10 הערבים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי

על המקום האחרון והמאוד מכובד התחרו לא מעט שחקנים, אבל שפיק אל הוזייל הבדואי נבחר בזכות האיכות המקצועית שלו והעובדה שהיה מעין כוכב לתקופה קצרה. מגן מכבי פתח תקווה בשנות ה-80 היה כדורגלן אדיר שהקריירה שלו נקטעה בגלל תאונה. הותיר חותם גם אחרי שפרש, רק על כך חובה להכניס אותו לדירוג.

עוד נציג למכבי פתח תקווה, עוד מגן. עמאר אמנם לא היה איכותי כמו אל הוזייל ורבים מכם ודאי מופתעים לגלות אותו כאן, אבל הוא סימל קריירה יציבה של כדורגלן מסור ומוצלח. היה חלק חשוב במרקם המיוחד של מכבי פתח תקווה בעשור הקודם. עמאר לא היה גימיק זמני. 13 עונות רצופות הוא שיחק בכחול של הלוזונים, 13 שנים שניתן להגדיר אותן במילה אחת חשובה – קריירה.

כדורגלן לא גדול במיוחד. כדורגלן של עונה אחת, גג שתיים. כל השחקנים ברשימה הזו היו טובים ממנו. כנראה גם שחקנים אחרים שלא נכנסו לדירוג, כמו אחמד מוסא מהפועל תל אביב. אבל סואן, במקרה או שלא, חתום על רגעים מאוד חשובים בהיסטוריה של כדורגלן ערבי בישראל. השער מול אירלנד שנכנס ללב של הקונצנזוס, הקללות בטדי במשחק הנבחרת מול קרואטיה שהעמידו לכולנו מראה חדשה למציאות הגזענית, הכמעט מעבר לבית"ר ירושלים והעימותים האמיצים שלו מול הקומץ. סמל לגאווה. אחריו החל שיטפון של כדורגלנים ערבים בליגת העל.

כיאל רחוק מלהיות הערבי הראשון של מכבי חיפה, אבל הוא פרץ דרך גם בתחומו. אחריו, מכבי חיפה הביאה אליה לא רק את הערבים הכי טובים שיש, אלא פתחה את שעריה לשחקנים פחות טובים. בני המגזר השתלטו על מחלקת הנוער, הקשר בין המועדון לציבור הערבי הלך והתחזק, כשאוטובוסים היו מגיעים במיוחד מג'דידה למשחקים של כיאל. הדרך הקשה שכיאל היה צריך לעשות כנער כדי להגיע לאימונים של מכבי חיפה, ההשתלבות החלקה שלו, היה לסמל עבור רבים אחרים. כיאל הוא גם הערבי הראשון שעשה קריירה רצינית באירופה. קדמו לו אחרים, אבל לא באופן שבו הוא מנהל את המסע המופלא הזה. ד"ש למסי.

טועמה יכול היה להגיע הרבה יותר גבוה בדירוג הזה. מדובר בכדורגלן מוכשר בטירוף, אולי הכי מוכשר כאן מבחינת פוטנציאל, אבל כזה שיצר הרבה פיקים יפים בקריירה, אבל לא יותר מכך. אבל גם כך, טועמה ייזכר לעד כאחד הכדורגלנים הערבים הכי חשובים שהיו כאן. זה לא רק השערים שהשתיקו את הגזענים שבאוהדי מכבי תל אביב או בית"ר ירושלים, זה לא רק הקריירה בחו"ל, זה קודם כל בגלל שיר אחד נורא שנכתב נגדו, שיר שרק המחיש את התסכול שטועמה הכניס בקרב אלו שלא ידעו לעכל אותו אלינו. טועמה תמיד היה סמל לסובלנות, לחיבור אמיתי לחברה הישראלית, אולי נחמדות יתר ובטח בליינות יתר. ועדיין, טועמה הוא אחד משלנו.

קשה היה להחליט את מי להכניס לחמשת הגדולים. גרייב או טועמה. בסופו של דבר גרייב נבחר בזכות הדרך שבה מיצה את הקריירה שלו. עונת אליפות בלתי נשכחת בהפועל חיפה, בה יש לו חלק מרכזי. קריירה לא רעה בנבחרת ושער אחד שייכנס לפנתיאון מול אוסטריה. גרייב גם ניסה את מזלו בחו"ל, באסטון וילה, אבל התקשה להתמיד. גרייב הצטיין במספר תפקידים מעבר למגן, לא שכח את קבוצת נעוריו מכבי אחי נצרת, אליה חזר מספר פעמים ומקדיש את עצמו לעזרה לבני נוער בעיר. לגרייב יש יתרון אחד בולט על טועמה: אם טועמה היה גיבור בעל-כורחו בגלל שיר שחיברו לו בשער 11, גרייב תמיד אמר את אשר על ליבו. לא פחד לצאת חוצץ נגד הגזענות בישראל וניסה לשנות דברים בדרכו. נבחרת ישראל נואשת עד היום למגן ברמתו.

