בצרפת בקהאם לא ינצח אותם

מה דעתכם על הביצוע שלמטה? תאמינו או לא, אבל השיר Diamond Lights של צמד כוכבי טוטנהאם, גלן הודל וכריס וודל, הגיע באפריל 1987 למקום ה-12 במצעד הלהיטים של הממלכה הבריטית. שנים מאוחר יותר, הצהובון סאן גם בחר בו ברשימת השירים הגרועים בהיסטוריה. תשפטו בעצמכם. בדבר אחד אפשר להיות בטוחים – השניים היו חברים בלב ובמיקרופון, וזה לא טריוויאלי בהתחשב בשוני המהותי ביניהם. הודל, יליד פרבר לונדון, היה בחור סולידי, אלגנטי ומאוהב בעצמו. וודל, ג'ורדי מצפון מזרח, מעולם לקח דבר ברצינות, השתובב בכל מצב ופיזר חיוכים. ובכל זאת, הם התחברו, ויש להם גם לא מעט נקודות משותפות.

ראשית, שמות המשפחה שלהם דומים עד כדי גיחוך. שנית, הכישרון הטבעי הנדיר שלהם אף פעם לא הוערך כראוי במולדתם, הישגיהם ומספר הופעותיהם בנבחרת אנגליה נמוכים משמעותית ממה שאפשר היה לקוות. שלישית, אין הרבה אלילים גדולים מהם עבור אוהדי טוטנהאם. לבסוף, את התארים החשובים שלהם ואת השנים היפות ביותר חוו שניהם מעבר לתעלה. וודל והודל הם האנגלים הטובים ביותר ששיחקו אי פעם בליגה הצרפתית, והם אמורים להישאר כאלה לנצח. גם ההחתמה של דיוויד בקהאם בפריז סן-ז'רמן ממש לא תשנה זאת.

הודל, מבוגר בשלוש שנים מעמיתו, הצטרף לטוטנהאם ב-1975, בגיל 17. לא היה מועדון באנגליה שהתאים יותר לכישורים המיוחדים. טוטנהאם של סוף שנות ה-70' היתה קבוצה שונה בתכלית באי הבריטי. בשעה שבכל מקום הושם דגש על כושר פיזי ומהירות, התרנגולים חיפשו משהו אחר, כפי שתעיד ההחתמה המפורסמת של אוסי ארדילס וריקי וייה הארגנטינים, שחוללה לא פחות ממהפכה תודעתית.

גם על רקע זה, הודל בלט בגישתו המופלאה. תמיד נדמה היה שהוא משחק בלי מאמץ, לא משתדל לרוץ אחרי כל כדור, ומפגין אדישות מסוימת אפילו בלבוש – חולצתו תמיד הייתה מחוץ למכנסיו. אלא שהגאונות שלו עם הכדור לא ידעה גבול. מסירותיו היו מדויקות עד כדי מילימטר לכל טווח אפשרי. הוא איים על השער מכל זווית ומכל מרחק. בנוסף, התאפיין הודל בשליטה אבסולוטית בכדור בשתי הרגליים במידה שווה. קשה להגזים בחשיבות תכונה זו – שמירה על שחקנים נדירים כאלה קשה שבעתיים. "אחרי דייגו מראדונה, הוא השחקן המוכשר ביותר איתו שיחקתי", אמר ארדילס.

העלייה של הודל היתה מהירה. ב-1978 הוא סייע לטוטנהאם לעלות לליגה הבכירה עם 12 שערים, וכעבור שנתיים נבחר לשחקן המצטיין של העונה, על אף שהתרנגולים סיימו ב-1979/80 רק במקום ה-14. לזכותו נרשמו אז 19 מ-52 שערי קבוצתו בליגה, וחבל שנתוני הסטטיסטיקה בתקופה זו לא כוללים בישולים. לא יהיה מוגזם לומר שהודל לבדו היה אחראי להרבה יותר ממחצית הכיבושים של טוטנהאם.

