מניות חמות
דווין וויד (מיאמי היט)
רצף 15 הניצחונות של מיאמי מבליט את העליונות של לברון על שאר העולם כרגע, אבל צריך להטריד לא פחות בגלל החזרה לעניינים של הפלאש. פרט לשניהם ולשיין באטייה הלוהט (3.1 שלשות למשחק ב-61.7 אחוזים ב-12 האחרונים, זרק 60 פעמים לשלוש ו-2 פעמים לשתיים בתקופה הזאת) קשה לציין לטובה שחקנים של מיאמי במהלך הרצף הזה. הוא מגיע פשוט כי זה מה שקורה כשהשניים האלה קרובים לשיא שלהם באותו זמן ואחד מעשרות קלעי השלוש שסביבם פוגע.
עד לרצף וויד קלע 30 נקודות ומעלה 3 פעמים כל העונה, וירד מ-20 נקודות 18 פעמים. ב-15 הניצחונות הוא ירד מ-20 פעמיים וקלע 30 ומעלה 5 פעמים. הממוצעים שלו בתקופה הזאת הם של 24.5 נקודות ב-54.7 אחוזים מהשדה, 6.2 ריבאונדים, 6.1 אסיסטים, 2.3 חטיפות ו-1.1 חסימות. אם היה חשש/תקווה (תלוי את מי שואלים) שהגוף של הפלאש מתקשה להחזיק מעמד, החודש האחרון משנה את התמונה - זה וויד הישן והטוב, שכנראה נח בחצי הראשון של העונה כמו כל הקבוצה שלו.
אל הורפורד (אטלנטה הוקס)
איפה היית עד עכשיו? אני בטוח שזה מה ששלושת האוהדים של אטלנטה בישראל שואלים את עצמם בחודש האחרון. לא שהורפורד היה רע עד עכשיו, הוא היה סנטר סולידי על גבול האולסטאר שכל שנה השתפר עוד טיפה, שחקן עם יד רכה, משחק פוסט, יכולת מסירה, קבלת החלטות טובה והגנה שקטה ויעילה, אבל הוא תמיד נראה מאלה שמסתפקים בלהיות טובים בזמן שיש להם את כל הכלים להיות מצוינים (כמו מארק גאסול, למשל). אז הנה, בחודש האחרון אל הורפורד היה מצוין.
עד כמה השינוי משמעותי ניתן ללמוד מהנתון הבא - עד ה-11 לפברואר הורפורד, בחמש עונות בליגה, לא רשם יותר משני משחקים ברצף של 20 נקודות ומעלה. מהתאריך הזה היו לו תשעה משחקים רצופים כאלה, רצף שנעצר שלשום בדנבר. הממוצעים שלו בעשרה האחרונים הם של 24 נקודות ב-64.3 אחוזים מהשדה, 11.2 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים, 1.7 חטיפות ו-1.9 חסימות. אלה מספרים של פרנצ'ייז פלייר. כדאי לבדוק אם זו אפיזודה חולפת או סוויץ' מנטלי שהורפורד מתכוון להתמיד בו, כי התחושה היא שהוא משיג את המספרים האלה די בקלות וזה בהחלט בתחום היכולות שלו. אם זה אכן סוויץ', זה משנה את המעמד של ההוקס לקראת קיץ בו יהיה להם המון מקום מתחת לתקרת השכר.
וינס קרטר (דאלאס מאבריקס)
שלושה מועמדים רבו על המקום האחרון במניות החמות הפעם. טיי לוסון חוזר להיראות כמו רכז מוביל בליגה והרוקי ברדלי ביל נכנס לזון מרשים במיוחד, אבל השדרוג של וינסניטי בחודשיים האחרונים הוא אחד הסיפורים המעניינים ביותר בליגה כרגע ועקף את שניהם בסיבוב. בגיל 36, אחרי שנים של דעיכה וחוסר רלוונטיות, פתאום קרטר המציא את עצמו מחדש כסקורר יעיל ואיכותי מהספסל שהיה מעמד לגיטימי לשחקן השישי של העונה אם היא הייתה מתחילה ב-2013.
מאז שהחלפנו קידומת קרטר קולע 14.5 נקודות בכ-45 אחוזים מהשדה ומספק 2 שלשות למשחק בכ-42 אחוזים. אך זה הרבה יותר מהמספרים- קרטר נראה חד, רעב ויעיל, הוא הופך את דאלאס לקבוצה טובה יותר בזמן שאו ג'יי מאיו הולך ונחלש. מי היה מאמין שנגיע למצב בו בקיץ הקרוב וינס קרטר יהיה הוותיק שכל הגדולות יהיו שמחות להשיג. נשארה לו שנה בחוזה בדאלאס נטולת הכיוון, זאת לא תהיה הפתעה גדולה אם שני הצדדים יעדיפו טרייד לקבוצה שנאבקת על התואר. אולי לא מאוחר מדי עבורו להשיג טבעת.
מניות קרות
כרמלו אנתוני (ניו יורק ניקס)
יש תירוצים - הוא סוחב פציעות שפגעו בקליעה שלו בתקופה האחרונה, ג'ייסון קיד נפל מהרגליים בפברואר (19.6 אחוזים מהשדה), הפציעה של ריימונד פלטון פגעה בקבוצה, הצורך לשלב את אמארה (שבסך הכל סביר) עצר את השטף. אבל בתמונה הגדולה כל הסיפורים האלה רק מדגישים את מה שמלו הוא לא - מנהיג שמסוגל להוציא קבוצה ממשבר בעצמו.