השחקן היחיד שלא ראיתי משחק מכל הרשימה, אבל העובדה שכל אחד מאיתנו יודע מיהו בלם הפועל ירושלים, אומרת הכל. הערבי הראשון בליגה הראשונה בישראל, הערבי הראשון בנבחרת ישראל, אחריו כל מה שנראה בלתי אפשרי למיעוט בקונפליקט בחברה הישראלית, הפך פתאום אפשרי. עותמאן הוא פורץ דרך אמיתי ושיחק באחת הקבוצות הכי טובות של הפועל ירושלים, אם לא הטובה ביותר. לא רק היה לוחם במגרש, אלא גם לוחם בנפש, ואליל של לא מעט אוהדי כדורגל יהודים בירושלים. כולל כמה צהובים-שחורים.

החלק הכי כואב בדירוג הוא החלק העליון. כל אחד יכול היה לדרג זאת אחרת, ואולי בצדק. טורק היה קשר יוצא מהכלל, שעלה בביטחון על המסלול שיצר עותמאן, וזומן לנבחרת ישראל על ידי אותו מאמן שצירף את בלם הפועל ירושלים – דוביד שוויצר הכריש. טורק שיחק בנבחרת ישראל באולימפיאדת מונטריאול ולקח את פריצת הדרך של עותמאן שני צעדים קדימה. טורק לא היה סתם שחקן נבחרת. יש לו 33 הופעות, שלושה שערים, ולמרות שתמיד היה נאמן למוצאו ולדעותיו, השתלב בדרכו הייחודית בכדורגל הישראלי. טורק הוא אדם אמיץ שלא נתן לאף גזען לטפס עליו. סמל ערבי ראשון בהפועל תל אביב, ועוד איזה סמל, כולל אליפות אחת ב-1981. המאמן הערבי הראשון בליגת העל. מאמן לא משהו, גם פרשן די גרוע, אבל טורק הוא הרבה מעבר לכך. הוא הכדורגלן הערבי המצטיין והאיכותי שהצליח לשלב חיבור אמיתי לחברה הישראלית מבלי להתרפס בפניה.

חלוץ מכבי חיפה הוא השחקן הכי טוב ברשימה הזו. ארמלי היה השחקן הכי איכותי במכבי חיפה של שנות ה-80, ממש שחקן בלתי ניתן לעצירה. הוא הדגים בדרכו האצילית כיצד הפערים מהם פחדו במגזר לא קיימים. הוא קפץ ממכבי שפרעם לתואר שחקן העונה בליגת הלאומית, אז הליגה הראשונה, הפך למלך שערי מכבי חיפה בכל הזמנים, וגם כמעט יצא לאירופה. ארמלי הפך את מכבי חיפה לקבוצה שיודעת הכי טוב לאמץ אליה את בני המגזר, בדומה להפועל תל אביב. בלב כבד מאוד, הוא הגיע רק למקום השני.

באדיר לא היה טוב כמו ארמלי או טורק, ולא פרץ דרך כמו עותמאן. אבל באדיר נבחר בכל זאת למקום הראשון בגלל שאת ההצלחה שלו הוא עשה במספר קבוצות ומספר תפקידים. הוא משלב לא מעט מסיפורי ההצלחה שצוינו כאן: קריירה מאוד יציבה שקטפה כמות בלתי נתפסת של תארים – פעמיים ליגת אלופות (הישראלי היחיד בשתי קבוצות שונות), חמש אליפויות במכבי חיפה והפועל תל אביב, גיחה לווימבלדון האירופית, מקום רביעי ברשימת ההופעות לשחקן בליגה האירופית, 74 הופעות בנבחרת ישראל, 12 שערים – מה צריך עוד. אף שחקן כאן לא מתקרב להספק הזה. באדיר עשה זאת בדרך שקטה ותרבותית. הוא לעולם לא נתן לגזענות ולרדיפה להפוך אותו לאיש מתלהם וכועס. רבים רצו שיהיה כזה, אבל באדיר עשה זאת בדרך הכי טובה. בדרך הספורטיבית. ייקח עוד הרבה זמן עד שיהיה שחקן שיגיע להישגים כאלה.