בהתחלה ההפסד בדרבי באמת לא הפריע לי. לא נגע בי. קודם כל, כי זה כדורסל. הרי אפילו הם כל הזמן מזלזלים בענף הזה ובליגה הזאת, גם הם טוענים כל השנה שזה לא מעניין אף אחד, ואחרי שבמשך שנים הם הקטינו כל הישג וכל ניצחון של מכבי, פתאום התברר שבעצם כולם מתים על כדורסל, כולם נסחפים אחרי הענף, ואיך, לעזאזל, איך בר טימור לא בנבחרת.
בנוסף, ההפסד בדרבי נראה לי טוב לאיזון נפשי. לאוהדי מכבי קרו לאחרונה יותר מדי דברים טובים. 0:4 בדרבי, ניצחון בדקה ה-98 עם גול לחיבורים, מהראן ראדי. יותר מדי אושר זה מוגזם. אי אפשר רק לשמוח כל הזמן, חייבים איזון. הפסד להפועל בכדורסל קצת מחזיר אותך לפרופורציה, מזכיר לך שכל מה שקורה בשבועות האחרונים זה לא מובן מאליו. במשך שנים גם אנחנו היינו מתנחמים מהניצחונות בכדורסל על ההפסדים בכדורגל. זה לא אותו דבר.
חוץ מזה, מאחר שאני לא רק אוהד מכבי אלא גם חובב ספורט, הצלחתי לזהות את הסיפור היפה בניצחון של הפועל. באמת. כמובן שצרם, אבל גם אני נסחפתי אחרי שטיפת המוח על הניצחון הרומנטי שלהם, על המסע הארוך שהגיע לשיא, ובאמת, כמו שכתבו רבים, לא נכחיש, היה משהו יפה בשמחה שלהם, משהו אמיתי, התרגשות מיוחדת. כל הכבוד.
אחר כך, לאור החגיגות המופגנות של האדומים, התחיל השלב של הכעס. קודם כל, על מכבי. למה לא ניצחתם את המגעילים האלה? למה לא יכולתם לחסוך מאיתנו את כל הקרנבל הזה? מה כבר מבקשים מכם לעשות בליגה הזאת? שני משחקים בשנה, זה הכל. רק תביאו את הדרבי, תסגרו לנו את הפינה הזאת, באמת. איזה קבוצה מעאפנה.
אחר כך, מודה, שמחתי לראות שהם הצליחו להרוס לעצמם את השמחה. הכתבה ב"חדשות הספורט" על מפגן השנאה לא הפתיעה את מי שמכיר את הסיפור לעומקו. ואני כבר לא מדבר על הילדים, שעשו סימנים של הצורר והצדיעו וקיללו. אלה סתם ילדים מטומטמים, שנסחפים אחרי האווירה הכוללת. לא צריך להשליך אותם לצינוק, רק לעצור אותם ללילה, לגרום לאמא שלהם לא לישון מדאגה, לגרום לאבא שלהם לבוא בבוקר לבית המשפט, שיצעק אחר כך על הילד שהוא לא יסבול את זה יותר, ובמקביל המשטרה צריכה לוודא שהוא לא יגיע עכשיו שנתיים לשום אולם ספורט, והקבוצה שלו צריכה להתנער ממנו ולגנות את המעשים. זה הכל. מהילד הזה לא צריך להתרגש, רק לעצור.
הבעיה היא המבוגרים. אי אפשר להאשים אותם בשנאה למכבי, זה טבעי לחלוטין. הקיצוניות הזאת היא תופעת לוואי בלתי נמנעת לקבוצה שלוקחת אליפות חמישים שנה ברציפות. האופוזיציה למפלצת הזאת חייבת להיות לוחמנית וקנאית במיוחד. ובכל זאת, מה יש לכם? מה זה הטירוף הזה? תירגעו. כולנו אוהדי ספורט, כולנו מתרגשים ונסערים מהקבוצה, אבל בחיאת, טייק איט איזי. הם משוגעים, גם בסטנדרטים שלנו, של חובבי הספורט. אני, למשל, לפני המשחק מול סכנין, התעוררתי באמצע הלילה מדאגה. זה מבחינתי קיצוני. אבל הם פנאטים ברמות אחרות. הם הפנאטים של הפנאטים. גם כשהם שמחים הם ככה? מה קורה כשהם עצבנים?
ראיתי בפייסבוק אנשים רגילים, סחים בלשון העם, שביום יום נראים נורמליים ונורמטיביים, עם כל הסרטונים והשיירים המשעממים, ופתאום, בימי הדרבי, יוצאת מהם אש חולנית. פוסטים מופרעים. שטן, איחולי מוות, גידופים, מהפכות. מה קרה לכם? אחד האוהדים, איש מבוגר, קצין בכיר לשעבר, אדם מיושב מצפון תל אביב, כותב לפני המשחק ש"זה הכיכר תחריר שלנו", וכולם עושים לו לייקים, ומחזקים את ידיו, וקרב על חיינו. איזה כיכר תחריר, על מה אתם מדברים? זה משחק כדורסל. מישהו יכול להרגיע אותם בבקשה? חוץ מזה, אם המבוגרים מסיתים לאלימות, מה הפלא שהילדים משחיתים קברים? איפה האחריות?
יש כמה אוהדי הפועל תל אביב שאני מאוד אוהב. אחד המפורסמים שבהם, שכבר נפטר לצערנו, ודאי היה כותב להם בימים אלה משהו על קסמה של עונת המעבר, ועל האביב שמתקרב, והרוחות הקרירות, ועל פרח על שיערה של נערה יפה, על אופניים ברחוב בן גוריון. ואוהד אחר, היום כבר מבוגר, היה מבקש מהם לקחת את זה בקלות, לנסוע לאט, אולי לשים איזה תקליט ישן לפני שהם יוצאים מהבית, לשתות תה. אולי שישמעו רגאיי לפני המשחק, פייסל קטן, משהו שירגיע אותם. אולי הם לא עושים מספיק אהבה.