פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ערב של זוגיות

        באמצע המשחק, סתם ככה, היא מתיישבת לידך, רוצה לדבר, מבקשת תשומת לב. פז חסדאי על קלישאה שלא נגמרת

        לא נעים לגלות שהחיים שלך הם קלישאה. מילא זה שלא עשית שום דבר בעל ערך אמיתי, ולא שינית את העולם, ולא כתבת יצירה מעוררת ההשראה, ולא הותרת חותם היסטורי, מילא כל אלה. אבל קלישאה? זה מה שאתה? שחזור נדוש? העתק שחוק? זה כבר מעבר לעצוב. זה מביך. אתה בנאלי, צפוי, שבלונה. כל דבר שקורה לך, כבר קרה ל-300 דורות לפניך. כל מחשבה מקורית שלך, כבר נכתבה לפני אלפיים שנה על ידי חכם יהודי. כל פעם שאשתך מפריעה לך לראות כדורגל, היא רק המשך טבעי של אלפי שנות אבולוציה. אין בך שום פריצת דרך, שום ייחודיות אנושית, ועדיין, למרות כל אלה, הופתעתי. כשהיא באה ונצמדה אליי על הספה, ודרשה צומי ויחס בזמן ליגת האלופות, כן, הופתעתי.

        לוקה מודריץ' שחקן ריאל מדריד כובש מול מנצ'סטר יונייטד (AP)
        (צילום: גטיאימג'ס)

        לא הופתעתי מעצם ההפרעה. שעות היא הייתה דוממה, בהתה במסך קטן, בלי שום רצון לחלוק אותו איתי, ופתאום התחשק לה לקשקש, פתאום היא נזכרה שלא היינו ביחד כל היום, בדיוק כשריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד נפגשות. זה טבעי, זה נורמלי, ככה זה. השאלה היא, איך זה לא הביך אותה? איך היא לא מתביישת להיות אחת מהנשים האלו? איך היא לא מכירה את הקלישאה? הרי אנחנו כבר מעבר לזה. ובינינו, לא נדרשת פה אבחנה חדה או רגישות מיוחדת. זה סיפור כל כך בנאלי, שכל סטנדאפיסט בניינטיז כבר סיפר על זה בדיחות. זה כל כך פאסה, כל הקטע של האישה המציקה והגבר שרוצה לראות כדורגל בשקט, שהכל כבר נכתב, ועצם הדיון בסוגיה הוא מעיק ומשפיל. יכול להיות שהיא לא קראה כנערה את "קדחת הדשא"?

        ברגעים האלה אתה שותק, כמעט בייאוש. מנסה לברר מה לא עשית נכון. תוהה האם כדאי להסביר בשקט, בעדינות, שאבאל'ה צריך קצת זמן לעצמו, או שמא להסביר בתקיפות, בנחרצות, שלא עכשיו. כי מתברר שלמרות ההסברים המפורטים, עדיין יש פערים. חסרים לה מושגי יסוד, דברים בסיסיים. סוגיות הרות גורל, שלא טרחתי לשבת ולהסביר. על דברים שמבחינתי נראים אלמנטריים, היא פשוט לא שמעה. בכל פעם שהיא שואלת למה אחרי שאני חוזר מהמשחק אני בכל זאת מרגיש צורך לראות את התקציר, אני רואה את זה ככישלון אישי. מאמי, זאת קלישאה. זה בייסיק. וגם אחרי שנים ביחד, ואחרי ניסיונות להסביר ולהמחיש, רק לפני כמה שבועות קיפצתי בסלון אחרי ה-0:4 בדרבי, ובתגובה שמעתי "רק שתדע לי זה היה ערב מאוד מאכזב, חשבתי שנהיה ביחד". מצמרר.

        דני וולבק שחקן מנצ'סטר יונייטד מול רפאל וראן שחקן ריאל מדריד (GettyImages)
        (צילום: גטיאימג'ס)

        אולי כדאי לוותר על הכל. להרים ידיים. כמו החבר שהודיע השבוע שלא רואים צ'מפיונס ביחד, כי הוא ואשתו רואים את הסרט התיעודי המהולל ביס דוקו, ואל תגידו לו את התוצאה, כי הוא הקליט. ואחר כך בלילה, הוא ראה את המשחק לבד, בשקט, בחושך, כמו גבר, עד שהיא קראה לו לבוא למיטה, כי זה לא יפה שהוא משאיר אותה לישון לבד.

        ואולי צריך לטפל בסוגיה בכלים שלה. משמע לדבר, לחלוק, לשתף. להסביר לה, שבעצם יש פה הקרבה. לשבת איתה עם לוח השידורים, לעבור עליו טוב טוב, שתראה בעצמה. ביום שלישי בערב, למשל, כשהיינו במסעדה, להראות לה שבעצם יש עכשיו יופי של משחק, אבל ויתרתי. וביום שני, כשראינו "אחוזת דאונטון", הניחוח הבריטי שבאמת התחשק לי היה סיטי נגד וילה. וביום שישי בערב, היא אפילו לא מעלה על דעתה, שלמעשה הייתי יכול עכשיו לשבת בכיף, ולראות כדורגל גרמני. ובשבת בצהריים? ליגת הנוער זה קלאסי, ולו ל-20 דקות שקטות.

        וביום ראשון, שמבחינתה כל הערב היה "המסך הירוק השנוא הזה", למעשה ראיתי רק משחק אחד, אבל ויתרתי על עוד שישה. שישה! אבל אתה תמשיך לשמור הכל בלב, והיא תמשיך להוציא, ואתה תקווה להמשיך לצאת גבר, ותקריב בלי להתרברב, תסבול בשקט, עד שבגיל 60, כשכבר תהיה שמן וקירח, הכל יצטבר ותקבל התקף לב או מחלה ארורה. אין מנוס מהקלישאה.