למאמן אנגליה רון גרינווד לא נותרה ברירה אלא לקחת את הודל ליורו 80', אבל הוא לא סמך עליו והותירו על הספסל בשני המשחקים הראשונים בשלב הבתים, בהם צברו חניכיו נקודה והודחו מהטורניר. רק במשחק השלישית נגד ספרד הופיע כוכב טוטנהאם בהרכב הפותח, ואנגליה ניצחה את ספרד 1:2, אך זה היה מאוחר מדי. הגישה הזו חזרה פעם אחר פעם בקשר הבעייתי של הודל עם מאמני אנגליה והתקשורת. בעוד עבור אוהדי טוטנהאם הוא היה המלך הבלתי מעורער, נתפסה גישתו לבעייתית. רבות נטען נגדו שהוא לא מתאמץ, חסר אופי, רכרוכי ושחצן. הדימוי הציבורי של פרימדונה הביא לו את הכינוי הלועג "גלנדה".

בריאן קלאף, המנג'ר האגדי של נוטינגהאם פורסט, אמר בצדק: "צריך אומץ מיוחד כדי לשחק כמו הודל". היה זה קשר דעתן ועקשן, שלא התפשר על דעותיו. "אנשים מדברים על אופי, אבל איזה אופי הם מהללים? לרוץ כמו מטורפים? לרדוף אחרי כולם? זה מצחיק אותי. לו הייתי סבור שמשחק ההגנה חשוב, הייתי משפר את המשחק שלי ב-50 אחוזים לפחות. אבל הוא לא חשוב". עם האמונה המוצקה בצדקתו, הוביל הודל את טוטנהאם לזכייה בשני גביעי אנגליה, ב-1981 וב-1982. כעבור שנתיים הוא נתן עונה כבירה בגביע אופ"א, גם אם נעדר מצמד משחקי הגמר מול אנדרלכט בגלל פציעה. בסיבוב השני פגשה אז טוטנהאם את פיינורד, בשורותיה כיכב יוהאן קרויף בשלהי הקריירה. ההולנדי כה התרשם מהביצועים האלוהיים של הודל בניצחון 2:4 בווייט הארט ליין, שהוא ניגש לחדר ההלבשה של התרנגולים, בירך את האנגלי והעניק לו את חולצתו.

ב-1985 היה הודל קרוב מתמיד לתואר אליפות. בתחילת מרץ פיגרה טוטנהאם בשתי נקודות בלבד אחרי אברטון בפסגה, ומתוך 15 המשחקים שנותרו לסיום העונה לא פחות מ-10 היו בביתה. איך אפשר להחמיץ הזדמנות שכזו? ובכן, אפשר. התרנגולים הפסידו בשבעה מ-10 המשחקים המדוברים בווייט הארט ליין, ובטבלה הסופית היו רחוקים 13 נקודות מאברטון. אפילו ליברפול עקפה אותם במקום השני בזכות הפרש שערים, אבל מבחינת האדומים היתה זו שנה שחורה.

אסון הייזל, במהלכו נטבחו אוהדי יובנטוס בגמר גביע האלופות, השפיע על כל הכדורגל האנגלי. הקבוצות הושעו מהשתתפות באירופה, ומחשבותיו של הודל על מעבר מהאי ליבשת הפכו להיות רציניות הרבה יותר. כאדם שהרגיש דחוי ולא מוערך באנגליה, הוא תמיד רצה לעשות זאת. כעת הוא רק חיכה להצעה הנכונה, והיא הגיע כעבור שנתיים. הודל נפרד ב-1987 מטוטנהאם כשהוא מותיר זיכרונות 110 שערים ב-490. תראו את הביצועים בסרטון הבא, ותבינו מדוע מתיו לה-טיסייה, הגאון של סאות'המפטון לעתיד, אמר: "הודל היה האליל שלי".

האיש שהביא את גלן לליגה הצרפתית היה ארסן ונגר. המאמן הצעיר, שחתם בקיץ 1987 במונאקו אחרי הצלחה יחסית בנאנסי, חשק בקבוצה רב תרבותית. כמנג'ר ארסנל, הביא ונגר לפרמייר-ליג יותר צרפתים מכל אחד אחר. כמאמן מונאקו, הוא הביא לצרפת שני אנגלים. לא רק הודל הגיע לנסיכות, אלא גם החלוץ מארק הייטלי שעזב את מילאן. השניים השתלבו היטב, לצד כוכבי הנבחרת פטריק באטיסטון ומנואל אמורוס בהגנה, וקלוד פואל בקישור.

את העונה הקודמת סיימה מונאקו במקום החמישי, אך עם ונגר על הקווים היא דהרה לאליפות באין מפריע, ביתרון שש נקודות על בורדו. הודל סיים את העונה עם שמונה שערים, ונכנס להילוך גבוה אפילו יותר בעונתו השניה, תוך שהוא מוצא את הרשת 18 פעמים. עם זאת, הפעם סיימה מונאקו רק שלישית, ואת התואר ליקטה מארסיי של הנשיא המושחת ברנאר טאפי.

בעיצומה של הצלחה כבירה זו, ביורו 88, החליט מאמן אנגליה בובי רובסון לא לתת הודל ולו דקת משחק. אפילו ג'קי צ'רלטון, המפורסם בסגנון "בעט ורוץ" בנבחרת אירלנד, הביע פליאה על כך אחרי שניצח את האנגלים. מישל פלאטיני קבע חד משמעית: "לו הודל היה צרפתי, הוא היה מקבל 150 הופעות בנבחרת", וכל הצרפתים הסכימו איתו.

ונגר אמר: "הוא השחקן הכי מוכשר שאימנתי אי פעם. הוא ידע להפיק את המיטב מהשחקנים סביבו. היתה לו יכולת מיוחדת לסייע לכל אחד לנצל את הצדדים החזקים שלו. הוא היוצר האולטימטיבי. הודות לאופיו הנוח, הוא השתלב באופן מושלם בקבוצה בלי לדעת מילה בצרפתית. לא אוכל להבין אף פעם מדובר הוא לא הוערך באנגליה. אולי הוא נולד בעיתוי לא נכון והקדים את זמנו". הקפטן והשוער ז'אן-לוק אטורי הכריז: "עבורו הודל היה אלוהים, לא פחות".

למרבה הצער, הגורל הקצה להודל שנתיים בלבד בליגה הצרפתית. פציעה הרסה לחלוטין את השנתיים שלאחר מכן, אבל ב-1989 הופיע במדינת טריקולור כריס וודל. הוא עשה זאת בין היתר בהמלצת חברו הודל, אך בניגוד אליו יצא להרפתקה החדשה עם לא מעט חששות ולא בלב שלם. אחרי הכל, אפילו בלונדון הוא לא הרגיש לגמרי בבית. "איך אני יכול ליהנות אם אין כאן פאבים ראויים?", אמר פעם על בירת אנגליה. וודל היה ונשאר בנפשו הנער משפת נהר טיין.

סיפור חייו שונה בתכלית מזה של הודל. עד גיל 19 עסק וודל בהכנת תבלינים במפעל לייצור נקניקיות, והכדורגל שימש עבורו תחביב בלבד. הוא ניסה בכל כוחו להתקבל לקבוצות השונות ונדחה פעם אחר פעם. לבסוף, כאשר ניוקאסל הסכימה לקלוט אותו, הוא קפץ על המציאה על אף שתיעב את הקבוצה מגיל אפס בהיותו אוהד סנדרלנד. הכדרור הסוחף והמהירות תמיד היו לו, אך הכישרון הטהור היה פחות מזה של הודל, ובתחילת הקריירה שליטתו ברגל שמאל היתה לקויה. כאשר נשאל כיצד הפך לשחקן שלם יותר, ענה וודל: "פשוט התאמנתי בבעיטות בשמאל 20 דקות כל יום. אין פה סוד, רק צריך להתמיד. בסוף לא יהיה אכפת לך באיזה כיוון לרוץ, והמשחק שלך ישתפר".

ניוקאסל שיחקה אז בליגה השניה, אבל לוודל בכל מקרה לקח זמן להתאקלם, ורק בעונת 1983/84 הוא עשה כותרות גדולות וכבש 18 שערים, ובלט אפילו לצידם של קווין קיגן, פיטר בירדסלי וטרי מקדרמוט. כאשר הבקיע 13 פעמים בעונתו הראשונה בליגה הבכירה, בגיל 25, החל מרדף אמיתי אחרי החתמתו של הפנומן הג'ורדי, וטוטנהאם זכתה בשירותיו בעיקר בזכות נחישותו של הודל. המלך של ווייט הארט ליין שיכנע אישית את וודל להגיע ולשתף פעולה. זה הסתיים לא רק בלהיט מוזיקלי, אלא גם בהצגות רבות על כר הדשא. בעונת 1986/87 סיימו התרנגולים עם קישור חלומי במקום השלישי והגיעו לגמר הגביע, בעוד החלוץ קלייב אלן כובש 49 שערים בכל המסגרות. אלן, אגב, חצה אף הוא את התעלה ב-1988 ושיחק בבורדו.

ההצעה שהגיש טאפי עבור וודל בקיץ 1989 היתה חריגה – 4.5 מיליון ליש"ט העביר הבעלים השערורייתי לתרנגולים. בימים ההם, זה היה סכום כמעט בלתי נתפס, והכוכב האנגלי טיפס למקום השלישי ברשימת השחקנים היקרים בהיסטוריה, אחרי מראדונה ורוד חוליט. "תג המחיר הקשה עלי בחודשים הראשונים בצרפת" הודה וודל. ולא הוא. החום בחוף הים התיכון, השפה הלא מוכרת, המנטליות השונה, וגם מחסור חמור עוד יותר בפאבים – כל אלה הפכו את תהליך ההתאקלמות ללא פשוט. אלא שאז הבקיע כריס את אחד השערים היצירתיים שנראו בצרפת, עם הקפצה מעל השוער והמשך בעקב לרשת של פריס סן-ז'רמן.
"ברגע הזה הכל השתחרר. שלוש השנים שלי במארסיי היו מדהימות. זה כמו לחיות על אי החלומות".

הטירוף סביב וודל היה עצום. אוהדי מארסיי צעירים חיקו את התספורת המיוחדת שלו, תוכניות הטלוויזיה הוקדשו לו אישית, והשבחים בעיתונות לא פסקו. בעידן וודל זכתה מארסיי בשלוש אליפויות רצופות, וב-1991 הגיעה לגמר גביע האלופות, שם הפסידה לכוכב האדום בלגראד בפנדלים אחרי תיקו מאופס ב-120 דקות. באותה שנה סיים וודל במקום העשירי במשאל כדור הזהב. את שמחת החיים הבלתי נגמרת שלו, עם דוגמאות לתעלולים המשעשעים, הטריקים והשערים אפשר לראות בסרטון הבא. לא פלא שוודל נבחר במקום השני אחרי ז'אן-פייר פאפן במשאל כדורגלן המאה של אוהדי מארסיי, והוא מתקבל בתשואות אדירות בכל ביקוריו באצטדיון ולודרום עד עצם היום הזה. עבורם הוא היה הליצן, Le Clown.

ובאנגליה? שם זוכרים לו בעיקר את החמצת הפנדל מול הגרמנים בחצי-גמר מונדיאל 90', לצידו של סטיוארט פירס. במקביל להערצה בקנה מידה עצום בצרפת, הוא נזרק מהנבחרת על ידי המאמן גרהאם טיילור בטענה כי אינו תורם מספיק בהגנה, לא נלקח ליורו 92', ולא שב למדים הלאומיים גם כאשר זכה בתואר שחקן העונה באנגליה מטעם העיתונאים בזכות ביצועים מדהימים במדי שפילד וונסדיי, עם שובו למולדת.

כמו הודל, וודל נתפס בממלכה כשחקן שלא ניתן לסמוך עליו ברגע האמת. הוא היה שונה מאחרים, והמאמנים האנגלים הקשוחים, שהעדיפו קשרים אפורים וצפויים יותר, התייחסו כלפיו בחשדנות. גם עליו, כמו על הודל, אמר פלאטיני: "בכל מקום אחר הוא היה הופך לכוכב המרכזי בנבחרת הלאומית". וכך יוצא שרשום לזכותו של בקהאם מספר משחקים בנבחרת (115) שכמעט זהה לזה של הודל (53) ו-וודל (62) במצטבר. ספייס-בוי גם כבש בנבחרת יותר שערים (17) מאשר הודל (8) ו-וודל (6) יחדיו. זה רק אומר שהאנגלים פספסו לחלוטין שניים מהגאונים הגדולים שלהם.