"בואנה, ילד, מאיפה הכדור הזה", אומר אחד משחקני מכבי יבנה למביא הכדורים באצטדיון וינטר. הזמן: שעה וחצי לפני משחק החוץ מול בית"ר רמלה תל אביב. שחקני יבנה כבר באצטדיון. בודקים את הדשא, תופסים עוד עיסוי קטן, מחפשים דרך להרוג את הזמן. פתאום כדור תועה מתגלגל לעברם. אחד מהם מרים אותו ומגלה שלא כתוב עליו כלום. שני שולף משום מקום עט ורושם 'מכבי יבנה'. השלישי כבר מכריז זה כדור שלנו. "הנה כתוב", הוא מסביר לילד שהגיע למקום באיחור של חמש שניות. אותו שחקן לא גדל במכבי יבנה, אבל הוא יודע כמה כל כדור חשוב למועדון הצנוע והחם הזה.
זו רק דוגמה קטנה למה שחקן כדורגל מוכן לעשות למען האפסנאות של מכבי יבנה. או ליתר דיוק למען קוקי, הוא יעקב זוזוט, מנהל המשק של הקבוצה והבוס שלי ליום אחד. מבט מרחוק על החיים של אותו זוזוט, או שלי, עשוי להותיר את הרושם הכי קרוב לשם הפרויקט הזה לפסח "עבדים היינו". חדרון עלוב, משכורת עלובה, מקורבים שמקיפים אותו ויכולים להיראות לאדם מתנשא כגרסת הפריפריה של עלובי החיים. מבט מקרוב יותר מגלה עולם ומלואו, עושר אנושי אמיתי. עבדים? אולי בעיניכם. מלכים? קצת יותר קרוב.
הכניסה לתפקיד לא הייתה קלה. מפגש ראשון עם המקום ממנו נצא בקרוב למשחק החוץ באצטדיון ברמת גן נותן את התחושה שהגעת לשום מקום. אצטדיון מרקיב, שומם. שום זכר לכך שבקרוב ייצא מכאן אוטובוס למשחק חוץ חשוב במאבק על הכרטיס לפלייאוף העליון בליגה הלאומית. חדר האפסנאות הוא לא יותר מכוך. במסדרונות נגלים אנשים שחשבת שתגלה רק במקומות האלה. אנשים בלי תעסוקה אמיתית או מטרה בחיים, ואדם אחד ששוטף, מכבס, מסדר ועושה את כל העבודה שאיש לא רוצה לעשות. על הלוח הקטן תלוי דף הוראות ליציאה למשחק. הוא פועל לפיו וברגע האחרון נזכר ששכח לקחת קרח, רק כדי להעמיס כמה קרחונים ממקרר שבקושי נושם לגילו. "תעלה את זה לאוטובוס", הוא אומר לעוזר החדש שלו. "ספור 28 חולצות לחימום", הוא מוסיף. "רגע, לא שכחת את הכיפות לדשא", הוא נדרך. כשהתגמול לכל זה עולה רק במעט על שכר המינימום במשק, אתה אומר לעצמך שזה המקום האחרון בעולם שאתה רוצה לעבוד בו.
אבל אז אתה פוגש את האנשים, או לשם הדוגמה את אמירה. אמירה הוא אחד מאותם ילדים שמקיפים את האפסנאי של מכבי יבנה, ילדים שרק מבקשים ממך דברים לעשות, ילדים שרק רוצים לגעת בתהילה שלך. מה שנראה לבחור ציני שעייף מהחיים כמו עבודה שחורה ומסכנה, עבור אותם ילדים זו התחככות בגיבורים. החלון לתהילה. "הנה, אמירה, התיק מוכן", אומרים לו, "תעלה אותו לאוטובוס", והוא מיד מתייצב. מכיר את נוהל ההכנה למשחק בעל פה. מזכיר לאפסנאי החדש מה הוא שכח, מה עוד צריך, ואיך פעם הוא עשה דברים דומים יחד עם ילדים אחרים עבור האפסנאי של הפועל יהוד. כי ככה זה: אתה מעריץ את אותו אפסנאי. אתה מעריץ כל מי שקשור לקבוצה. חולם להיות כמוהו, חלק מהקבוצה. לוקח כל פיסת קשר אפשרית לעולם הזה שהיית רוצה להשתייך אליו. כי מה זה 5,500 שקל בחודש, אם בסוף היום אתה חוזר עם חיוך הביתה, עובד במה שאתה אוהב, אבל אוהב מכל הלב. פתאום אתה מבין שהעולם הפסיכי והמהיר שבו אתה חי הוא הגיהנום. זוזוט הוא גן העדן. האליל שלעולם לא תהיה.
