כולם קוראים לזה קאמבק. אני לא אוהב להיות פארטי-פופר, אבל ראוי להכניס מעט פרופורציות והיגיון לשטף הרגשות שמאיים להטביע את כולנו מאז השלשה הדרמטית של דייויד לוגן אמש ("כל מי שמכיר את המסורת וכוח הרצון של המועדון הזה שנקרא מכבי תל אביב יודע שאנחנו לעולם לא נכנעים ולא נשברים", הגדיל ואמר שמעון מזרחי, וצבע מחדש בצהוב בוהק את האתוס הדוהה): גם אחרי הניצחון (החשוב והדרמטי) בויטוריה, מכבי עדיין רחוקה ארבעה ניצחונות מברצלונה, שלושה ניצחונות מסיינה, שני ניצחונות מאולימפיאקוס (ועוד צריכה לנסוע ליוון) וניצחון מחימקי - שהוא בעצם ניצחון וחצי, לאור תוצאת המשחק הקודם בין הקבוצות (הרוסים הביסו את מכבי ב-22 הפרש).
משמע: שלושת ההפסדים הביתיים דרדרו את מכבי במורד ההר, והיא עדיין רחוקה מאוד מהגעה בחזרה לפסגה. הניצחון אמש היה צעד ראשון במסע מעלה - אם תרצו, הקמת הקונסטרוקציה המכאנית שאיתה אפשר להתחיל לעבוד - אבל על מכבי עדיין רובץ נטל הטיפוס.
ומכבי יודעת שכל צעד שגוי ירסק אותה אל התהום. באופן סופי ומוחלט. מטפסי הרים מסתכלים רק מעלה, אל נקודת היעד; אף פעם לא נעצרים כדי להציץ מטה, אל עבר הסלעים המשוננים שממתינים שם בסבלנות. לאתגר הפסיכולוגי הזה יכולים רק יחידי סגולה.
***
יכול להיות שמבחינה פסיכולוגית מכבי תל אביב, כמועדון, קורץ מחומר שכזה. דבריו של מזרחי נסמכים על שנים רבות של נסי-נסים, והרי אכן מעטות הן הקבוצות שעל שמן רשומים קאמבקים מפוארים כפי שרשום על שמה של מכבי.
הדוגמאות רבות: הוותיקים זוכרים את עונת 90/91, עונת מלחמת המפרץ, בה הצליחה מכבי, לאחר לחץ פוליטי אדיר, לשנות את סדר המשחקים של בית הגמר - כך שאת משחקי החוץ שיחקה ברצף ועם תום המלחמה חזרה לישראל כדי לארח ארבעה משחקי בית, שאת כולם ניצחה על מנת להעפיל לפיינל פור בפריז (בדיעבד, רק כדי להיות מובסת בחצי-הגמר ע"י ברצלונה);
הוותיקים פחות זוכרים את הקאמבק של עונת 2001/2 - כאשר בזכות קונסטלציה בלתי-אפשרית של תוצאות הצליחה מכבי להגיע למשחק חוץ מכריע בויטוריה, עם סיכוי (שנחשב לתיאורטי) להעפיל לפיינל פור, אך הביסה באחד ממשחקיה הגדולים בכל הזמנים את הבאסקים ב-29 נקודות ושרדה בתחרות (שוב, בדיעבד, רק כדי להפסיד בחצי-הגמר לפנאתינייקוס);
הצעירים ייתלו אולי בעונת 2007/8, רווית התהפוכות, שהחלה עם ביצועים חלשים תחת עודד קטש, התהפכה עם צביקה שרף והסתיימה בשלשה דרמטית של יותם הלפרין שכפתה הארחה במדריד ובניצחון חוץ לפנתיאון, ומשם למקום הראשון בבית הטופ-16 ולניצחון בסדרת רבע-הגמר על ברצלונה, עד שנעצרה רק בגמר היורוליג מול צסק"א.
***
מפתה לברוח כעת למחוזות המטאפיזיקה. רוח, מסורת, מכביזם - מרגש לדמיין את מכבי עושה שוב את הבלתי-ייאמן, מנצחת ארבעה מחמשת משחקיה הנותרים, מעפילה לרבע-הגמר וסותמת לכולנו את הפה (מקלדת).
אבל עניינים מטאפיזיים לבדם לא ייקחו את מכבי לרבע הגמר (כמובן שמתישהו, אם הדבר יהיה רלוונטי, נעסוק בשאלה מה יקרה שם - האם כל המאמץ שווה מפגש חסר-סיכוי מול ריאל מדריד, והאם אין מדובר רק בדחיית הקץ הבלתי-נמנע (מכבי כבר לא תהיה אלופת אירופה העונה); עד שאלומת האור הקלושה בקצה המנהרה תהפוך לזרקור גדול, חייבים לשאול איך מכבי מתכוונת לשנות את הגורל המקצועי שלה).
כי גם למסורת ולאתוס של מועדון כוחות מוגבלים. הם יכולים לעזור למכבי לנצח קרבות נקודתיים. מכבי עומדת כעת בפני מערכה כוללת, של חמישה משחקים מכריעים, והיא צריכה לגבש אסטרטגיה מקצועית רצינית. והרי כל ילד בגן יודע שאלוהים עוזר רק למי שעוזר לעצמו.
