מלחמת מאה השנים: על תחילת היריבות בין ברצלונה לריאל מדריד

נסו לדמיין את ראול שופט מחר בקלאסיקו. נסו לדמיין את פתיחת המשחק מתעכבת כי אנדרס אינייסטה נתקע ברכבת ולא הספיק להגיע. לפני מאה שנה היו אירועים מסוג זה שגרתיים למדי.

הקרב הראשון בין מדריד לברצלונה בתולדות הגביע הספרדי היה אמור להיות מוכרע תוך 180 דקות. זה לקח 408 דקות והסתיים בפארסה שהפכה לסוג של מיתוס והכתיבה את תחילת היריבות בין שני המועדונים. סביר להניח שסדרת המשחקים ב-1916 היתה איכותית קצת פחות בהשוואה לרמה המוצגת היום, אבל מבחינת הדרמה היא לא נפלה מהיריבות העצומה של ימינו. נהפוך הוא. כעת, כשהכל כבר נאמר על ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, זה הזמן להכיר את שורשי הסכסוך.

היה זה המפגש הרשמי הראשון בין הקבוצות. הליגה הספרדית הוקמה רק ב-1928, ולכן מאז היווסדה של הקבוצה הלבנה בבירת ספרד ב-1902 נערכו עד 1916 בסך הכל שבעה משחקי ידידות בין היריבות, כשהמדרידאים לא מצליחים לנצח אפילו פעם אחת. ריאל אפילו עוד לא היתה אז ריאל – את השם הזה העניק לה המלך אלפונסו השמיני ב-1920. עד אז היא השתמשה בשם פ.צ מדריד. היא זכתה ארבע פעמים ברציפות בגביע בין 1905 ל-1908, אבל בארסה לא עמדה אז בדרכה.

בימים ההם נערך מפעל הגביע בשיטה שונה בתכלית. ב-1916 הוא היה אמור להתקיים בין אלופות חמישה מחוזות בלבד, ובפועל נותרו שלוש משתתפות בלבד, אחרי ששתי קבוצות, פורטונה ויגו ואספניול קאדיס, סירבו להשתתף. לפיכך, שובצו מדריד וברצלונה לחצי-גמר כפול, בעוד אתלטיק בילבאו העפילה ישירות לגמר וחיכתה למנצחת.

ההתמודדות יצאה לדרך ב-26 במרץ בברצלונה, באצטדיונה הישן של אספניול דווקא. המשחק התאפיין באלימות לא מוסתרת מצד שני הצדדים, וכבר בדקות הראשונות נפצע הקשר הקטלוני באונסה, אך הוא נאלץ להמשיך – הרי על החילופים איש עדיין אפילו לא חשב אז. האורחים ניצלו את המבוכה, וז'אן פטי הצרפתי העלה אותם ליתרון, אבל אז ברצלונה לקחה את עצמה בידיים. פאולינו אלקנטרה, שנולד בפיליפינים לאם מקומית וקצין ספרדי ועבר לברצלונה בילדותו, היה העילוי המקומי. כבר בגיל 16 הוא סייע לברצלונה לזכות בגביע. ב-1916 הוא כבר היה בן 19 ונחשב לכוכב ותיק יחסית. אלקנטנה השווה לפני ההפסקה, באחד מ-369 השערים שכבש במדי בלאוגרנה בקריירה. במחצית השניה, קבע ויסנס מרטינס, עוד סקורר ענק בן 19, את התוצאה הסופית, 1:2 לברצלונה.

האווירה ביציעים היתה חמה לאורך כל המשחק, ואחרי שריקת הסיום פרצו האוהדים לדשא, תוך שהם תוקפים בדרך את המדרידאים וזורקים אבנים. אחת מהן פגעה בראשו של הבלם חוסה אנטוניו אריסה. קבלת פנים מסוג זה לא מצאה חן בעיני אנשי הבירה. הם תכננו את הנקמה בגומלין ב-2 באפריל.

