נראה שרק לפני מספר שבועות נפל סוף סוף האסימון למאמני ושחקני מכבי תל אביב. הם הבינו, לצערם, שהקבוצה הזאת לא מספיק טובה כדי להתמודד עם הרמה הגבוהה (והמשנית) שיש ליורוליג להציע. בשנים "רגילות" נהוג להתייחס למשחקים צמודים של מכבי בליגה, באזור חודש פברואר, כאל כאלה בהם הצהובים לא ממש מופיעים למשחק. כי הרי הראש במשחקים החשובים יותר ביורוליג. אם יש כאלה במערכת של האלופה שעדיין משננים את המנטרות הישנות, ייתכן כי כדאי להם להפנים את המציאות הבלתי מוכרת: מכבי תל אביב מודל 2012/13 היא חלק מהתחרות בליגת העל. נכון, היא עדיין הקבוצה הכי טובה ובהרבה. אבל היא מהווה חלק מהליגה. המשחקים הביתיים הקשים מול יריבות במצוקה כמו חיפה ואילת אינם מקריים.
הקו הקדמי של מכבי תל אביב, אשר בדרך כלל מספק לה יתרון בלתי עביר בשלולית המקומית, מורכב כיום משחקן מתפקד (ומצוין) אחד ושמו שון ג'יימס. בקרוב יצטרף אליו ליאור אליהו. אפשר בשלב זה להכריז רשמית שככל שמישהו חשב שדארקו פלניניץ' יכול לסייע ולחזק את מכבי תל אביב כבר העונה, אז הוא טעה. הרבה יותר עדין מזה קשה לרשום.
ייתכן כי בעתיד ישתנה הדבר, אבל כדי שזה יקרה, יצטרך הנפיל שהגיע משירוקי להצמיח אינטליגנציית משחק אותה איננו מציג בשלב הזה, ולחפות על בעיות האתלטיות החמורות שלו בטכניקת ריבאונד ברמה הכי גבוהה שיש. והוא מאוד רחוק משם כרגע. ואנחנו עדינים. במצב הדברים הזה וכשניק קיינר מדלי ממשיך להיראות רע (ובאמת אנחנו עדיין מנסים להיות עדינים), מכבי פשוט נחותה בפנים מול קבוצות כמו מכבי חיפה ואיננה עולה על אחרות כמו הפועל אילת, הפועל ירושלים. ולא מעט אחרות.
אפשר לחפות במעט על החולשה בפנים עם נוכחות של גו-טו-גאי מרשים מבחוץ. אבל הפתרון של מכבי ביכולת של שחקן לעשות סל מכלום איננו עולה על הפתרון שמציב, למשל, סקוטי הופסון. הכי קרוב שיש למכבי לשחקן עם יכולת כזו הוא דייויד לוגן. הבעיה היא שמדובר בשחקן מוגבל עם חולשות לא מעטות מצד אחד, בעוד שברור כשמש שהמאמן שלו פשוט לא מחזיק ממנו מאידך. למרות הכל, יכול להיות שאם היו נותנים ללוגן להיות על המגרש ולקבל את הכדור בסוף המשחקים ביורוליג, למכבי היה לפחות ניצחון אחד יותר.
אפשר גם לחפות במעט עם הגנה ממושמעת, מגיבה ואיכותית שמצליחה להצר צעדיהם של הכוכבים היריבים. הבעיה היא שכפי ששאראס ובמיוחד נאבארו עשו במכבי כרצונם במשחק ביום חמישי, הגיע אפיק נסים והראה שההגנה של מכבי לא מצליחה לעשות התאמות פשוטות על מנת להתמודד אפילו מולו. פיק אנד רול אחרי פיק אנד רול, ללא שום שינוי בפתרון ההגנתי והנסוג של הצהובים, הראה שגם שם יש בעיות למכביר.
ומשפט אחרון לקורא עודד קטש: לא היה שום פאול על אלי הולמן.
בהפועל גלבוע/גליל עשו לא מעט טעויות העונה. הגדולה בהם ללא ספק הייתה ההחלטה להיות צדיקים יותר מהאפיפיור ולאמץ את החוק הרוסי. משגה נוסף (ונלווה) הוא רוטציית החילופים המוגזמת. החלטה בעייתית נוספת נלקחה בקיץ לעניין זהותם של שני הרוקיס שהוחתמו בקבוצה מהצפון. מיטשל וואט וראקים סאנדרס (ביחד עם רוקי נוסף בשם טראוויס היימן שנחתך עוד לפני פתיחת העונה).
