אחת לכמה שנים נוהג רישאר דאקורי לבקר בבובלאן, אולמה המיתולוגי של לימוז', אשר שימש לו כבית במשך 18 השנים היפות בחייו. שחקן העבר האגדי, שעד היום מוזכר שמו בצרפת תחת התווית 'הספורטאי המקומי המעוטר אי פעם', היה הסמל הגדול של מועדון הפאר הצרפתי, זמן שהיה בעיצומו של תור זהב בלתי נשכח. מאז תלה את הנעליים ב-1998 הספיק לראות אותה בעונת שיא בודדת בשנת 2000, שהייתה כמו מתנת פרידה ממועדון שילך ובל ישוב. שנה לאחר מכן, לימוז' התרסקה, נקלעה לחובות, ירדה מנכסיה ומגדולתה באחת. ככל שהשנים נקפו, תדירות ביקוריו של דאקורי, שסירב להיות עד לתהליך הגסיסה האיטי של המועדון, הלכו ופחתו, אפילו כששימש כפרשן כדורסל בטלוויזיה.
אלא שבביקורו האחרון, במשחק הביתי הראשון של לימוז' בעונת 2012-2013, עיניו שוב ברקו. בסופו של הערב לימוז' אמנם ירדה מנוצחת מול שטרסבורג, אך ניתן היה לזהות ולו שמץ של דמיון לאותם ימים עליזים שהחלו בשנות ה-80 ונמשכו, כאמור, בדיוק עד תחילת המילניום הנוכחי. צבעי הצהוב-שחור שעיטרו את מדי לימוז' דאז כבר התחלפו בירוק ולבן (שהיו הצבעים המקוריים של הקבוצה עם הקמתה), וגופייה מספר 7, אותה לבש לאורך כל שנותיו בקבוצה, נתלתה בפסגת האולם לאות הוקרה. אך ההיכל הישן נותר בדיוק כפי שהיה, וכעת, כשהוא גם התמלא מפה לפה בקהל אוהדים נלהב, הזיכרונות צפו. בצרפתית קוראים לזה רנסאנס.
"זו הייתה חוויה נהדרת. אחרי כל כך הרבה שנים רעות, מרגישים שלימוז' קמה לתחייה. העיר שוב חיה ונושמת כדורסל. אפשר להרגיש את זה בכל פינה, זה פשוט מחמם את הלב", אמר דאקורי כשהוא קורן מאושר, ואשרר את התחושה שהייתה נחלתם של רבים בצרפת אחרי למעלה מעשור שחור משחור, לימוז' יכולה לשחזר את הימים היפים. גם אם במתכונת מצומצמת בהרבה. אך האם לתחושות הללו יש אחיזה כלשהי במציאות? בכלל לא בטוח.
*****
בחודש אפריל הקרוב יציינו בלימוז' שני עשורים בדיוק למלאת הזכייה ההיסטורית ביורוליג, או גביע אירופה כפי שנקרא בזמנו, בפיינל פור 1993 שנערך באתונה. לימוז' ביססה את עצמה כשם דבר בכדורסל האירופי עוד לפני כן, כשזכתה שלוש פעמים במהלך שנות ה-80 בגביע קוראץ' וספורטה, אך התואר ביורוליג היה סנסציוני בכל קנה מידה אפשרי. עם שועל קרבות וותיק ומוכר כמו בוז'ה מאלקוביץ' בעמדת המאמן, חבורה של צרפתים עיקשים ולוחמניים ושני כוכבים בדמותם של מייקל יאנג ויורי זדובץ', אף אחד לא האמין באמת ובתמים בסיכוייה. מאחורי הקלעים, מאלקוביץ', שהונחת הישר מיוגופלסטיקה ספליט הגדולה, עבד שעות נוספות על מנת להשלים את הסגל שרצה.
וזו הייתה חתיכת עבודה: זדובץ', אחריו מאלקוביץ' רדף במשך כל הקיץ, קיבל את הצעת חייו מלוס אנג'לס לייקרס והיה עליו להכריע בין העיר הצרפתית האפורה לבין מנעמיה של אל איי. רישאר דאקורי, אז בן 32, היה בכלל נחוש בדעתו לפרוש, לאחר שלא מצא טעם, לדבריו, להמשיך בקריירה מבלי שתיקרה בדרכו אי פעם הזדמנות אמיתית לזכות בתואר הנחשב באמת של יבשת אירופה. המאמן הסרבי, שהכיר בחשיבותו של הקפטן, נאלץ לבצע ביקורי בית תכופים בבית משפחת דאקורי והתחנן בפניו להמשיך לעונה נוספת.
