פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פעם ב-20 שנה

        כאילו כל מה שקרה במהלך 20 השנים האחרונות היה חסר משמעות, סתם חלל ריק בין שני ה-0:4 בדרבי. פז חסדאי על ערב קסום לחבורה צהובה

        הם עמדו שם, מחוץ לבר, חבורה של אנשים מבוגרים. הרחובות עדיין שטופי גשם, הקור החורפי של תל אביב הקפיא להם את הדם, הבירות הצוננות הקפיאו להם את כפות הידיים, ועדיין, הם עמדו שם, מחויכים, מאושרים, מתעלמים מהקור. גם לפני 20 שנה, ב-0:4 הקודם בדרבי, הם חגגו פחות או יותר ביחד, אותה חבורה צהובה. השבוע הם שוב הביטו זה בזה. נקודת הציון המיוחדת גרמה להם לבחון זה את זה, לשחזר את ההבדלים, לנסות להבין מה השתנה. קצת פחות שיערות על הראש, קצת יותר שיערות בגבות, ועדיין, החיוך אותו חיוך, האושר עדיין טהור. הדבר היחיד שהשתנה זה הפרספקטיבה. היום הם כבר מבינים, זו חוויה של פעם ב-20 שנה.

        ראדה פריצה שחקן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        לחייך ראדה. פריצה (צילום: ברני ארדוב)

        אחד מהם, לפני 20 שנה, היה סטודנט קשה יום. היום הוא מנכ"ל מצליח, מרוויח מיליונים, ועדיין, החיוך אותו חיוך. כסף בא, כסף הולך, אבל האושר כל כך נדיר, למי אכפת מהקריירה. אחד מהם, עורך דין עם עתיד מבטיח, היה לפני 20 שנה ילד בן 12. היום היית מצפה ממנו שינהג בבגרות, שיפגין אחריות, שיקבל פרופורציות, אבל לא. האירוע המיוחד מבטל עכבות, מנטרל כל חוש אחריות. "עוד צ'ייסר", הוא דורש מהמלצרית, למרות שכבר אחת בלילה, למרות שהוא צריך לקום בשש, ולמרות שמחכה לו ערימה ענקית של ניירות על השולחן. "ג'יימסון", הוא אומר, ומפגיש את הכוסית בכוח לזו של חבריו. פתאום, דווקא אחרי רגע של שקט, הוא פולט קריאת "יש!", ומניף אגרוף קמוץ. "לחיי פריצה!", עונה לו אחיו הגדול. הם מתחבקים.

        את אחד מהם, אז גולש בלונדיני והיום אבא גמור, לא קל להוציא מהבית, אבל הוא הגיע בכל זאת. אחת בלילה, אוטוטו הילדות הולכות לגן, אבל הוא נשאר לשתות. האופוריה שלו מטופשת. העליצות שלו לא מכובדת. האלימות שלפתע בוקעת ממנו ("זיינו אותם!") לא הולמת את מעמדו כאבא, אבל עכשיו זה לא הזמן להעיר לו. אשתו נוהגת להגיד עליו שהוא חסר אחריות, שהוא מזניח ושוכח, אבל ברגעים האלה הזיכרון שלו כל כך חד, שנדמה כאילו לקח מנה כפולה של ריטלין. הוא משחזר כל מהלך במשחק בדיוק מרשים, זוכר כל תיקול של אלברמן, כל מסירה של ראדי, מזכיר את הצמד של דריקס מאז, משווה בין הבליצים. כאילו כל מה שקרה במהלך 20 השנים האלו חסר משמעות, סתם חלל ריק בין שני ה-0:4.

        אחד מהם הוא טרמפיסט אמיתי. מקרה קלאסי של "יצא מהחורים". החבורה לועגת לו, אבל גם מבינה ללבו. איך אפשר היה שלא להיכנס לחורים? ואיך אפשר עכשיו שלא לצאת מהם? הוא מספר לכולם את הסיפור שהם כבר שמעו מאה פעם, על איך אחרי הדרבי ההוא, ב-1992, הם נסעו לחגוג בדיסקוטק "פלדיום", וכשנהג המונית ביקש את הכתובת, הוא אמר לו "קרמנס 4". כולם צוחקים, שוב. צחוק גדול, מלא שחרור והקלה. צחוק שהם לא חוו כבר 20 שנה.

        שחקני מכבי תל אביב חוגגים (קובי אליהו)
        יודעים להעריך את הרגע? מכביסטים (צילום: קובי אליהו)

        לאחד מהם כבר יש לב חלש. הוא לא יכול לשאת משחקי דרבי, אז הוא הולך לקולנוע כדי לצלול לעולם נטול חרדות. זה אף פעם לא באמת עוזר. אחר כך, באותו לילה, הוא ישב לבד בסלון, וראה את המשחק המוקלט. פעמיים. מההתחלה עד הסוף. הוא נרדם רק בחמש בבוקר, אבל קם בשמונה מההתרגשות, רק כדי לוודא שזה אמיתי. אחר כך הוא ירד למכולת, וקנה עיתונים. עיתונים! בשביל התמונות, הכתבות, הציונים, כדי למשש את זה. אחר כך הוא לקח את אחד העיתונים, וצירף אותו לשקית המצהיבה שהוא שומר מ-1992.

        והיה שם, באותה חבורה, גם ילד בן 8, הבן של אחד מהם. עוד מעט 12 בלילה, הילד כבר חייב ללכת לישון, אבל העיניים שלו נוצצות. "אם אמא שואלת, היה לנו פנצ'ר באוטו", מתאם איתו אביו את התירוץ לאיחור. אבל זה בסדר, גם ככה הילד לא יירדם. הוא מתמוגג מהאפשרות הנדירה לחגוג עם המבוגרים. הם מצדם רק מקנאים בו על הלוקסוס שיש לו - ללכת מחר לבית ספר, ללבוש צעיף צהוב, להקניט את החבר'ה האדומים מהכיתה. איזה חלום.

        והילד הזה יושב על כיסא הבר הגבוה, וכל אחד שמגיע מחליק לו כיף קטן ומחבק אותו, וניתן לזהות שזהו, הוא גמור. הוא כבר לא יוכל לצאת מזה. סביר להניח שמעכשיו, כל חייו, הוא ימשיך ללכת לכדורגל, יאכל מרורים, והכל בניסיון לשחזר את הרגע המתוק והטהור הזה. והמבוגרים שמסביבו, מתרגשים איתו, אבל מנסים להסביר לו, להבהיר לו, שייהנה מהרגע, שינצל כל שנייה, שזה לא מובן מאליו. שזו חוויה של פעם ב-20 שנה.

        כל הכתבות על מכבי תל אביב בוואלה! ספורט