1. לפני הכל חשוב לציין שהשם של המדור הזה (או איך שלא תקראו לסדרת הקטעים הכתובים האלה) עורר לא מעט מחלוקות. היו שדרשו לקרוא לו "בלוג האליפות של מכבי תל אביב", בניסיון לרמוז כאילו התואר כבר בכיס של מכבי, אבל אחרי משא ומתן מייגע הוחלט למתן את ההצהרות הנחרצות. כי לי ברור שכל אלה שכבר הכתירו את מכבי כאלופה, כל הפרשנים המרושעים, מטרתם היא ברורה ויחידה: לנחס. ואם הם לא מאמינים בנאחס, אם הם לא מאמינים (כמוני) שיש כוח עליון שעוקב אחר המתנשאים והשחצנים ומעניש אותם על התרברבותם ומטיל עליהם עין רעה, אזי מטרתם היא אחרת: להרפות את ידינו וליצור שאננות. ובכן, לא ולא. לא הגענו עד כאן בשביל להיכנע למחפשי רעתנו. נמשיך להסתער קדימה, בהבנה שנקודת הזינוק היא אכן טובה, אך במקביל נמשיך לזכור שיש עוד שני דרבים (אף פעם אי אפשר לדעת אצל המנוולים האלה), פעמיים חיפה, מפגשים מול סוסים שחורים כמו בני יהודה וקרית שמונה, וכעת זה לא הזמן להכתרות, רק לעבודה קשה.
2. מנגד, אי אפשר להתעלם מהאופטימיות. בחינת הנתונים מגלה שלמכבי יש שבעה ניצחונות רצופים. שבעה! הייתכן? ובחמשת המשחקים האחרונים, הקבוצה כבשה 16 שערים. זו באמת התרגשות, ובאמת סיבה לאופוריה, ושוב, אילו הייתי אדם גדול ודגול, ודאי הייתי נהנה מהדרך, וקארפה דיאם וחיה את הרגע וכל זה, אבל כל מה שעובר לי בראש זה כמה יהיה כואב לאבד את זה דווקא עכשיו, ולמה, דווקא השנה, נגזרה עלינו העונה הארוכה בכל הזמנים. יאללה שופט, שרוק לסוף.
3. למרות החששות, לא נכחיש, יש גם תענוגות. למשל, חמישייה לבית"ר. האין זה נפלא? לפעמים נוטים לחשוב שמכבי ובית"ר הן אחיות למחצה, גם בגלל הצבע הצהוב המשותף וגם בגלל היריבות המשותפת לאדומים, אבל זה לא נכון, לא נכון כלל וכלל. להפך, מכביסטים ותיקים זוכרים את האיבה הירושלמית עוד מהגביע הראשון שהם גזלו לנו בשנות ה-70, ולאחר מכן את היריבות העצומה בשנות ה-90 (עשרה מטר ממני בטדי נחת חזיז שנזרק ליציע שלנו), וגם בתקופת גאידמק העליזה בשנות ה-2000 הם הכעיסו, וזו תהיה טעות לא לנצל את הרגע או להתענג ממנו, כי כל המרבה בניצחונות על הבית"רים, הרי זה משובח.
4. וכמובן שזה מתוק שבעתיים במיוחד בימים אלה, כשבית"ר חשפה את שורשיה הגזעניים, ובאה מכבי תל אביב, והענישה את אנשי החושך עם חמישייה מהדהדת. וכמובן שהיה מרגש לראות את ארכיטקט הניצחון מהראן ראדי, שלעולם לא היה מתקבל בקרבם ואילו אצלנו פורח ומלבלב, וצמד מתוק של מונס דאבור, שרק מירר את הגלולה. המרגש מכולם היה השער החמישי, שבו אותו ראדי דילג מעל דריו פרננדס (על אף שיכול היה לסחוט פנדל בקלות, אבל מי רוצה בכלל פנדלים, פנדלים זה הקטע של היריבה העירונית, אנחנו בעניין של שערי שדה), ואז בישל לדאבור, ובמקרה גם אבו זייד הצטרף לחבורה הצוהלת, ולפתע מכבי נראתה לא רק כקבוצת כדורגל מנצחת, אלא אף כסמל מוצלח לדו קיום. פלא שאנחנו באופוריה?
