לפני חודשיים נדמה היה שדרק פישר פורש. הוא שיחק כמה משחקים בדאלאס, נפצע והחליט לוותר ולחזור למשפחה. בגיל 38, אחרי שכבר זכה בהכל, לא הייתה סיבה לחשוב שהצורך יחזור לדגדג. אבל הוא חזר. השבוע פישר חתם באוקלהומה סיטי, הקבוצה איתה הגיע לגמר בשנה שעברה, וכבר הספיק לשחק משחק אחד. כשנדמה היה שהוא פורש, תכננו לסכם את אחת הקריירות המרתקות בליגה אבל איכשהו זה לא יצא, אז עכשיו כשהוא חוזר זה תירוץ נהדר לדבר עליו, בין היתר עבור הדור שלא הכיר את דרק פישר בשיאו.
נתחיל מהתחלה - פישר שיחק ארבע שנים במכללת ארקנסו-ליטל רוק האלמונית, בשנתיים האחרונות רשם מספרים יפים אבל לא כאלה שמפילים מהרצפה. לאחר מכן הוא נבחר בדראפט 1996 האיכותי במקום ה-24. מיד ניתן לקפוץ למסקנה הראשונה - היום זה לא היה קורה. הלייקרס בחרו בו כי הוא נחשב לשחקן בוגר עם חוכמת משחק. מישהו חושב שהיום, כשכל שחקן נבחן בעשרות מדדים מסוג מוטת גפיים, ניתור אנכי, מהירות יציאה מהמקום וכן הלאה, פישר היה נבחר בסיבוב ראשון? הוא 1.85 מ', לא אתלט, הקליעה מבחוץ נחשבה באותו זמן לחסרון שלו, לא מוסר גדול, לא שומר גדול ושיחק בקולג' זניח שאפילו לא נכנס לטורניר ההמכללות. היום, יש יותר סיכוי שהוא היה מגיע לאשקלון מאשר ללייקרס.
אבל אז היו ימים אחרים. וחוץ מהבדלים תקופתיים, חייבים להזכיר את המזל הגדול שנפל בחלקו של פישר, שהגיע לסיטואציה מושלמת עבורו. באותו דראפט הלייקרס דאגו להשיג תיכוניסט מבטיח בשם קובי בריאנט, בהמשך הקיץ הצליחו להחתים את שאקיל אוניל ותוך כמה שנים עזב הרכז הראשון ניק ואן אקסל והגיע פיל ג'קסון שהתקפת המשולש שלו זקוקה לפוינט גארד לא דומיננטי מהסוג של פישר.
יש שיגידו שהתפקיד של פישר הסתכם בלעבור את החצי ולהכניס כדור לשאקיל. במובן מסוים זה נכון, המובן בו קשה לדמיין את פישר מצליח במידה בה הצליח באיזושהי סיטואציה אחרת. רול פליירס תמיד היו, אבל בעמדת הרכז זה היה הרבה יותר נדיר להצליח כשחקן משלים. הנוכחות של שאק בשיאו וקובי אחרי כמה שנות השתפשפות בליגה יצרה מצב בו אף אחד אחר לא צריך ליצור מצבי זריקה לו או לאחרים.
אבל זה לא אומר ששאר השחקנים לא היו חשובים או היו צריכים לדעת לעשות רק דבר אחד טוב, אלא שהם נמדדו בכלים אחרים מאלה שבעזרתם מודדים תרומה של שחקני מפתח בקבוצות גדולות אחרות. המנהיגות שפישר גילה כבר מגיל צעיר, קבלת ההחלטות הנהדרת שלו, היכולת שלו להרגיש את עצמו ואת האחרים, לזהות חולשות אצל היריבות, ההבנה שלו לגבי מקומו ותפקידו בקבוצה - כל אלה הן תכונות לא פחות חשובות מכישרון, תכונות שלא באות לידי ביטוי במספרים אישיים אלא בהצלחה קבוצתית. מבחינת הלייקרס, זה כל מה שהם היו צריכים כבר מהשחקן השלישי הכי טוב שלהם.