השאר, איך לא, שייך להיסטוריה. לאחר שעצם ההעפלה לפיינל פור נחשבה להפתעה עצומה, הצרפתים, עם זדובץ ודאקורי כמובן הדהימו בחצי הגמר את ריאל מדריד וארווידאס סאבוניס, ובגמר מול בנטון טרוויזו לא התחשבו בילד הפלא טוני קוקוץ', שלאחר שנים מזהירות בספליט רשם באותו ערב את הופעתו האחרונה ביבשת הישנה, לפני המעבר לשיקגו.
זו הייתה הזכייה הראשונה של קבוצה צרפתית כלשהי, מבין כל ענפי הספורט, במפעל האירופי הבכיר. כעבור חודש ימים, אולימפיק מארסיי הרעידה את צרפת כשגברה על מילאן וזכתה בליגת האלופות בכדורגל, אך לימוז' הסבה גאווה עצומה לצרפתים עוד קודם לכן. "שחקני לימוז' הפכו לרגע אחד לגיבורי האומה הצרפתית", מספר רפאל לפלטייה מ'לה מונד'. "למחרת הזכייה, התמונה של דאקורי מניף את הגביע נפרסה על העמודים הראשיים של כל המגזינים ומדורי הספורט. אי אפשר לדמיין עד כמה אבסורד היה לראות שחקן כדורסל בעמוד הראשי באותה תקופה. צריך להבין שלפני כן, אנשים בצרפת ידעו מעט מאוד על כדורסל. אבל באותם ימים חלקם אפילו ידעו לדקלם את הסגל של לימוז' בעל פה".
לזכייתה של לימוז' היו השפעות מרחיקות לכת על הכדורסל האירופי באותם ימים, ולאו דווקא לחיוב. אותה לימוז', ששיחקה בסגנון הגנתי בונקריסטי עם קצב איטי להחריד והתקפה פרימיטיבית כמעט, אחראית בעיני רבים לעיצוב פני היורוליג בשנות ה-90, שהתאפיינו במשחקים עם תוצאות נמוכות במיוחד. לימוז' שרדה עוד כמה שנים בצמרת הכדורסל האירופי, או לפחות קרוב לכך, לפני שהתרסקה כלכלית כאמור ב-2001 ונאלצה להתחיל הכול מחדש. וזה, במשך שנים, לא ממש הצליח לה. לאחר שהעפילה מחדש לליגה הבכירה, נשרה שוב בגלל צרות כלכליות עד לליגה השלישית. היא שבה לפני שנתיים שוב לליגה הבכירה, וירדה חזרה לשנייה מיד בתום העונה.
פיסת היסטוריה: הזכייה הסנסציונית של לימוז' בגביע אירופה
*****
חודש וחצי לפתיחת העונה הנוכחית, השמועות החלו לתפוס תאוצה. היה ברור שהפעם לימוז' תנסה להנחית לפחות שם גדול אחד שיצית מחדש את העניין בקבוצה, אך הספקולציות כבר היו משוללות כל יסוד. בחלק מכלי התקשורת פורסם כי הקבוצה פנתה ללא אחר מאשר פיל ג'קסון, מה שהופרך לחלוטין, מן הסתם, על ידי המועדון זמן קצר לאחר מכן. אולם ההחתמה של פנאיוטיס ינאקיס למאמן עוררה מספיק הדים כשלעצמה. היה משהו סימבולי בהחתמתו של היווני המוערך דווקא בקבוצה הצרפתית, שהייתה ליריבה מושבעת שלו בימיו כשחקן אריס, לצד ניקי גאליס הגדול. לא זו בלבד שהאויב הפך כעת לאוהב, אלא שבעצם החתמתו של ינאקיס קיוו בלימוז' לשחזר את מודל 1993 שבנה מאלקוביץ'. הרי ינאקיס גם הוא ידוע כמאמן הגנה תובעני במיוחד, פריק של ארגון וסדר וחסיד הסגנון האיטי והמבוקר.