10 אלף צופים נדחסו לאצטדיון אודונל החדיש של מדריד, שנחנך ב-1912. הם חיכו לשריקת הפתיחה, אך השופט התמהמה. על המגרש התייצבו 11 שחקני מדריד, ואילו ברצלונה גילתה ששניים מכוכביה, ויניאלס שכבש צמד ב-0:3 על מדריד בתחילת השנה והקפטן סנטיאגו מסאנה, לא הגיעו בגלל עיכוב בתנועת הרכבות. אחרי רבע שעה של המתנה מעבר למועד שנקבע, המשחק יצא דרך כשהקטלונים בנחיתות מספרית של שני שחקנים. בדקה ה-15 הצטרף למגרש קוסטה, ובסביבות הדקה ה-30 התמלא ההרכב של בארסה כאשר פרנססק ברו הגיע מביתו.

באופן משעשע, הקטלונים דווקא החזיקו מעמד היטב ועלו ליתרון משער של מרטינס. אלא שאז נכנס לפעולה סנטיאגו ברנבאו. האיש שהפך לימים לנשיא החשוב ביותר בתולדות המועדון והקים את האיצטדיון שנקרא על שמו, היה אז חלוץ בן 20. הכוכב הגדול של לוס בלאנקוס נכנס להיסטוריה עם שלושער, עשה מהפך עוד במחצית הראשונה, ואחרי ההפסקה השלים את המשימה בעזרת השער של פטי. 1:4 ענק למדריד – זו היתה דרך נפלאה לחגוג את הנצחון הראשון בהיסטוריה על היריבה הקטלונית.

אלא שלפני מאה שנה עדיין לא החשיבו בספרד את הפרש השערים במפגשים הכפולים. התקנון היה פשוט – אם כל צד זכה לניצחון, ללא קשר לתוצאה, נערך משחק נוסף במגרש הנייטראלי. המציאות הייתה מורכבת קצת יותר, כי "המגרש הנייטראלי" שנקבע היה איצטדיון אודונל של ריאל. כדי להוסיף חטא על פשע מבחינת ברצלונה, ההתאחדות שיבצה את השופט חוסה אנחל בראונדו, באסקי ששיחק במשך שש שנים במדריד בתחילת המאה, והיה אחד הסמלים הגדולים שלה. בהמשך, הוא גם אימן את ריאל, אבל בשנה המדוברת עבד בראונדו כשופט. היתה לו השפעה עצומה על אחד ממשחקי הקלאסיקו הגדולים אי פעם, גם אם אז עדיין לא קראו להם קלאסיקו.

בקטלוניה בטוחים עד היום כי אלמלא שיפוט מוטה היתה ברצלונה לוקחת את המשחק ב-13 באפריל. המחצית הראשונה הסתיימה ב-2:2, כאשר אלקנטרה, בלתי ניתן לעצירה, כובש צמד לאורחים. אצל מדריד, תפס הפעם פיקוד החלוץ לואיס בלאונדה, שהבקיע את השער הראשון כבר בדקה השניה, והוסיף שניים אחרי ההפסקה, כדי להשלים שלושער. האחרון הגיע בדקה ה-87 וקבע 4:4, בעוד שחקני בארסה מוחים נמרצות על עבירה שביצע בלאונדה על השוער לואיס ברו לפני הכיבוש. השופט בראונדו סירב לשמוע, והטענות נגדו היו קשות עוד קודם לכן. במהלך 90 הדקות הוא שרק לשני פנדלים לזכות מדריד. ברנבאו בעט את שניהם, וברו הדף את שני הכדורים. את אחד הפנדלים, כך מספרת האגדה, הוא עצר בראשו. מחוץ לקטלוניה לא ממש שמעו עליו, אבל הוא רשום עד היום כאחד השוערים הטובים והאמיצים בתולדות המועדון.

