אילו הייתי כדורגלן, בסוף כל משחק הייתי מודה לקהל. מניף ידיים למעלה, מוחא לעברו כף בצורה מופגנת, מביע את ההערכה לכל אלה שבלעדיהם אין טעם לחיי. במשחקי חוץ הייתי מגדיל לעשות, ומתקרב מרחק מטרים ספורים מהיציע, רק כדי להראות לאוהדים שיש מי שמזהה את המאמץ שלהם, מי שמודה להם על ההשקעה הגדולה, מי שלא לוקח כמובן מאליו את ההחלטה שלהם לבוא ולתמוך.
אילו הייתי כדורגלן, הייתי על המגרש בנזונה קשוח. לא נותן לאף אחד לעבור אותי, יורד לגליצ'ים כמו חיה, משקיע את כולי באימונים, רץ כמו משוגע, מפתח כושר גופני חולני. משחק בקשיחות, אך משתדל להיות הוגן. אחרי כל תיקול נותן יד לשחקן היריבה ועוזר לו לקום מהדשא, רק בשביל הסצינה. בסיום הייתי לוחץ ידיים לשופטים ולקוונים, רק בשביל המסורת הספורטיבית. הייתי מתאמן שעות על הרגל החלשה שלי, רק כדי לא להרגיז את האוהדים.
חדר ההלבשה מבחינתי היה בית המקדש. במדליפים הייתי יורה. בעיתונאים הייתי נוהג בקורקטיות, מהולה בחשדנות. למראיינים בסיום המשחק הייתי עושה בית ספר. חושף אותם במערומיהם. מדבר איתם בצורה כל כך ישירה וגלויה, עד שהיו נאלמים ממבוכה. אילו הייתי כדורגלן, אף פעם לא הייתי יוצא בערב שאחרי הפסד. לא כי אסור לי, אלא סתם כדי לא לפגוע ברגשות של אף אחד. לעולם לא הייתי הולך לחתונות של אוהדים, לבר מצוות כן. גולים הייתי חוגג באצילות. קופץ לעבר הראשון שבא לחבק אותי, מניף יד, אף פעם לא מתגרה בקהל היריבה. יש גבול להתעללות.
יש דברים שהייתי עושה, וחבל. למשל, הייתי מבזבז זמן. מודה. לא מביים פציעה, אבל במצב של 0:1, שש דקות לסיום, הייתי נשכב על הדשא, מבקש בקבוק מים. גם בחומה הייתי גונב. מתקרב בצעדים קטנים לעבר הכדור, למה מה קרה. סביר להניח שגם הייתי סופג צהובים ואדומים על דיבורים מיותרים לשופט. קשה להישאר קר רוח לנוכח היהירות שלהם. אבל לעולם לא צולל ברחבה. לעולם לא מתחזה. אילו הייתי כדורגלן, יותר מהכל, הייתי מעריך כל רגע. מביט סביבי, על כל אתם העוברים והחיוורים ברחובות, קורבנות הפלורוסנטים ומשרדי האופן ספייס, ומודה לאל.
כמובן שהחלום הוא הפרמיירליג. יסלחו לי כל הגרמנים והספרדים, האיטלקים והלטינים, ואלוהים יודע שהיה שבוע כדורגל משובח, אבל אין כמו האי הבריטי. עם כל הכבוד לקלאסיקו, הרגע המצמרר של השבוע היה כשאוהדי ברדפורד התחילו לעודד בפיגור 5:0 בגמר גביע הליגה. רבבות אוהדים הניפו דגלים צהובים-שחורים, רק כדי להביע את האהבה שלהם. רבבות אוהדים, של קבוצה מהליגה הרביעית, חוגגים את המשחק. ולא צריך להתחנן בפניהם שיבואו, לעשות קמפיינים, להבטיח להם אוטובוסים חינם, להוריד מחירים. זו זכות עבורם לעודד. חלום שהתגשם, שמתגלם בשיר "קה סרה סרה, יהיה אשר יהיה, אנחנו נוסעים לוומבלי".
היה דרבי במילאנו, קרב ענקים בגרמניה, אבל שום משחק לא התקרב לקצב המטורף בווסטהאם נגד טוטנהאם. ועזבו את המחווה המרגשת למלאת 20 שנה למותו של בובי מור, עם יציע שלם שמניף שלטים שיצרו את הכיתוב "בובי 6", עם בועות סבון באוויר שהפכו את האיצטדיון לקסום עוד יותר, את מחיאות הכפיים המרגשות בדקה השישית לזכרו של שחקן שמת לפני 20 שנה. עזבו את כל זה. הקצב, אלוהים, איזה קצב. כל התקפה סוחפת, כולם רצים כמו אחוזי אמוק, נכנסים בכל הכוח לכל תיקול, בלי פחד, באומץ לב, עפים באוויר ומתרוממים לגבהים, כשהשופט מכתיב את הסטנדרטים הלגיטימיים, מפריד בין קשיחות לעבירות, מאפשר לכל אחד לתת את המיטב שלו.
והקהל, איזה קהל. יותר מטורף מהשחקנים. איך אפשר שלא לרוץ, כשבכל פעם ששחקן מקבל כדור, הוא שומע מהיציע שאגות של גברים אחוזי אמוק? רוץ חביבי, רוץ. והשירה. מלאת שמחה. וכששחקן בועט מעל השער? יציע שלם חוגג. כולם נעמדים, מניפים ידיים, ובצהלה גדולה קוראים "הייי". ואם יש קרן? הו, זאת כבר באמת סיבה למסיבה. אושר צרוף. איזו התרגשות. איזו הזדמנות. מי נוגח?
טוטנהאם עולה ל-0:1, ווסטהאם משווה, ג'ו קול עושה מהפך ומוריד חולצה. טוטנהאם קובעת 2:2, אחרי ששלושה שחקנים זורקים את עצמם על הכדור, יאסקיליינן ביום ענק מציל חמישה גולים בעשר דקות. ואז גארת בייל, הכדורגלן הלוהט בעולם, שולח טיל לחיבורים בדקה ה-90. 2:3. והוא מתחבק עם המאמן. והקהל בטירוף. ורק האוהד האומלל שבבית, מביט בקנאה. מחר הוא הולך לעבודה, יישב יום שלם מול מחשב. וכל שנותר לו לעשות זה לדמיין. לפנטז. אח, אילו הייתי כדורגלן.
