הידיעה המצערת על מותו בטרם עת של האווי לאסוף שלחה אותי לחפש קטעים ישנים ביוטיוב. אחד מהם היה ממשחקה של מכבי תל אביב נגד ז'לגיריס קובנה הגדולה בשנת 1986 בבריסל. בהמשך לעונה בינונית ומטה, לאחר תצוגת נפל בלילה שלפני ובהמשך למחצית ראשונה רעה מאוד שלו, נשלח מיקי ברקוביץ' למגרש במהלך המחצית השניה. זאת, למרות שההרכב המוצלח יותר היה הרכב שלושת הגבוהים עם לאסוף-ג'ונסון-מגי. ברקוביץ הגיב כמו שמ-י-ק-י נולד להגיב, וניצח במו ידיו את המשחק עם שלשה, חטיפה מכרעת ושני לייאפים גדולים. צביקה שרף הלך במשחק הזה עם האיש בו האמין (לפחות באותה עונה) וזה השתלם לו.
אז למה אנחנו מזכירים כאן משחק זניח יחסית מלפני 27 שנים? סביר להניח שמאמנה של מכבי חיפה, בראד גרינברג, יזכה ללא מעט ביקורת נוכח החלטתו לשלוח בחזרה את פול סטול למגרש, חרף משחק מזעזע שלו, מספר דקות לסוף. בדיעבד, יכול מאוד להיות שהחילוף הזה היה גורם משמעותי בהפסד של הירוקים. מצד שני, צריך להבין שגרינברג נקלע כאן לדילמה הקלאסית של המאמן: האם ללכת עם ההרכב הנכון לאותו הערב או שמא ללכת עם האנשים בהם אתה מאמין. מסיבות עליהן אפשר להתווכח (ואת זה נאמר בעדינות המירבית), נראה כי דווקא מאמן שמרני ואף שבלוני כמו גרינברג החליט עוד לפני פתיחת העונה שדווקא פרחח כמו פול סטול הוא האיש שלו.
אפשר (ורצוי) להתווכח על ההחלטה, אבל אין ספק שסטול הוכיח במשחקים קודמים (למשל בשמינית הגמר מול ראשון) שהוא מסוגל להתעלות אחרי ערב פרוע וטיפוסי ולמצוא את הדרך לנצח את המשחק. כך או כך, בדיוק כמו הדילמה המפורסמת האם לבצע עבירה במצב פיגור או לא, הרי שאין כאן תשובה נכונה. יש כאן רק חוכמה שבדיעבד.
אבל עם כל הכבוד להחלטות החיפאיות, הפוקוס במשחק הזה מגיע ושייך למכבי תל אביב. הגיע הזמן, אומרת אמי, לתת קרדיט כשמגיע. ברגע שמפשיטים את מכבי מאלמנטים נוסטלגיים, היסטריים והיסטוריים ומבינים שמדובר בקבוצה בינונית ומוגבלת, אפשר פשוט לנתח את משחק גמר הגביע כמשחק בין שתי קבוצות ברמה די דומה. כנראה שמספיק לדבר על מה שאין ועל החוסרים בסגל של הצהובים ולהבין שזה מה יש. It is what it is. זאת במקום לנסות ולהבין, ברפלקס מותנה, איך יכול להיות שמכבי מגיעה למשחק צמוד.
ההיפך צריך להעריך את ההישג של חבורה לוחמת שלקחה את המשחק בדם, יזע ודמעות. מכבי הציגה היום שוב רק שניים וחצי שחקנים בעלי יכולת לקחת את השומר במצב של אחד על אחד: ריקי היקמן, יוגב אוחיון ו(חצי) מורן רוט, עם עוד שלושה-ארבעה שחקנים שרק מרמים בהטעיית קליעה כדי לקחת צעד לאחור כדי להרים שלשה (סמית', לוגן, קיינר מדלי ופניני) כי הם פשוט לא מצליחים להשיג שום יתרון בכדרור. כתוצאה מכך ובהמשך לבעיות המוכרות במשחק הפנים, מכבי שוב לא הצליחה למצוא את הדרך להגיע לקו העונשין. את הדרך לניצחון היא השיגה כתוצאה מלחימה ומאמץ מרוכז יותר במלחמות על הקרשים, ברמת המחויבות של כל מי שנזרק למגרש ובמיוחד ביכולת לשמור על שון ג'יימס (העצום) במשחק. ואל תתבלבלו - מדובר ביכולת קבוצתית.
אפשר לנתח את הזוויות הטקטיות של משחק הגמר, אבל זה נראה מיותר. עם כל הכבוד להחלטות השונות של בלאט וגרינברג, המשחק הזה היה משחק של שחקנים. וככה אנחנו אוהבים את זה. אז נכון, היו אי אלו התאמות הגנתיות טקטיות של הקבוצות, אם זה בהגנת המאסקינג של מכבי והחילופים האוטומטיים שהיא מביאה מצד אחד, ואם זה במספר התאמות של חיפה בהגנה האישית בחצי השני. אבל כך או כך, הצלחנו לקבל מחצית שנייה קשוחה, ייצרית ועם מינימום התחכמויות של המאמנים. לא מעט גם בגלל השופטים שויתרו לערב אחד על האובר קולינג המתיש לו התרגלנו ממשחקי הליגה ונתנו לשחק.
אז נכון שמגיע קרדיט גדול להופעת ענק של גל מקל, שודאי שאיננו נופל ממקבילו בצהובים. אבל הניצחון הערב הגיע לאלופה הנצחית, שהרוויחה אותו בזכות וללא ספק גם נהנתה ממנו הרבה יותר מהחגיגות הסטנדרטיות הנהוגות לאחר גביעים קודמים. מכבי של השנה לא תגיע לפיינר פול האירופאי וכנראה שגם לא לשלב ההצלבה, אבל דווקא הנחיתות היחסית הזאת אפשרה לה הערב להבליט את הערך המוסף הגדול ביותר שנותר לה וקוראים לו עדיין מכבי תל אביב. וזה הרבה.
מילה על ההמשך. שיטת הגביע והנוק אאוט שהיא מביאה עמה נועדה לאפשר את המתח וההתרגשות אשר בבסיס החד פעמיות והשוויוניות שלה. כולם מתחילים (כמעט) מאותו המקום והשלב, וכל מה שאתה צריך זה 3-4 נצחונות כדי לחגוג תואר. כך צריך להיות הגביע. כך לא צריכה להיות הליגה. בליגה בה משחקים 20 פלוס משחקים בעונה הסדירה, חייבים לכבד את התוצאות אשר הושגו ולאפשר יתרון הולם למי שהרוויח אותו. והדרך היחידה לכבד את התוצאות הללו היא בסדרות. עד הסוף. שינויים תקנוניים במהלך העונה אינם רצויים, אבל במקרה הזה יוכלו לתקן עיוות. מינהלת הליגה צריכה להחליט בשבוע הבא על חזרה לסדרות לא רק ברבע וחצי הגמר. גם בגמר. כבר מהעונה הזאת.