ומעל לכל הייתה היכולת שלו להתעלות ברגעים החשובים. זאת התכונה שהכי אפיינה את שחקני המשנה בקבוצות של ג'קסון ואוותר על הדיון בשאלה אם היה לו מזל לקבל אותם, חוש לזהות אותם או שהוא הפך אותם לכאלה. בתקופת שאקובי מי שעשה לעצמו שם כמוביל בתחום הוא רוברט הורי, אבל פישר פיתח את התכונה הזאת כבר מאז. בעונה הרגילה אחוז השלשות הגבוה ביותר שלו עומד על 41.3, רק בשלוש מ-17 העונות שלו הוא עבר את ה-40 אחוזים מחוץ לקשת. בפלייאוף, זמן בו רוב השחקנים יורדים באחוזים, פישר סיפק שישה קמפיינים מתוך 14 עם יותר מ-40 אחוזים מהשלוש, כולל 51.5 אחוזים ב-2001 ו-61.7 אחוזים ב-2003 (והוא זרק כ-4 שלשות למשחק).
אבל יש גבול למה שהמספרים יכולים להגיד על תופעת ההתעלות של דרק פישר ברגעים החשובים. זה היה הרבה מעבר לקפיצת מדרגה בפלייאוף. הוא היה טוב יותר במשחקים המכריעים, עוד יותר טוב ברבעים המכריעים של המשחקים ועוד יותר טוב בדקות המכריעות של הרבעים. השיא, כמובן, הגיע בסל ה-0.4 המפורסם.
זה קרה בסיבוב השני של פלייאוף 2004, בעוד אחד מהמפגשים מול סן אנטוניו שבעונה שלפני כן הדיחה את הלייקרס. במשחק החמישי, בסן אנטוניו, במצב של 2:2 בסדרה, טים דאנקן קלע סל מדהים שהעלה את הספרס ליתרון נקודה כשנשארו 0.4 שניות על השעון. זה היה אמור להיות הסל הגדול בקריירה הגדולה של הביג פונדמנטל, אלא שאף אחד לא לקח בחשבון את פישר. הוא קיבל את הוצאת החוץ ומיד עלה לזריקה בסיבוב, רק רשת. הזריקה הזאת נבדקה בכל דרך אפשרית, השאלה האם זה בכלל אפשרי מבחינה פיזיולוגית להוציא זריקה כזאת בפחות מחצי שנייה נבחנה לעומק, אבל נראה שהשעון הופעל בזמן הנכון ושהכדור יצא מהיד לפני הבאזר.
הסל הזה יצר את המיתוס סביב פישר, למרות שלעומת סלים גדולים אחרים שחקוקים בזיכרון הוא לא הוביל לאליפות בסופו של דבר. הלייקרס סגרו את הסיפור מול הספרס בבית, אבל בגמר הובסו על ידי דטרויט המפתיעה. בכל מקרה, ההכרה הזאת הגיעה לו בזכות עשרות רגעים גדולים אחרים במאני טיים של משחקים חשובים, שרבים מהם כן הובילו לאליפויות. המיתוס שנוצר ברגע אחד הוא מהמוצדקים ב-NBA.
לאחר ההפסד לדטרויט הלייקרס התפרקו וגם פישר עזב, שלוש שנים לאחר מכן הוא שיחק ביוטה ושם נרשם רגע זכור נוסף. זו הייתה העונה הטובה ביותר של הג'אז מאז ימי סטוקטון ומאלון, עונה בה הם הגיעו לגמר האזורי. אבל ממש לפני סדרת הסיבוב השני מול גולדן סטייט התגלה שביתו התינוקת של פישר חולה בסרטן נדיר וחייבת לעבור ניתוח דחוף. הוא לא שיחק במשחק הראשון, ולאחר שהניתוח הסתיים בהצלחה הוטס מניו יורק ליוטה, הגיע לאולם לקראת סוף הרבע השלישי של המשחק השני ונכנס לקול תשואות הקהל. המשחק הזה נגרר להארכה, בה פישר קלע חמש נקודות וסייע ליוטה לנצח.