וואט וסאנדרס היו מהשחקנים הבולטים שהיה למחנה הרוקיס בפורטסמות' וירג'יניה להציע השנה, וגם שניים מהמפתיעים. הראשון הגיע מאוניברסיטת בפאלו הבלתי מרשימה, כשהוא נושא סיפור אישי שכולל התמודדות עם מחלה נוירולוגית אוטו-אימיונית קשה שאיימה לחסל לו את הקריירה והשני מאוניברסיטת פיירפילד הבלתי מרשימה בעצמה, עם מוניטין של כשרון גדול שמשולב באופי עצל משהו ושאר ירקות.
וואט אמור להיות מעין שילוב טכניקת הקליעה והפוסט אפ של ג'וש דאנקן (שמשום מה, אגב, לא מנצל את יכולת הפוסט אפ שלו בקבוצה של דרוקר) עם האתלטיות והאינטליגנציה ההגנתית של בריאן רנדל. סאנדרס, שהגיע לגליל באמצעות דיל כלשהו עם מכבי תל אביב, אמור להתפתח למשהו באזור החיוג של פי ג'יי טאקר.
הבעיה היא שבין הפוטנציאל הגבוה לבין המציאות קיים פער די גדול. בעיקר פער של זמן. רוקיס ובמיוחד כאלה שמגיעים מהמקומות ששני אלה הגיעו, צריכים הרבה סבלנות. שחקן כמו וואט צריך לעשות לא מעט התאמות מנטליות ופיזיות, כדי לעשות את המעבר מרמת תחרות בקונפרנס חלש לרמת התחרות שיש לליגה הישראלית להציע (כן כן הרמה בשלולית שלנו גבוהה הרבה יותר). אחד כמו סאנדרס צריך ללמוד להיכנס לעמדה, מאחר שהוא לא באמת 3 ולא מעוניין (או מיועד) להיות 4 וגם ללמוד לשחק בקבוצה בה יש אופציות נוספות חוץ ממנו.
לאורך שנים הוכיחה גליל יכולת מיסטית משהו לשלב שחקנים בשורותיה. השנה היא הגזימה. החתמת אחד מהשחקנים הללו לצידו של שחקן פחות נא ולא בשל היתה מסייעת בחבלי הקליטה המקצועיים הקשים שיש להם ולכל הקבוצה של ליובין השנה. ההחתמה של שניהם ביחד כנראה שעיכבה את ההתקדמות של כל אחד לחוד. אבל אולי עכשיו, אחרי 3-4 חודשים של השתפשפות, מגלים וואט וסאנדרס סימנים של הבנה והתקדמות. זה הרי רק עניין של זמן. השאלה היא האם המשחק המצוין של שניהם מול הפועל תל אביב מסמן את הקפיצה קדימה. בליגה צמודה כמו שיש השנה, השיפור המיוחל של שני הרוקיס שלה יכול לעשות את ההבדל בין פלייאוף 1-8 לבין ירידת ליגה.
ק לפני שבועיים ספגה הפועל חולון תבוסה משפילה מבני הרצליה. אחרי כל המכות שהסגולים ספגו השנה, נראה היה לרגע שהביקור באולם היובל מסמן את ההתפרקות שלהם. אז נכון שעל חולון עברו השנה לא מעט מכות, אבל היא לא הקבוצה היחידה בליגה שמתמודדת מול קשיים כלכליים (למרות שאצלה ללא ספק המצב הגרוע ביותר), פציעות והיעדרויות של שחקנים. הפועל תל אביב, למשל, מתמודדות מול בעיות דומות לאורך כל השנה ולמעט משחק ביזארי אחד מול מכבי חיפה הצליחה תמיד להישאר במשחק (עד למשחק אמש מול גליל).
והנה, חלפו רק שני משחקים והקבוצה של דן שמיר, שאני לא בטוח שמצליחה להרכיב שתי חמישיות כדי להחזיק אימון, מכניעה את הפועל אילת ורחוקה מרחק החלטה רעה אחת של ג'רום דייסון (המצוין) מלעשות את אותו הדבר להפועל ירושלים. לא ברור אם אלה האוהדים המסורים, הגאווה של חולוניה או דן שמיר, אבל הפועל חולון מצליחה להוציא מעצמה 100% וכנראה שקצת יותר. ולגבי התהייה הקודמת זה כנראה דן שמיר. שאפו.