הניקס נראו כל כך מאורגנים בתחילת העונה, אך ככל שהיא מתקדמת הכיוון של הקבוצה של מייק וודסון נראה פחות ברור. אנתוני ממשיך להיות הסקורר המוביל, אבל הוא פחות יעיל בכך ככל שמתקדמת העונה (47.8 אחוזים מהשדה בדצמבר, 42 בינואר, 40.6 בפברואר) ולא מצליח להתעלות בשום צורה אחרת. לא שבניקס, כאשר הם ריאליים, מצפים ממנו ליותר מאשר להיות הסקורר המוביל בקבוצה שמסוגלת להצליח, אבל ממי שהיה מועמד לגיטימי ל-MVP לא מזמן, ניתן לצפות שלפחות יצליח להתעלות מעל לבעיות הגופניות והקבוצתיות בתחום בו הוא חזק. 4-5 הצגות גדולות של מלו זו התרופה הטובה ביותר עבור הניקס, אבל דווקא כשצריך אותו הוא לא מצליח לשמור על יציבות.
ג'רלד וואלאס (ברוקלין נטס)
גם מעבר לכביש לא ממש נהנים מהחיים כרגע. הנטס לא מצליחים להתרומם מהבינוניות שלהם, תקועים בשולי הצמרת ולאחר שישחקו 14 מ-20 המשחקים שנשארו להם בחוץ עשויים להגיע למקום 7-8. היו כבר רגעים שנדמה היה שזה הולך למקום טוב יותר, אבל בסופו של דבר מדובר בקבוצה שלא ממש טובה בשום דבר. הכוכבים לא ברמה של הכוכבים הגדולים בליגה, והרול פליירס לא ברמה של רול פליירס מובילים.
וואלאס היה אמור להיות חוליית ביניים, העוגן ההגנתי שתורם לא מעט גם בהתקפה. אבל תיכף נגמרת העונה וג'רלד עדיין לא ממש הגיע אליה. לאחר שנים ארוכות בהן היה שחקן התקפה חשוב שמספק 15-19 נקודות למשחק, פתאום הוא החליט להתעלם מהצד הזה של הפרקט. הוא לוקח 6.9 זריקות ב-31 דקות וקולע 8.5 נקודות למשחק ב-42 אחוזים מהשדה, 34 משלוש ו-63 מהעונשין. בפברואר הוא כבר הידרדר לפחות מ-40 אחוזים מהשדה ו-50 מהעונשין. הוא לא היה אמור להיות מהשחקנים שמקבלים חוזה גדול ומפסיקים לשחק, ואולי זה פשוט הגוף שהגיע למיצוי, מה שבטוח זה שכרגע יש לנטס שחקן הגנה לא רע שהוא נטל התקפי מוחלט וירוויח 30 מיליון דולר ב-3 השנים הקרובות על זה.
אנדרו בוגוט (גולדן סטייט) ואנדרו ביינום (פילדלפיה)
חיפשתי שחקנים שניתן לציין לרעה בשתיים מהקבוצות המאכזבות של התקופה האחרונה. גולדן סטייט הפסידה 10 מה-14 האחרונים ופתאום המקום שלה בפלייאוף לא בטוח, אבל סטפן קרי ממשיך להיות נהדר, דיוויד לי עדיין סולידי, ג'ארט ג'ק דווקא בכושר נפלא וגם קליי תומפסון בסדר. פילי הפסידה תשעה מהעשרה האחרונים (הניצחון היחיד - על הווריירס) והפכה מקבוצה שנאבקת על הפלייאוף לכזאת שיכולה בקלות ליפול גם לאזור המקום ה-12, זה קורה בזמן שג'רו הולידיי ממשיך בעונת הפריצה שלו, אוון טרנר בסך הכל עומד בציפיות ותד יאנג מוכיח שהוא שחקן ראוי. כדי להבין את החולשה של השתיים האלה לאחרונה אי אפשר להסתפק במספרים האישיים, קרה משהו ברמה הקבוצתית. שתיהן איבדו את האינטנסיביות מתחילת העונה. קשה שלא לייחס את זה לגרסה של כל אחת מהן למחכים לאנדרו.
בדרך כלל אני לא מכניס לכאן שחקנים פצועים, אבל הפעם מדובר בשניים שהיו אמורים להיות בין חמשת הסנטרים הטובים בליגה השנה ולקראת פתיחת העונה לא הייתה אינדיקציה לכך שהם פצועים ברמה כזאת. ביינום כנראה כבר לא ישחק השנה וקשה לדעת מה לצפות ממנו להמשך, בוגוט ניסה לחזור אבל לא ממש אפקטיבי ולא בטוח שעדיף לווריירס שהוא נמצא על הפרקט. שתי הקבוצות כנראה הצליחו לשמור על אינטנסיביות בידיעה שהסנטר הבכיר שלהן יגיע בסופו של דבר והתחילו להתרופף כשהבינו שזה לא יקרה. עכשיו השאלה היא כבר אם זה יקרה בשנה הבאה, ובמקרה של ביינום גם מי תשלם לו חוזה מקסימום כדי להמר על כך.
