ההליכה שלו מהוססת, הידיים תמיד בכיסים. המבט בדרך כלל מופנה מטה, העיניים שקועות. המבט רציני, גופו שפוף, וכשהוא עומד נרפה על המדרגות הנעות בדיזנגוף סנטר, מאפשר להן לסחוב אותו למעלה בעודו מביט לצדדים באדישות, אני נזכר בקרן מור בפתיחה של "הבורגנים". שיממון, ריקנות, סתמיות קורעת לב. נראה שהוא לא חייך כבר 20 שנה.
הוא כדורגלן עבר, שכנראה גר לא רחוק ממני. אני רואה אותו לפחות אחת לשבוע, מסתובב ברחובות תל אביב, נראה חסר מעש. הוא אמור להיות היום בשנות ה-50 לחייו, וטבעי שיהיה הרחק משיאו הגופני, אבל הפנים שלו חושפות עייפות מסוג אחר. למי שזוכר אותו בשיאו, בימיו הגדולים, זה מעבר לסתם צורם. שחקן נערץ, גבר שבגברים, אליל נעורים, שנראה היום כמו סתם עוד עובר אורח. מי שנצץ בעבר על מגרשי הכדורגל והלהיט אותנו ביציעים, מי שריגש וכיכב ועורר השראה, מי שרץ בידיים מונפות מול אצטדיונים מלאים (ולא ממש מזמן) - מסתובב היום בדממה ברחובות תל אביב, עם שיער מאפיר ופרצוף מאפיר, כמעט תימהוני. מנעלי הניו באלאנס הכחולות שלו קשה להבין אם הוא עדיין מנסה לשמור על מראה ספורטיבי, או שהוא סובל מבעיות גב.
העיר הגדולה גורמת לכל אחד להיהפך לאלמוני, ולתל אביב, עם רחובותיה הישנים והמלוכלכים, יש יכולת מיוחדת לנטרל את הזוהר מכל כוכב. קחו את הכוכב הגדול בעולם ותשימו אותו בקינג ג'ורג', ומיד הוא יתמזג בפיח ובפחים הירוקים ויאבד כל זיו או ניצוץ. יש לא מעט פרצופים עצובים בתל אביב, לא מעט דמויות עצובות שחולפות על פניך בסהרוריות, אבל כשהוא, דווקא הוא, משוטט בלי פשר ועובר לידך בהליכה איטית, זה כואב קצת יותר.
מהצד הוא נראה בדיכאון. לא משהו מיוחד, לא בגלל טראומה או נסיבות יוצאות דופן, פשוט דעיכה. סביר להניח שיש לו כבר מספיק כסף, אין ספק שיש בישראל סיפורים עצובים יותר, ובכל זאת, קשה להישאר אדיש. בכל פעם שאני רואה אותו, בא לי להגיד לו משהו. "הלו, תתעורר! מה קורה איתך אליל? מה זה הפרצוף הזה?". אבל הפרצוף נשאר אותו פרצוף. לא צריך להיות גאון כדי להבין למה.
כל אדם מבוגר מרגיש דכדוך על הנעורים שחלפו. כולם מרגישי ריקנות וחרטה, כולם מאבדים מתישהו את הקפיצים ברגליים או את הניצוץ בעיניים, אבל לא לכולם יש כזה פער בין קריירה נפלאה, לבין חיים נטולי ריגוש. אני, למשל, גם כשאזדקן, אשאר אותו פלוני אלמוני, אחלש הדרגתית עד לשקיעה ולהתנוונות, בלי תנודות דרמטיות, במונוטוניות שנראית ברכה. ואילו הוא? שכבר היה לו כישרון עצום ברגליים שהעניק לו תהילה, כבוד וכסף איך אפשר לשאת את זה? מה נשאר?
אדם כמוהו יכול להשתלב כיום בכדורגל, אין ספק. הוא יכול להיות מנהל מקצועי, לאמן קבוצה, לחזור לענף. אבל בשביל מה? כדי שהפרחחים יקללו אותו אחרי הפסדים? שיחכו לו מתחת לבית? שבעל בית ערס יגיד לו מה לעשות ויפטר אותו? שכוכבים צעירים ומפונקים יבקרו אותו בעילום שם, שידליפו עליו לכלוכים? למה הוא צריך את זה? זה מתחת לכבודו.
הוא גם יכול לפתוח מסעדה או בר, לארח אנשים וליהנות קצת מאהבה. הוא יכול ללכת לאירועים של סלבריטאים, לפתוח סוכנות ביטוח, לכתוב טורי פרשנות בוואן. אולי הוא עושה חלק מהדברים האלה, מי יודע. אולי יש לו אהבה חדשה או משפחה חמה, אני לא יודע. אבל רואים עליו, בעיניים שלו, שמשעמם לו. שכלום לא יצליח לשחזר את הימים ההם. שהמוג'ו דעך. שהקסם אבד.
השבוע שוב ראיתי אותו, בזארה בדיזנגוף סנטר. עובר בין המדפים בהליכה איטית, כל כך רחוקה מהתנועה האצילית שלו על הדשא, מחפש נחמה בבגדים. אחר כך הוא מדד מכנסיים בתא ההלבשה הקטן. עבור כל גבר זה סיוט ללכת לזארה, לעמוד מול המראה באמצע החנות ולמדוד מכנסיים שאתה לא רוצה ולא צריך. אפשר רק לדמיין איזו מבוכה זו עבורו לעמוד בתחתונים בתא ההלבשה, לבקש עזרה מאחד העובדים, לבקש שיביא לו מידה גדולה יותר או קטנה יותר.
והוא בטח אומר לעצמו, מתפלל לעצמו, הלוואי שהמוכר הזה לא מזהה אותי. רק שלא יגיד לי כלום, שלא יפנה אליי. שלא ישאל אותי מה עם הקבוצה, שלא יזכיר לי את המשחק הזה, או את הגול ההוא, או איך שהוא שמח לראות אותי. שלא יזכיר לי כלום. שייתן לזה לגווע. לפעמים הוא תוהה, אולי, האם זה בכלל היה שווה את זה.