אז המשחק השלישי נכנס להארכה, והפעם מצא ברנבאו את הרשת כדי לקבוע 4:5 למדריד. ברצלונה סירבה להיכנע, ובדקות האחרונות ביצעה מהפך מרשים. אלקנטרה השלים שלושער משלו, ומרטינס העלה את האורחת ל-5:6 בדקה ה-115. בשלב זה נכנס שוב לתמונה השופט, חבר המועדון של מדריד, ששרק לפנדל שלישי לזכות המארחת בדקה ה-118. הפעם ברנבאו דייק. 6:6 – והולכים למשחק חוזר נוסף ב-15 באפריל, יומיים בלבד אחרי 120 הדקות המתישות.

תאמינו או לא, אבל גם המשחק הרביעי בסדרה נערך באיצטדיון אודונל. תאמינו או לא, אבל גם הפעם שפט בו בראונדו. ויסנס מרטינס, שחתום בשמונה שנות קריירה בברצלונה על 183 שערים, שוב להט. החלוץ, שכונה "הראש הגדול", הבקיע צמד במחצית הראשונה, ונכנס לספרי הזהב כמי שמצא את הרשת בכל אחד מארבעת המפגשים. בין לבין הבקיע ברנבאו את השיוויון הזמני מנבדל ברור מאוד. למרות הקיפוח, הקטלונים הובילו 1:2 בהפסקה, ונראו בדרך לניצחון אחרי הופעה טובה בהגנה במחצית השניה. בדקה ה-85 המאמץ ירד לטמיון כאשר סבאלה הישווה ל-2:2, ואז נשרק הפנדל שהיה אמור לסיים את ההתמודדות – בראונדו הצביע על הנקודה הלבנה אחרי נגיעת יד ברחבה, אשר גם עליה חולקים בברצלונה עד היום. זה לא שינה הרבה, כי ברו הדף שוב את הבעיטה של ברנבאו.

נדמה היה שאת מאבק האיתנים הזה פשוט אי אפשר להכריע. סוטרו אראנגורן, הקשר הארגנטיני שהפך לאחד הסמלים הראשונים של מדריד, חשב אחרת. בפתיחת ההארכה הוא העלה את לוס בלאנקוס ליתרון, והדבר עורר בפעם המי-יודע-כמה את זעם הקטלונים שדרשו לפסול את השער בטענת נבדל. המשרוקית של בראונדו שתקה, והשופט לא התערב גם כאשר סוטרו קבע 2:4 תוך כדי עבירה על השוער ברו. הארגנטיני, שנפטר בגיל שש שנים בגיל 28 בלבד, זכור היטב. הוא פוסל לצד אלברטו מצ'ימבארנה, קפטן באסקי של ריאל שהלך לעולמו אף הוא בגיל צעיר, והשניים עומדים עד היום באיצטדיון סנטיאגו ברנבאו.

השער הרביעי היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת ברצלונה. זה היה הרבה יותר מדי, ובדקה ה-108 הורה סנטיאגו מסאנה לחבריו לרדת מהמגרש במחאה על שערוריית השיפוט. הקהל המדרידאי קיבל את ההחלטה בשקט יחסי וחגג את העליה לגמר באיפוק. כאשר הגיעו הדיווחים על העוול לקטלוניה, כולם היללו את המעשה של מסאנה. השחקנים, ששבו לעיר אחרי שלושה משחקים מפרכים במדריד הרחוקה, זכו לקבלת פנים של מלכים, כאילו זכו בגביע. בתקשורת המדרידאית לעגו לבריחתו של האויב עם הזנב בין הרגליים. היריבות הגדולה החלה.

ב-7 במאי הגיעו לברצלונה גם שחקני מדריד, על מנת להשתתף בגמר מול בילבאו. הבאסקים זכו באופן כלל לא מפתיע לתמיכת הקהל הקטלוני וניצחו 0:4.