לך תבנה פירמידה בלי בסיס

רגע לפני שישראל פוגשת את פורטוגל, דוח של אופ"א מציג נתונים מדכאים: בזמן שבמדינה מחצי האי האיברי רשומים 112 אלף כדורגלנים מתחת גיל 18, אצלנו יש רק 4,892 כאלו. הבשורות הטובות: בשנה האחרונה מישהו כאן החליף דיסקט והתחיל לדבר על כמות לפני איכות

שרון בורנשטיין
25/02/2013

עוד פחות מחודש זה יקרה. בצהריי יום שישי ה-22 במארס יעלו על הדשא באצטדיון רמת גן כוכבי-על מהז'אנר של כריסטיאנו רונאלדו, פאביו קונטראו ולואיש נאני. אלי גוטמן כבר החל לתרגל את מערך הביצורים בתקווה לסחוט תוצאת תיקו. כמו שאנחנו מכירים את הבחורים בכחול-לבן, לא מומלץ לפתח ציפיות גדולות מהמשחק הזה, אבל הטרגדיה היותר משמעותית של נבחרת ישראל לא מתנקזת רק להתמודדות הקרובה: סביר להניח שגם בעוד 10 או 20 שנה לא נוכל להוות יריב ראוי למעצמות כמו פורטוגל.

אל תצפו להיות יריב ראוי לו ולחבריו גם בעוד עשרים שנה(צילום: רויטרס)

למה הפסימיות? כי בזמן שפורטוגל מגדלת 112,387 כדורגלני נוער (מתחת לגיל 18), אצלנו נכון לעונת 2010/11 רשומים רק 4,892 שחקנים בקריטריון הזה. כך משתקף מדוח רשמי ומקיף שמפרסמת אופ"א על נתוני פעילות הכדורגל ביבשת. וכשפוטנציאל פיתוח הכישרונות שלנו כל כך נמוך, פי 23 נמוך יותר מזה של פורטוגל, מה הטעם בכלל לפנטז על צמצום פערים בדור הנוכחי?

בעיית המחסור בספורטאים בישראל ידועה. בסיס הפירמידה הרבה יותר מרעוע. רק 81 אלף ישראלים, או כ-1% מהאוכלוסייה, עוסקים כאן בספורט תחרותי. מהסיבה הזאת החלו בשנה האחרונה חלק גדול מהגורמים הקובעים את מדיניות הספורט בישראל להחליף דיסקט. ועדת לובצקי, שתקבע כיצד תחולק עוגת הכסף השנתית של הטוטו לענפים השונים, קבעה לה למטרה לתגמל באופן משמעותי יותר את איגודי הספורט שיציגו כמויות ספורטאים פעילים מרשימות. גם הטוטו וההתאחדות לכדורגל קבעו מטרה משותפת לא מכבר של הגדלת בסיס הפירמידה בהקשר של ענף הכדורגל.

על-פי הדוח של אופ"א, היו כאן ב-2011 בסך הכל 34,789 כדורגלנים (כולל מקצוענים, חובבנים, נערים, נערות ושחקני קט-רגל), שמשקפים כדורגלן אחד על כל 223 תושבים. בפורטוגל אפשר למצוא כדורגלן בין כל 58 תושבים בממוצע.

מכאן גם הרבה יותר פשוט להבין מדוע פורטוגל היא יצואנית הכדורגלנים החמישית בעולם ב-2012 לליגות אירופה, עם 171 שחקנים. הכל מתחיל בבסיס.

מהוועדה שלו תבוא הישועה? צבי לובצקי(צילום: קובי אליהו)

***

כפי שכבר מובן בשלב הזה, הבעיה הגדולה של הכדורגל הישראלי לא גלומה בהכרח באוכלוסייה הקטנה של המדינה ביחס למתחרות שלה מאירופה. הבעיה היא בתרבות הספורט ובעובדה שאף אחד כאן לא רוצה להיות שחקן כדורגל. אם ניקח את הדוגמה הגרמנית, אז לא מספיק שיש לה יתרון גודל בסיסי עלינו (80 מיליון תושבים), יש גם יתרון יחסי: 1 מכל 12 תושבים בגרמניה הוא כדורגלן רשום.

אצלנו גם יתרון בסיסי לא מספיק: אמנם אנחנו מדינה גדולה כמעט פי ארבעה מסלובניה (2 מיליון תושבים), אבל כששם 1 מכל 63 הוא כדורגלן, קצת יותר ברור למה הם רשמו הופעות בשני מונדיאלים ויורו אחד ב-13 השנים האחרונות, ואצלנו עדיין מדברים על הגול ההוא של מוטל'ה מלפני 43 שנים.

אפשר להשתמש גם באבן הבוחן של שווייץ, מדינה עם כמות תושבים כמעט זהה לזו של ישראל, שיש בה 252,850 כדורגלנים - פי 7.2 יותר מישראל. מבחינת כמות הופעות במונדיאלים, שווייץ רושמת יתרון של פי 9 על ישראל.

תהיו בטוחים שבין החבר'ה האלה ביציע יש לא מעטים שרשומים כשחקנים פעילים(צילום: GettyImages, Joern Pollex)

***

האם יש סיכוי שהנתונים המצערים האלו ישתנו? יש מצב שנראה כאן כדורגל גדול בעתיד עם יותר כדורגלנים? מבלי להחזיק בכדור בדולח ובלי יומרות להיות חזאים - סביר להניח שלא. במדינה ביטחוניסטית שמיטב בניה מסיימים תיכון ונחטפים על-ידי סיירות מובחרות, ולא על-ידי ארגוני ספורט מובחרים - קצת יותר קשה להגדיל את המאגר.

במדינה שהכדורגל מהליגה הבכירה שלה לא מצליח לייצר אפילו 10% רייטינג בערוץ חינמי, הכדורגל ימשיך להוות סטייה תרבותית, תחום שהעיסוק בו שמור למשוגעים לדבר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully