1. לצורך פתיחתו של הטור הזה נתעלם לרגע מרמתו הלא משכנעת של חצי הגמר השני בין ירושלים לחיפה. בואו נתחיל בהצהרה: מכבי חיפה צריכה מבחינתה להגיע ולנצח את משחק הגמר ביום חמישי. הנה, אמרנו את זה. ולא, לא בגלל שהיא כל כך גדולה כי היא לא. פשוט היריבה שתופיע ממול היא הכל, חוץ ממכבי תל אביב. נסביר.
מכבי שאנחנו מכירים היא קבוצה בעלת יכולות עצומות, שלא לומר מאגיות. היא הרגילה אותנו ואת עצמה, פעם אחר פעם, לרמת מקצועיות ו-ווינריות שמובילה להכנעה אוטומטית של היריבות. בטח אלה המקומיות. וגם כשהיא קצת פחות טובה, תמיד מגיע איזה דרק שארפ או דיוויד בלו ונועץ את הפגיון בלבו של היריב, בשתי דקות של טירוף, וממגנט את הגביע או הצלחת לזרועותיו הפרושות לרווחה של שמעון מזרחי. יש רק בעיה אחת עם הקבוצה הנוכחית שלובשת את המדים הצהובים (או הכחולים). היא לא באמת מכבי תל אביב. עיצמו לרגע את העיניים ודמיינו משחק יורוקאפ בין הפועל ירושלים לאיזו אסטודיאנטס כזאת. שימו באסטודיאנטס, רק לצורך הדוגמא, את הזרים של מכבי תל אביב. נו התרשמתם? בטוח שלא.
אז נכון שיש לאלופה הנצחית עדיין צוות מקצועי שמייצר יתרון מול רוב היריבות, את ההיסטוריה המפוארת וסגל שחקנים גאה שלמרות הכל שם את הגוף על הפרקט אבל כאן זה נגמר. במיוחד במצב של חוק רוסי שמאפשר ליריבה יתרון של 4 מול 3 זרים בחמישיה. במיוחד בהיעדרו של ליאור אליהו. בטח כשכל דקה של שון ג'יימס על הספסל משאירה את הקבוצה של בלאט ללא שום עמוד שדרה הגנתי. הסגל הצהוב שיופיע למשחק הגמר בחמישי יהיה נחות פיזית באופן משמעותי לעומת יריבתו, באופן שאמור לבוא לידי ביטוי בקרשים וגם ביכולת ללכת לקו. אשדוד עשתה במכבי שפטים בשני הפרמטרים האלה, וחיפה לבטח קבוצה חזקה ופיזית יותר. פתחנו בהצהרה ונסיים במציאות: זה כנראה לא יקרה.
2. בואו נדבר קצת על משחק חצי הגמר השני. הנתון הסטטיסטי המדהים לכשעצמו של 47 איבודי כדור מצטברים מלמד רק על חלק מהסיפור. היה משחק רע לתפארת, עם שתי קבוצות שעושות מאמצים ראויים להערכה לתת את המשחק לקבוצה השניה על מגש של כסף ושטויות. יכולת קבלת ההחלטות ובחירת הזריקות הבעייתית, לשון המעטה, של פול סטול כבר מוכרת לכל חברי שלולית הכדורסל המקומית, אבל נראה שהוא לוקח איתו למטה גם את האחרים. ביחד עם שני מקבלי ההחלטות האחרים של הקבוצה, כלומר גל מקל ודונטה סמית', נראתה היום חיפה כמו קבוצה שמשחקת נגד עצמה. ולמה נגד עצמה? כי לא ממש נמצאה יריבה מהצד השני.
ובכל זאת כמה מילים טובות. קודם כל לג'יימס תומאס. הפועל ירושלים הריצה היום את החמישיה הגבוהה שלה, כלומר ציוותה את דאנקן וקרייג סמית' ביחד. על הנייר זה אמור היה לפתור את הדומיננטיות הפיזית של הצמד תומאס-קוזי'קרו. בפועל זה היה המאץ'-אפ הכי נוח שיכל גרינברג לקבל. כל נסיון לקבל רוטציה בין הגבוהים מול משחק הפיק אנד גול הירוק הסתיים במצב זריקה של קרש-סל. היציאה האיטית של סמית' מהמקום, החיפוי הבעייתי מהצד החלש של ההגנה ובעיקר הנוכחות ויכולת הסיום של תומאס אפשרו לחיפה להניע את הכדור במהירות וביעילות ולהרים רמת הפרש ורף בטחון שבדיעבד הכריע את המשחק כבר ברבע הראשון. מילה טובה שנייה לקשיחות ההגנתית שחיפה הראתה בחלקים של המשחק. מילה טובה שלישית והכי חשובה נוגעת לשורה התחתונה. גמר גביע, ואחרי נצחון קל. שאפו.