מה שאומר, במלים אחרות, שכדי לנצח עוד ארבעה משחקים מכבי תצטרך לשחק כדורסל. מול ויטוריה היא אולי נלחמה, שרטה, בעטה, קפצה על כל לוז-בול, אבל כדורסל זה בהחלט לא.
רמז לחלק מן התוכנית האסטרטגית של בלאט אולי קיבלנו אתמול: בפעם הראשונה העונה, הצטמצמה הרוטציה של מכבי לשישה שחקנים. ארבעה - לוגן, ג'יימס, סמית' והיקמן - שיחקו 30 דקות ומעלה, מספר מדהים במושגים של דיוויד בלאט; פניני (28 דקות) ואוחיון (20 דקות) השלימו את צוות הקומנדו. קיינר-מדלי, אליהו, פלאניניץ' ולנדסברג הסתפקו בפירורים.
נדמה שבלאט בחר לעצמו את כלי הנשק למלחמה הקרובה. האם הנשק הזה איכותי מספיק כדי להחזיק מעמד במערכה, שצפויה להתארך עד לרגע האחרון, מול חימקי ולבוראל - יריבותיה של מכבי על המקום הרביעי?
אני סבור שלא. זה די מטופש, מצידי, להתנבא ככה; ברור לי שהמשפט הקצר הזה יישלף נגדי מהארכיון במקרה של סנסציה. אני גם חושב שבלאט מרגיש, בלב-פנימה, שזו האמת ("עוד מוקדם לעשות סיכומים, אבל גם עם הסגל הזה היינו יכולים לנצח בבית את לבוראל ואולימפיאקוס ולקחת את המשחק עם ברצלונה", אמר לניב רסקין בסיום). אם בכל זאת יצליח לצאת בחיים מהבית הזה, זו תהיה אחת מהצלחותיו הגדולות בקריירה כמאמן.
***
משחקים כמו אלו מול ויטוריה מחדדים אצלי דווקא תובנות אחרות: כמה שערורייתית הייתה בניית הסגל הנוכחי, למשל. מכבי מגיעה לשלבים המכריעים של העונה כשהיא בוחרת, כפי שהודה בלאט בעצמו ("רצינו לגרור את המשחק לקצב שכזה"), להפוך את משחקיה למרחץ של זיעה ודם. הסגל שהתגבש כאן ב-20 מיליון דולר לא מסוגל לנפק כדורסל ברמה שמצופה מקבוצה ברמה של מכבי. אז בלאט בוחר חבורה של מתאגרפים ומטיל על כל אחד מהם לנצח את הקרב הקטן שלו.
מכבי ניצחה אתמול בזכות מהלכים אישיים: הטיפוסי ביותר היה אחד המהלכים האחרונים, בו לקח היקמן את הכדור לטבעת, נחסם, אסף את הכדור החוזר ועשה נקודות. גם השלשה הקובעת של לוגן הגיעה אחרי מאבק על ריבאונד התקפה - שנשאב לאחר התקפה מתוכננת, שכמובן התחרבשה. הניצחון בויטוריה כמיקרוקוסמוס.
אם מנסים ללמוד איזה לקח גדול מהסיטואציה אליה נקלעה מכבי, אפשר לנסחו כך: אין תחליף לכישרון. כישרון עולה כסף. גם למכבי וגם ללבוראל אין די כישרון. לכן שתיהן אמורות להישאר מחוץ לרבע הגמר. לא שסיינה ואולימפיאקוס מוכשרות הרבה יותר (ברצלונה וחימקי כן); אבל הן, לפחות, הבינו בשלב מוקדם מי הן, אימצו זהות מקצועית מאוד מסוימת - סיינה קבוצה פרועה של גאנרים, אולימפיאקוס קבוצה יוונית וממושמעת (אך אפורה ומשעממת) - והחליטו שלא להתנצל על כך.
דיוויד בלאט רוצה קבוצה בדמותו. הוא רוצה קבוצה של דווין סמית'ים ושון ג'יימסים - הארד-וורקרס אתלטיים, חכמים, יעילים, מסורים, שעושים בדיוק את מה שהוא מבקש מהם ומוציאים לפועל בצורה מקסימאלית. כשרואים את היחס של בלאט לדרקו פלאניניץ' - שנראה כמו ההיפך הגמור מכל הדברים שכרגע מנינו - מבינים מדוע מכבי הגיעה להיכן שהגיעה; למצב בו היא נאבק על שאריות, במקום להילחם, כמצופה ממנה, על ראשות הבית.
זה האתוס האמיתי של מכבי. מסורת ומכביזם ומזל, אומנם, אך כאלו שתכליתם היא זכייה בתארים. מכבי הנוכחית לא יכולה לזכות בתואר משמעותי.
אם היא כן רוצה לחזור לחבורת הצמרת בשנים הקרובות, כדאי שתזכור היטב מה השתבש בקיץ האחרון. אם היא מסתפקת במאבקים שתכליתם הישארות על הגלגל, כשוליית הקבוצות הגדולות, לפחות שלא תוזיל את משמעות המושג מכביזם.
ohad@walla.net.il