אחרי שגמרנו להעמיס את האוטובוס (הריק 99 אחוז מהשחקנים הגיעו למגרש ברמת גן בכוחות עצמם), העבודה לא מסתיימת. עכשיו צריך ללכת להביא (או להחזיר) את האוטו למאמן הקבוצה, יוסי זוזוט. נכון, האח של. אח אחר שיחק לפני הרבה שנים במכבי יבנה, והם כאן הכוח השולט. החיים שלהם זה מכבי יבנה. אלפים היו מתים להתחלף איתם, להגיע למעמד הזה.
"כשתגיע למגרש, יקרה לך הדבר הכי חשוב", אומר זוזוט לעובד החדש. מה זה, אני שואל. "איך שאתה מגיע, אתה ניגש לנציג של הקבוצה היריבה ושואל מה יש לך בשבילי. הוא כבר יבין. הוא ייתן לך סטיפה של כרטיסים, אותם נחלק לאנשים ולאוהדים שלנו. אנחנו זוכרים הכול. כמה כל קבוצה לארג'ית איתך. הפועל ירושלים, למשל, הכי נחמדים. אבל יש גם קבוצות שמתקמצנות. הכול רשום אצלנו".
והעושר הזה נמצא בידיים של האיש שאמור להיות הכי נחות בשרשרת המזון של קבוצת כדורגל. מתברר שהוא האיש הכי חשוב בקבוצה. "אם שחקן מגיע לאימון וריח הכביסה לא כמו שצריך, הוא גם לא יתייחס ברצינות לאגודה", אומר יוסי קקון, מאמן הכושר של הנבחרות הצעירות שעובד גם עבור מכבי יבנה, בהערכה רבה לפועלו של ניהול המשק. בינתיים ילד נוסף מגיע אלינו. מבטו מבויש, עיניו ברצפה, הילוכו איטי, הססני. מנהל משק טוב מיד מבין מה הוא רוצה. "הנה, חיים (חיים אזולאי, הבוס האחראי על הקבוצה מטעם העירייה) שם, הכרטיסים אצלו. לך תגיד לו שאמרתי שיביא לך אחד, שיהיה לאבא שלך". עבד אמרתם? עבור הילד הזה אתה בעצם המלך, והמלך כל כך מאושר לשמח את האוהדים הקטנים של מכבי יבנה. הכיס ריק אולי, אבל הלב מלא.
התיקים שאנחנו פורקים בחדר ההלבשה של וינטר נראים הכי מסכנים ועממיים שיש. תיקים שאתה מקבל במתנה מאיזה מבצע של בנק או סופר, לא תיקים של קבוצת כדורגל מוכרת. מגיני ברכיים משומשים מדי נזרקים מהר למרכז החדר, מכנסיים מיושנים ניתנים לשחקנים חצי עירומים, ומה שנראה מחוץ לאצטדיון כמו ליגה שנייה בישראל יכול להיראות כמו ליגה חמישית. השאלה אם אתה יודע כיצד לעשות מהאין הזה יש, איך אתה נוגע איתו באנשים. אם אתה יודע לעשות את הדברים נכון, גם אחרון המפונקים יתחבר אליך. אפילו שחקני רכש יפלחו עבור כדור מבלי שתבקש.
קחו למשל את הבוס שלי באותו יום. איש דתי, שבמשחקי חוץ רץ במחצית הביתה או נשאר לישון במלון עד צאת השבת. אף קבוצת ספורט לא הייתה מאפשרת לאנשים כמונו, האפסנאים, לעזוב את המגרש לפני שהכול מסתיים. כדור יכול להיעלם, ביגוד יכול להיגנב אבל לא אצלנו, במכבי יבנה. החום האנושי כאן פותר הכול ואם אתה עושה את העבודה שלך, מוותרים לך גם על מה שנראה כמו דבר אלמנטרי בעבודה שלך. כמה מכם זוכים לכזה יחס בעבודה. לפעמים זה שווה יותר מעוד 1,000 שקל במשכורת או משרד ממוזג.
מכבי יבנה יכולה להרשות לעצמה יותר. בתדריך שלפני המשחק זה באמת נראה ככה. ברגע האחרון השחקנים אוספים מידע על היריבה (או לפחות מה שהם זוכרים מהמשחק הקודם) ומרכיבים יחד עם המאמן את תוכנית המשחק. אנחנו, האפסנאים, עומדים בצד עם סיגריה, סיגריה של אחרי, או לפני, וגם כשהמאמן מבקש ממאור פרץ לשחק כמו מסי, איש לא מגחך. כולם עוזרים. מתאימים את עצמם למציאות. אורן נסים, שוקי נגר, גולן חרמון ועוד לא מעט שחקני רכש, חלקם כבר עברו כמה דברים בליגת העל. העממיות הזו לא מרחיקה אותם. היא מקרבת. היא אולי התקרה של מכבי יבנה, אבל גם הסיכוי האמיתי שלה לשרוד לאורך שנים. אתה אולי הבורג הכי קטן במערכת הזו, אבל מהר מאוד אתה מבין שזה בעצם הבורג הכי חשוב. וזה מספיק כדי לתת את מה שאלפי עבודות נוצצות יותר לא נותנות: סיפוק אמיתי.