ובכל זאת, כתבנו מקודם שמכבי חיפה מבחינתה צריכה להגיע ולנצח את המשחק בחמישי, לא? אם היא תשמור על הכדור באופן מחפיר כפי שהיא עשתה היום, התסריט ההגיוני יותר יהיה שחזור של גמר הגביע הקודם בין הקבוצות, אי שם בשנות השמונים. אם אני זוכר נכון, זה נגמר אז 40 הפרש.
3. המשחק המעניין יותר היה הראשון. הדבר הכי משונה היה לראות את ההבדלים בסייז בין שתי הקבוצות. מי היה מאמין שמכבי תל אביב תעלה חמישיה נחותה פיזית אל מול מכבי אשדוד. מצד אחד קולינס-מזרחי-סקין-סימפסון שכולם מסתובבים סביב ה 2.00-2.03 מ' אל מול הרכב של סמית' ופניני בעמדות 3-4. אח"כ זה נהיה גרוע עוד יותר, כשמכבי הריצה חמישיה של קיינר מדלי ב-5 (!) לצד פורווארד כמו סמית' (או לנדסברג). ההתאמה ההגנתית מהספסל של אשדוד בצורת דיימון סימפסון ששומר על יוגב אוחיון נבעה הן משיקולים טקטיים והן לאור הרצון להגן על העוגן מצבירת עבירות מוקדמת, אבל גם מאחר שפשוט לא נמצא מאץ'-אפ נורמלי מול הסמול בול של דיוויד בלאט.
תצורות ההרכב הללו אמורות היו להביא את אשדוד, לפחות בתאוריה, בהמשך ליתרונות המאץ' אפ המובנים בעמדות 2 ו-4, לשלוח את מארדי קולינס וג'יימי סקין למצבי פוסט אפ מול שומרים נחותים פיזית. במקום זה, הלכו באשדוד בהתחלה במיוחד לבידודים סטטיים של מארדי קולינס. אבל דווקא עם הגב לסל ומהאמצע. וזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שמכבי ברחה מתחילת המשחק. וכמובן האחוזים המטורפים של מכבי (בזריקות חופשיות לגמרי) ל-3 נקודות. נושא הבידודים עם הגב לסל של סקין תוקן מיד עם תחילת החצי השני. משחק ההתקפה של סגנית האלופה הבריק. ואזורית הבונקר תוצרת עיר הנמל חשפה שוב חלק מהקשיים הרבים של מכבי בהתקפה.
מדהים היה לראות כיצד דיימון סימפסון, בוגר ליגת הפיליפינים, שחקן סוף ספסל בטורק טלקום אנקרה ושחקן בינוני בליגה האוסטרלית, מתעלל בכל מה שהיה להגנה של מכבי לזרוק אליו. סימפסון שחקן בעל טכניקה מוגבלת וטווח זריקה עוד יותר. אבל אי אפשר ללמד אינטליגנציה, אתלטיות, רצון וטכניקה מצוינת במשחק הפיק אנד רול ובתנועה ללא כדור. בעונה שעברה היה זה ג'וש קרטר ששלט בליגה ודרכה עשה קפיצת מדרגה מקצועית וכלכלית (לסנט פטרסבורג הרוסית). אין ספק שסימפסון יעשה לפחות את אותה קפיצת מדרגה, אחרי שהוא מוביל רביעיית זרים מצוינת (וצוות ישראלי איכותי) של אשדוד שחייבת לעשות דרכה לחלק העליון של הטבלה. בינתיים, אם לאשדוד יש שאיפות לגדול כמועדון, אין לה שום סיבה שבעולם לחגוג את ההפסד. שיטת הגביע מאפשרת לקבוצה להגיע למשחק חצי גמר גם לאחר נצחון יחיד על קבוצה מליגת העל. את ההפרש שבו הפסידה אף אחד לא יזכור החל מעוד שבוע. ההיסטוריה מלאה בקבוצות שכמעט כמעט ניצחו את מכבי במשחק הגדול. הזדמנויות כאלה, מול מכבי פגיעה ומבולבלת, צריך לקחת. מי יודע, יכול להיות שאם משה מזרחי היה על המגרש בסוף במקום גוני יזרעאלי, אולי זה היה קורה.
מילה אחרונה לאיגוד הכדורסל. בשביל חצאי גמר שמושכים בין 2,000 ל 5,000 צופים לא צריך את היכל נוקיה. אפשר גם את רוממה. והאמת? בשביל אולם חצי ריק במקרה הטוב לא חייבים את אבנר קופל וחבורת המקצוענים שלו מהמינהלת. את זה גם שי שני ולהקת החובבנים מהאיגוד הצליחו לארגן ולשווק.