"עבורנו, להחתים מאמן כמו ינאקיס הוא בגדר חלום פרוע", הודה נשיא לימוז' פרדריק פורטה, שבעצמו שיחק בקבוצה והיה שותף לזכייה עימה ב-1993. המאמן היווני אף הוא נשמע נכון לאתגר עם הצגתו בלימוז': "מצאתי כאן קבוצה שכמוני, חולמת על דברים גדולים. אפשר לעשות את זה. יש לכולנו את התשוקה להחזיר את המועדון הזה למקום שהוא שייך אליו, וזה אומר בקדמת הבמה". אוהדי לימוז' המשיכו לחלום בגדול, במיוחד כשקראו את הדיווחים לפיהם ינאקיס יביא עימו שמות מיוון כמו תיאו פפאלוקאס או דימיטריס דיאמנטידיס, אך התבדו די מהר. בסופו של יום, מעמידה הקבוצה תקציב נמוך למדי, המוערך בסך הכול ב-4 מיליון יורו. לאחר קיזוז המסים ושאר הערבויות הכספיות, תקציב השחקנים עומד על 1.4 מיליון יורו בלבד. וודאי שלא מדובר בסכום גבוה דיו על מנת לתחזק אימפריה.
התוצאות, לפחות בינתיים, מדברות בעד עצמן: לאחר 17 מחזורים, לימוז' מדורגת הרחק מהצמרת במקום ה-12 בלבד, וסביר שכלל לא תעפיל לפלייאוף. דווקא קרבות התחתית הם אלה שאורבים בפינה. "לימוז' חזרה לליגה הראשונה, והפעם עם שם גדול כמו ינאקיס, ואלו בהחלט חדשות מצוינות לליגה הצרפתית", מנתח העיתונאי רפאל לפלטייה. "יש ללימוז' את האוהדים הכי טובים בצרפת, והם מצליחים למשוך הרבה קהל יחסית במשחקי הבית. מעבר לזה, הרבה מאוד צרפתים מכירים את הקבוצה האת גם אם הם לא מתעניינים בכדורסל בכלל. אבל מצד שני, עם כל הרעש שהיה סביב הקבוצה, היה ברור שהסגל שווה במקרה הטוב העפלה לפלייאוף. השחקנים הם מאוד בינוניים בסופו של דבר. הצרפתי הבכיר בקבוצה, למשל, הוא ג'וזף גומי, שהוא אמנם שחקן עם רקורד לא רע, אבל הרבה מעבר לשיא".
אם בצרפת חלמו על האימפריה שתחזור לגודל הקודם, ותתיר סוף סוף את ייסורי הקבוצות הצרפתיות שמתבזות בשנים האחרונות פעם אחר פעם במפעלים האירופיים, נראה שטעות קשה בידיהם. "קשה לראות את לימוז' הופכת לקבוצת צמרת בליגה הצרפתית, אז בוודאי שיהיה בלתי אפשרי לצפות ממנה להגיע להישגים כלשהם באירופה", מסכם לפלטייה. "לכדורסל הצרפתי יש בעיה שורשית, עמוקה. קבוצה אחת לא תשנה את זה, גם לא לימוז' עם ינאקיס. מצד אחד, יש סיבות להיות מעודדים כי הכדורסל הצרפתי ממשיך לייצר מספר גדול ומרשים של כישרונות צעירים ברמה הגבוהה ביותר. מצד שני, השחקנים הללו עוזבים את צרפת בגיל מוקדם, וזו תופעה שרק הולכת וגדלה בשנים האחרונות. אלו לא רק השחקנים שהולכים ל-NBA. היום גם שחקנים שכנראה לא יגיעו ל-NBA עוזבים למקומות אחרים באירופה בגיל צעיר במיוחד, לפעמים עוד לפני ששיחקו דקה אחת בליגה הצרפתית. הכדורסל הצרפתי צריך קבוצות עם פוטנציאל כלכלי ועסקי גבוה, שיוכלו להעמיד תקציבים גבוהים ולמשוך אליהם את השחקנים הצרפתים. לימוז' יכולה להיות כזאת על הנייר, אבל זה לא הולך לקרות בקרוב".
וכך אוהדי לימוז' הנלהבים נראים היום:
