. כי על אף שהקלישאות שלו לעתים מרגיזות, הוא לפחות עקבי, שיטתי, לא נסחף. יש בהן משהו מאזן ומייצב, במיוחד במועדון שידוע במאניה דפרסיה.
כי בדיעבד, היה משחק לא רע נגד רמת השרון. הסטטיסטיקה הראתה 30 בעיטות לשער, כמות בהחלט מרשימה. והקבוצה שלטה לחלוטין, הניעה כדור, הגיעה למצבים, ולמרות שבמהלך המשחק כל החמצה והחטאה נראו טרגיות, בדיעבד המשחק חשף בסיס בריא. והפער הזה, בין בחינת האירועים בזמן אמת (כשהכל מסתמן כדרמטי וקיצוני) לבין ההסתכלות לאחור (השפויה והנורמלית), הוא בלתי נסבל.
והדרמות לא נגמרות. יום אחרי הניצחון ההרואי על רמת השרון, הגיע המשחק של מכבי חיפה, ועל אף שהרב אוסקר מתעקש ש"אנחנו מסתכלים רק על עצמנו", וש"כרגע הטבלה לא מעניינת", היה נחמד אילו חיפה הייתה מאבדת נקודות ומאפשרת לנו להגדיל את הפער. אבל לא. הם כבשו בזמן פציעות. ושוב, על אף שבאותם רגעים סיננו קללה ("חיפאים ארורים, הניחו לנו"), בדיעבד טוב שהם ניצחו. קודם כל, בשביל ההגינות. לא ייתכן שאנחנו ננצח בדקה ה-98 וניהנה מגורל יוצא דופן במשך שבועות ארוכים, ואילו לשאר לא ייוותר כלום.
מעבר לזה, אסור לנוח. אסור להירגע. אילו הפער היה גודל ל-12 הפרש, ייתכן שמישהו במכבי, בעילום שם, היה אומר לקראת משחק העונה ש"גם תיקו טוב לנו", במעין פאסיביות מרגיזה ובלתי נסבלת, ברכרוכיות שלא הולמת את המעמד. לא נסבול את זה. טוב שחיפה ניצחה, רק בשביל להשאיר את מכבי בכוננות שיא, דרוכה למשימה, נחושה ומלאת מוטיבציה. אסור להסתפק בתיקו. זה לא בשביל הכבוד, זה בשביל האליפות.
וכאילו שכל המציאות הזאת לא מלחיצה מספיק, השבוע ההתאחדות פרסמה לוח הזמנים קטלני שכולל שבעה ימים של שכרון חושים: זה מתחיל בקרב נגד חיפה, אחר כך קרית שמונה בחוץ, אחר כך דרבי, והכל תוך שבעה ימי שבתא! איפה ההתחשבות בבעלי הלב החלש? האם ההתאחדות מתעקשת להנציח את עצמה כמוסד שמנותק מהעם? האם היא לא מסוגלת להבין את האוהד ואת צרכיו? מי ייקח אחריות, כשאוהדים יתחילו ליפול פה מהעומס כמו זבובים?
וכך כל שאדם מבקש זה רק להיעלם, לקחת תנומה ארוכה, ושיעירו אותו כשהכל ייגמר. כי זה באמת בלתי אפשרי, ובלתי נסבל, ומעמסה כבדה מדי על נפש עדינה, שגם ככה עומדת להתפרק. וכך כל יום, כל היום, אנחנו מוצאים את עצמנו כמו חרדים יראי שמים, כמו ברסלבים עם עיניים נוצצות, רק משננים בלב, ממלמלים ונושאים תפילה, "אלוהים שמור על ראדי, אלוהים שמור על עטר, שמור אלי על השמש, אלוהים שמור עליי".