בסיום אותה עונה הוא קיבל שחרור מהחוזה ביוטה כדי לעבור לאזור בו ניתן לטפל בביתו החולה טוב יותר. כך הוא חזר ללייקרס. מבחינת הקריירה, נדמה היה שהוא עוזב את הקבוצה הגדולה הבאה במערב בשביל קבוצה עם כיוון לא ברור, אבל במהלך אותה עונה הגיע פאו גאסול והשאר היסטוריה שכוללת עוד רגעים גדולים רבים במשחקים גדולים ושתי אליפויות נוספות בדרך לחמש בסך הכל.
איך היו נראות כל השנים הללו של הלייקרס אם פישר לא היה שם? תשובה נפוצה היא שלרול פליירס יש תחליף. גם אם יש שחקנים מוכשרים הרבה יותר שלא היו מצליחים להיכנס לנעליים שלו, יש מספיק כאלה שכן מסוגלים ופיל ג'קסון היה דואג למצוא אחד כזה. אבל פישר היה מיוחד, קשה לדמיין שחקן שהיה נכנס לתפקיד שלו באופן מושלם כל כך. יש כאלה שטוענים, די ברצינות, שהיכל התהילה צריך להקצות אזור מיוחד לשחקנים כמו פישר והורי, שאת הרגעים הגדולים שלהם נזכור הרבה יותר מקריירות שלמות של שחקנים הרבה יותר טובים. אבל הדיון הזה מיותר כי הזיכרון הרבה יותר חשוב מהניסיון למסד אותו, ומי שראה את פישר בזמן אמת, בין אם הוא אוהד של הלייקרס או של היריבות שלה, לא ישכח אותו.
עד כאן חיים שכאלה, זה הזמן להיזכר בכך שלפישר יש גם הווה ועתיד. כיו"ר ארגון השחקנים וכאחד האנשים האינטליגנטיים, רהוטים וכריזמטיים בליגה, אין ספק שעוד נראה את פישר בתפקידים מסוימים ב-NBA, בין אם כמאמן או כמנהל. אך עוד לפני כן נוכל לראות אותו נאבק על אליפות לפחות עוד פעם אחת.
בשנה שעברה הוא קיבל דקות רבות ב-OKC למרות שהיכולת כבר לא כמו פעם, והשנה רבים סביב הקבוצה קוראים לסקוט ברוקס להגביל את הדקות של פישר. הסגל רחב יותר- הרכז המחליף רג'י ג'קסון משתפר, ספולושה הוכיח שהוא צריך להיות על הפרקט כמה שיותר ורוני ברואר הגיע לקבוצה כסטופר נוסף. הפעם ממש אין סיבה להשתמש בו ל-20 דקות בערב גם בימים שהוא לא פוגע. פישר בקושי שיחק בשנה האחרונה, קשה לדעת באיזה כושר הוא נמצא, לכן האפשרות שהוא יהפוך למחליף שולי שהתרומה שלו היא בעיקר בחדר ההלבשה די ריאלית. אבל לא צריך לזלזל גם בכך. בדיוק כפי שהתרומה שלו ללייקרס הייתה הרבה מעבר למספרים שלו, התרומה שלו לצעירים של OKC מעצם הנוכחות שלו שם יכולה להיות משמעותית.
אבל מאוד יכול להיות שהוא יצליח לתרום גם על הפרקט, בעיקר אם ברוקס יידע לזהות את הימים הטובים שלו. הדרך הטובה ביותר להשתמש בספסל רחב עם שחקנים לא יציבים היא לתת לכולם כמה דקות ולהמשיך עם מי שחם. במצב כזה ברוקס לא יהיה תלוי בפישר אבל יוכל לנצל את הימים המוצלחים שלו. ואפשר לסמוך על אחד משחקני המאני טיים הגדולים בתולדות ה-NBA שהימים האלה יגיעו בדיוק מתי שצריך.