5. רבים זלזלו בניצחון, וטענו שזו לא חוכמה לנצח את בית"ר המפורקת, ושהיא הייתה חסרת מוטיבציה, והזכירו שגם ה-0:4 בדרבי הגיע מול הפועל מפורקת ומפוררת, וכל מה שמכבי עשתה היה לנצל את חולשת היריבות. אבל מי שאומר את זה מתעלם מההיסטוריה הלא רחוקה של מכבי תל אביב, שלהפך, המסורת שלה הייתה לאפשר לקבוצות להתאושש על חשבונה, היא הייתה המתנה הנחשקת לכל קבוצה במשבר. ואילו עכשיו הבחורים בצהוב מסתערים קדימה, ללא רחמים, ואנחנו מזהים, ללא צל של ספק, שזה הולם אותם הרבה יותר.
6. אחרי השער הראשון מול בית"ר, ערן זהבי חגג בצורה שלא מאפיינת העונה את מכבי. עטר ופריצה באו לשמוח עמו, אבל זהבי התרגש מדי משער הבכורה שלו בליגה, ונפנף מעט את חבריו וניער אותם מעליו, כמו רצה את הרגע הזה לעצמו. זה לא אופייני, מאחר שהשנה החבר'ה נוהגים לשמוח בחבורה אחת גדולה ולפרגן זה לזה. למעשה, מגדיל לעשות אלירן עטר, שבשבועות האחרונים סיגל לעצמו מנהג, שבו אחרי שערים של חבריו הוא לא רק מאושר (בניגוד, למשל, לאדישות שאפיינה את גונסלו גרסיה אחרי השער של לוגסי). לאחרונה אחרי כל גול עטר רץ לקהל לבדו, צוהל עם האוהדים ביציע, שמח ומאושר כאילו הוא זה שכבש. הוא חוגג עם האוהדים במין רומנטיקה זוגית, של אדם שהתבגר, שמבין את מקומו ואת מקור האנרגיה שלו. אבל אנחנו לא נכעס על זהבי, להפך, יש משהו חיובי בסוליסטיות הזאת, בשחקן שאמור להיות עשוי מחומרים אחרים, כזה שמכור להצלחה. בימים כאלה, גם בזה אנחנו מוצאים אופטימיות.
7. הייתי רוצה לראות יותר דגלי שבדיה ביציעים. זה המינימום שאפשר לעשות לכבודו של ראדה.
8. ובשבת, רמת השרון. עם כל הכבוד לראש העיר או למשפחת קורצקי, כמובן שמבחינתנו כל הקרדיט להצלחה של הקבוצה הזו הולך לבני טבק, אלילנו לשעבר, הגיבור שכבש את שער הניצחון בדרבי גמר הגביע ב-1988, איש הקרח שהשחיל את הפנדל המכריע בגמר הגביע ב-1987. וכאדם שגדל על ערכים מכביסטיים, כמובן שאין טעם לצפות מהקבוצה שלו לרפיון, על אף שעמדה במטרותיה מעבר לכל הציפיות, וסביר להניח שתקשה עלינו גם הפעם, כפי שעשתה תמיד. ואולי כדאי לאוסקר להקרין לשחקניו קטעים נבחרים מהקריירה של טבק, להזכיר להם איך הקבוצה תמיד הסתערה על תארים, גם בימיה הקשים ביותר, ושאסור לה להפסיק את המסורת.
9. ולסיכום, לא מוצאות חן בעיניי ההכתרות המוקדמות, לא אוהב לשמוע את הוויכוח מי שחקן העונה (עטר או ראדי), לא אהבתי גם לשמוע את אוסקר חורג ממנהגו ומתייחס לעונה הבאה, כאילו העונה הזאת כבר סגורה. זה באמת חוסר אחריות, במיוחד כשהחיפנים מסרבים לוותר. מנגד, אם כבר יש מישהו שראוי לאיזשהן מחמאות מוקדמות, אם יש שחקן שמגיעות לו מילות סיכום מחמיאות, זה יואב זיו. המגן הכי מושמץ, השחקן הכי מרגיז, עם התדמית האפאטית, שפשוט סותם פיות. ולא בעזרת גולים לחיבורים או שערי ניצחון, אלא בשקט, בעבודה יסודית ויעילה, עם כושר גופני מרשים ותמיכה חיובית בהתקפה, פשוט משתיק את כולם. ועדיין, יותר מכולם, השחקן שאני הכי אוהב, זה דור מיכה.